TheWholeTorah.aiBeta

פרק יב · כוח הצירוף לברוא ממאמר אחד ריבוי פרטים

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:29

בחלק הקודם למדנו כיצד כ"ב האותיות מאוחדות במידות, ומתוך כך מתאחדות עוד יותר. בחלק זה נעסוק בצד השני של הדברים: כיצד כל הריבוי העצום שבבריאה, לכללותיו ולפרטיו, מצטרף ונכלל בכ"ב אותיות בלבד. הכרה זו היא תמצית שער הייחוד והאמונה - שהריבוי אינו ריבוי, אלא כוחן של כ"ב אותיות.

נקרא תחילה את ההגהה: "ולפי שכל אות ואות מכ"ב אותיות התורה היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי שאינו נמשך באות אחרת" - לכל אות ואות תוכן שונה וכוח פרטי משלה. ומובן שמדובר באותיות האלף-בית של לשון הקודש, אותיות הקודש, ואין לדברים שום משמעות באותיות של שפות אחרות.

שאלה שנשאלה בשיעור:

הרי הכתב העברי שבידינו נחשב כתב מאוחר יחסית, וקדמו לו כתבים אחרים - כתב יתדות וכיוצא בהם. באיזו שפה ובאיזה כתב נתן משה רבנו את התורה לעם ישראל?

  • כתבים אחרים: אכן ישנם כתבים נוספים, ובהם 'כתב אשורי', ויש בגמרא דיון שיש בהם אף מעלה של קדושה - אך אין אלו אותיות לשון הקודש שבהן נברא העולם. ישנו מדרש שלם, 'מדרש כ"ב אותיות', המספר כסדר כיצד ברא הקב"ה את העולם: אילו אותיות לקח, איזו אות באה ראשונה, מדוע לא נלקחה אות זו ונלקחה האות שאחריה. אלו הן אותיות האלף-בית.

  • ספר התורה והלוחות: ספר התורה שכתב משה רבנו נכתב באותו כתב המוכר לנו היום בבית הכנסת, וכן האותיות שהיו כתובות בעשרת הדיברות שבלוחות הברית. המגילות והכתבים שנמצאו הם כתבים אחרים, ואין בהם ספר התורה שכתב משה רבנו.

  • אותיות הלכתיות: בשולחן ערוך ישנן הלכות שלמות בצורת האותיות - כיצד כותבים ספר תורה, תפילין ומזוזה, שהאות צריכה להיות דווקא בצורה זו ובגודל זה. מקור ההלכות הללו הוא הלכה למשה מסיני: משה רבנו לימד בסיני כיצד צריכה להיראות האל"ף וכיצד הבי"ת, ואלו ההלכות שעברו מדור לדור ואותן אנו לומדים בשולחן ערוך - ובוודאי שהאל"ף שעליה לימד היא האל"ף שאנו מכירים בספר התורה.

  • שאר השפות: הארמית היא שפה אחרת, ושפות רבות נוצרו לאחר דור הפלגה, כשעשה הקב"ה ריבוי שפות בעולם.

  • אמירת האלף-בית: מובא במפורש בשם הבעל שם טוב, שאדם שלמד תורה כל היום והוא עייף ואינו מסוגל ללמוד עוד, ואינו רוצה לבטל תורה - יאמר את אותיות האלף-בית, שהרי אלו אותיות קדושות, ואף באמירת אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת יש משמעות.

נחזור לענייננו: מכיוון שלכל אות ואות משמעות מיוחדת, ממשיך אדמו"ר הזקן - "לכך גם תמונתן בכתב - כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית, המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור והחיות והכח הנגלה ונמשך באות זו, איך הוא נמשך ונתגלה ממידותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו וכו'"" - כל אות היא בתמונה מיוחדת ופרטית, שכן צורת האות מספרת את תוכנה. מדוע נראית היו"ד כפי שהיא נראית והאל"ף כפי שהיא נראית? משום שצורתה מורה על אופן ההמשכה שבה. כך מבאר אדמו"ר הזקן באיגרת התשובה את אותיות שם הוי', מדוע יו"ד ומדוע ו"ו וצורתן כפי שהיא, וכן במקומות נוספים.

ומהיכן באות האותיות? מן המאמרות; והמאמרות - מן הספירות, שהן המידות האלוקיות; ואלו נמשכות מן החכמה האלוקית ומן הרצון האלוקי. סדר ההמשכה וההשתלשלות - מן הרצון לחכמה, מן החכמה למידות ומן המידות לאותיות - הוא עצמו הצורה שבה נראית האות.

דוגמה: המאמר "יהי רקיע":

עד כה דובר באופן מופשט: ישנם עשרה מאמרות כלליים, ומהם יורדים הפרטים. כעת מביא אדמו"ר הזקן דוגמה מן היום השני של הבריאה - "כגון דרך משל בתיבות שבמאמר יהי רקיע וגו'". "יהי רקיע" הוא ביטוי כללי, ובו נכללים " שנבראו בהן ז' רקיעים וכל צבא השמים אשר בהם". אין מדובר בשמיים הנראים לעין בלבד: שבעת הרקיעים כוללים ריבוי עצום של נבראים פרטיים, וכולם נמצאים במשפט אחד - "יהי רקיע".

