"בעזרת השם. שבת פרשת תצוה, י' אדר ראשון (ראה מבוא לפרק זה) ה'תשמ"א*" אף שאין זו חובה, קיים אכן מנהג יהודי עתיק לכתוב ב"ה או בס"ד, או ליתר דיוק, את המקבילות העבריות ב"ה (ברוך השם) או בס"ד (בסייעתא דשמיא - בעזרת השמים (בהתייחס לקב"ה שבשמים)) בראש מכתב, וכך גם בתחילת כל דבר שאנו כותבים, כולל דברי תורה.
הטעם לנוסח האחרון הוא משום שהיו שסברו שכיוון שהשם מתייחס לשם המפורש, "השם" של הקב"ה, ולכן אין להשליכו בדרך שאינה מכובדת, לכן פנו לנוסח הארמי, ולמילה "שמים" כמתייחסת לקב"ה. "(*) נדפס ב'קונטרס פורים קטן - ה'תשנ"ב**, 'ליום שלישי 'שהוכפל בו (בדברי ה') 'כי טוב', פורים קטן... יום ראשון פרשת כי תשא, ה'תשנ"ב'." יש כוכבית לאחר התאריך כיוון שהרבי אמר את המאמר בעל פה בתאריך זה.
אולם, הנוסח הכתוב המוגה שיש לנו כאן, עם הערות השוליים שלו, הוגהו על ידי הרבי, וניתנו בצורה מודפסת זו לפורים קטן ה'תשנ"ב (1992). כאשר מאמר הוגה על ידי הרבי, הרבי בעצמו היה מתארך אותו. לקונטרס זה תיארך הרבי, "לפורים קטן (שהיה) ביום שלישי" והרבי המשיך וציטט מה שאומרים חז"ל אודות יום שלישי. בסוף כל אחד מששת ימי הבריאה נאמר בפסוק, "וירא אלוקים כי טוב".
כיוון שביום שלישי הקב"ה (א) השלים את מה שהחל ביום שני, ו(ב) ברא את מה שברא ביום שלישי, לכן ביום שלישי נאמר פעמיים הפסוק, "וירא אלוקים כי טוב". לכן, בתארכו את הקונטרס ליום שלישי מצטט הרבי את חז"ל שהוא יום שבו הקב"ה אומר פעמיים "כי טוב". הרבי, בעודו אומר שמאמר זה הוא לכבוד פורים קטן שחל באותה שנה ביום שלישי, מכל מקום, תיארך הרבי את הקונטרס עצמו ב, "יום ראשון פרשת כי תשא (שהיא הפרשה שלאחר תצוה)".
"*) קונטרס זה חולק על ידי הרבי, בידו הקדושה, לכל איש, אישה וילד." הרבי היה עומד ומחלק בעצמו בידו הקדושה לאנשים בעודם עוברים על פניו, אחד-אחד. המפורסם ביותר היה זה עם "הדולרים" השבועיים בימי ראשון. כך היה גם עם עוגת הדבש בעונת הימים הנוראים. וכן היו זמנים שבהם היה עם מצה לפני פסח, יין בסיום התוועדויות של חג. היו זמנים יוצאי דופן שבהם היה הרבי עושה זאת עם קונטרס שזה עתה נדפס. הרבי עשה כך עם מאמר זה, "קונטרס פורים קטן ה'תשנ"ב".
"**) על הדו"ח (שהוגש לרבי) בנוגע להדפסת והפצת המאמר, הרבי ענה: 'ויהי רצון (מהקב"ה) שיפעל הפעולה הרצויה, ושעת הכושר היא, ו'בריא מזלייהו וכו'' אזכיר על הציון (של חמי, הרבי (הקודם))'." הרבי היה מקבל דו"ח כתוב מהארגון שהיה מדפיס ומפיץ את המאמר. לא תמיד ענה הרבי, ולעתים קרובות כשהרבי כן ענה זה היה, "אזכיר על הציון (של חמי, הרבי (הקודם))".
הפעם הרחיב הרבי את תשובתו. כל הוראה מתמקדת בנתינת הדרכה מעשית לפעולה בעבודתנו לקב"ה. אולם, במקרה זה הרבי מבקש מהקב"ה שה"פעולה הרצויה" תתקיים. בפשטות, הרבי מתמקד במאמר שתהיה הגילוי הסופי של עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות הקב"ה, אשר הרבי מבאר בבירור שזהו כאשר היהודי נשבר מעצם העובדה שהוא או היא נמצאים בגלות, ללא קשר לכמה טוב להם, ברוחניות ובגשמיות, בגלות. הרבי ביקש מאיתנו פעמים רבות שנצעק לקב"ה, "עד מתי?!
" נהיה בגלות, ולעשות זאת ברצון אמיתי, שבא מהמקום הגבוה ביותר בעצם הנשמה שלנו. בעת שהרבי נתן תשובה זו, ניתן היה להניח בביטחון שזו כוונת הרבי ב, "ויהי רצון (מהקב"ה) שיפעל הפעולה הרצויה".
אולם, כעת, לאחר ג' תמוז, יום ההילולא של הרבי, אנו יכולים להבין שהרבי, במאמר ההילולא שלו, התפלל ובירך שהמאמר יפעל את פעולתו הרצויה עלינו במשך הרגעים החשוכים ביותר עד שהרבי יוחזר אלינו להיות בגוף גשמי, כאן, 'למטה מעשרה טפחים', עם ביאת המשיח, ותחיית "שוכני עפר". הרבי גם מדבר על הזמן שבו נדפס והופץ קונטרס זה. זה היה חודש אדר, שעליו פוסק התלמוד שה"מזל" של כל יהודי בריא.
זה מבוסס על פסוק של אסתר המלכה (-ט', כב), "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". לכן ענה הרבי שזה זמן מוצלח וה'מזל' בריא. לבסוף, הרבי השיב שהוא ייקח דו"ח זה לרבי שלו על הציון, מקום קבורתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. הערה: הרבי כתב פעם על ראיית הציון של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כ"לא יותר מזה שהרבי העביר את משרדו כמה רחובות".
"'ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד1, וידוע הדיוקים בזה (הפסוק)2 שבכל מצוות התורה נאמר (בפסוק), 'צו את בני ישראל', וכיוצא בזה, וכאן נאמר, 'ואתה תצוה את בני ישראל' ולהוסיף בזה (השאלה) שהדיוק במה שנאמר 'ואתה תצוה' אינו רק בלשון, אלא גם בתוכן, שכן הלשון 'ואתה תצוה' פירושה שמשה הוא המצווה, וצריך להבין, שכן משה אינו אלא השליח למסור לישראל את ציווי ה', אם כן מדוע נאמר, 'ואתה תצוה'.
" השאלה מתחילה רק כשאלה של לשון. כך שואל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ במאמרו. הרבי מוסיף על השאלה שאין זו רק שאלה של לשון בלתי רגילה. אלא, זו שאלה של תוכן. כאשר הפסוק מספר לנו שהקב"ה דיבר אל משה לאמור, צו את בני ישראל, ברור שהקב"ה הוא המצווה, ושהקב"ה אומר למשה למסור לבני ישראל את מה שהקב"ה מצווה. אולם, כאשר הקב"ה אומר למשה, "ואתה תצוה את בני ישראל", התוכן הוא כעת שמשה הוא זה שיהיה המצווה!?
"עוד צריך להבין מה שנאמר 'ויקחו אליך' שיביאו את השמן למשה3 ('אליך'), שכן לכאורה, כיוון שהנרות הודלקו על ידי אהרן, מדוע נצרך שהשמן יובא למשה?" השאלה היא מעשית. משה לא הדליק את המנורה במשכן. זה נעשה על ידי אהרן, הכהן הגדול. אם כן, מדוע הקב"ה מצווה שהשמן יובא למשה? השמן היה צריך להיות מובא ישירות לאהרן? "עוד צריך להבין מה שנאמר 'שמן... כתית למאור' שכן לכאורה היה צריך לומר, 'שמן... להאיר'?
" הרבי מציג שאלה שלישית, שהיא, מדוע נאמר בפסוק שהשמן הוא 'למאור', שהוא מקור האור, בשעה שלכאורה היה צריך לומר, 'להאיר', שזה מה שהשמן נועד לעשות? "עוד צריך להבין, שכן הפסוק שלאחר זה (הפסוק)4 אומר, 'מערב עד בוקר' וכאן נאמר 'להעלות נר תמיד'?" השאלה האחרונה היא סתירה לכאורה בין הפסוק שלנו לפסוק שלאחריו. בפסוק שלאחר הפסוק שלנו נאמר, "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר". בעוד שבפסוק שלנו נאמר "להעלות נר תמיד"?
הערה: כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ משאלה זו אכן אומר שהנר שהודלק על ידי משה הוא "נר תמיד", בעוד שהנר שהודלק על ידי אהרן הוא "מערב עד בוקר". אולם, זה יכול להיות רק בממד הרוחני של הפסוקים, שבו הנרות מדברים על נשמותיהם של בני ישראל. משום שמשה לא הדליק בגשמיות את המנורה במשכן. הערות שוליים 1. תחילת הפרשה שלנו (תצוה). 2. אור התורה, פרשתנו (תצוה), עמוד 1541. (מאמר) דיבור המתחיל וקבל היהודים ה'תרפ"ז, פרק ג' (ספר המאמרים ה'תרפ"ז, עמוד 113. ה'תשי"א, עמוד 182). 3. רמב"ן על הפסוק. 4. פרשתנו כ"ז, כא.