שבעת הרקיעים בגמרא (חגיגה יב, ב):

בגמרא נחלקו רבי יהודה וריש לקיש בדבר מספר הרקיעים הקיימים: רבי יהודה אומר ששני רקיעים הם, שנאמר "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים", וריש לקיש אומר שבעה. בגמרא אין הכרעה, אך בזוהר מוכרע כדעת ריש לקיש שיש שבעה רקיעים; יתרה מזו, לפי ביאור הזוהר אף רבי יהודה מודה לשבעה רקיעים, והמחלוקת מתבארת באופן אחר, ואין כוונתו לחלוק על המושג 'שבעה רקיעים'. לפיכך נוקט אדמו"ר הזקן בפשטות שבעה רקיעים, ואינו נכנס כלל למחלוקת זו. לשון הגמרא ארוכה, וכאן יובא בתמצית רק החלק הנוגע לענייננו:

  • וילון - אינו משמש כלום. בתוספות שם מבואר שאף שאין בו נברא מצבא השמיים - ממנו אורה יוצאת.

  • רקיע - שבו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות קבועים, שנאמר "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים".

  • שחקים - שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול". ומובן שאין הכוונה לטחנת קמח כפשוטה הקיימת בשמיים, אלא על דרך משל.

  • זבול - שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי (ירושלים של מעלה ובית המקדש של מעלה), ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים".

  • מעון - שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".

  • מכון - שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים ועליית אגלים, וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש.

  • ערבות - שבו צדק, משפט וצדקה, גנזי חיים, גנזי שלום וגנזי ברכה, נשמותיהם של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתידות להיבראות, וכסא הכבוד.

לאחר שראינו את שבעת הרקיעים על ריבוי פרטיהם, קובע אדמו"ר הזקן, כנ"ל: "שנבראו בהן ז' רקיעים וכל צבא השמים אשר בהם" - כל שבעת הרקיעים נבראו בימי בראשית, במאמר "יהי רקיע" שביום השני. ולא זו בלבד שנבראו בעבר, אלא הם חיים וקיימים ופועלים גם עתה, והחיות המפעילה אותם ברגע זה ממש היא אותו מאמר עצמו.

דיוק: מה ציטט אדמו"ר הזקן ומה השמיט?

בתניא כל אות מדויקת, ולפיכך יש לשים לב מה בחר אדמו"ר הזקן לצטט מתוך הגמרא בחגיגה, ומה השמיט. נראה את לשונו של אדמו"ר הזקן: "כמאמר רבותינו-זכרונם-לברכה: "שחקים, שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו', זבול, שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח וכו', מכון, שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'",

  • על שני הרקיעים הראשונים, וילון ורקיע, דילג לגמרי.

  • פתח דווקא ברקיע השלישי: "שחקים שבו ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו'".

  • המשיך ברביעי: "זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח וכו'" - את ירושלים, בית המקדש והמזבח ציטט במפורש, ואילו את "מיכאל השר הגדול העומד ומקריב" לא הזכיר כלל, אלא סיים ב"וכו'".

  • על מעון דילג.

  • הביא את מכון: "אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'", בלי ההמשך.

  • ואת ערבות, הרקיע האחרון, לא כתב כלל.

אדמו"ר הזקן מבקש להתמקד דווקא באותם נבראים שמקורם במאמר "יהי רקיע". לא כל הפרטים הנמצאים ברקיעים נבראו ממאמר זה - יש פרטים שנבראו ממאמר אחר, מוקדם יותר או מאוחר יותר, והקב"ה קבע את מקומם ברקיע, אך אין הם חיים מן המאמר "יהי רקיע". לפיכך, כשבא לפרט את השייך למאמר זה, דייק והביא רק את הנוגע אליו. בשיעור הבא נתעכב על עניין זה ונלמד מדוע השמיט אדמו"ר הזקן דווקא את אותם הרקיעים שהשמיט.

וממשיך: שכללות הרקיעים נבראו וחיים וקיימים בכללות תיבות אלו, שבמאמר "יהי רקיע וכו'".

אלא שיש להבין: היכן נמצאים במאמר "יהי רקיע" וילון, רקיע, שחקים וזבול? והיכן נמצאים שם הריחיים, המזבח ואוצרות השלג? הרי כולם חיים ממאמר זה, ובהכרח שהם כתובים בו. על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ופרטי הברואים שבז' רקיעים - נברא כל פרט מהם וחי וקיים מאיזה צירוף אותיות מתיבות אלו או חילופיהן ותמורותיהן, שהן כפי בחינת חיות הנברא הפרטי ההוא". המאמר "יהי רקיע" הוא הסל הכללי הכולל את כל הרקיעים, והפרטים שבהם טמונים בצירופים, בחילופים ובתמורות של אותן אותיות עצמן: כל נברא פרטי מקבל את החיות המתאימה לו דווקא, וכל צירוף יוצר נברא אחר - והכול במאמר אחד.

ראוי לציין שאין אנו עוסקים כאן בלימוד ספר יצירה, ואין בידינו למתוח חוט ישיר מכל פרט ופרט אל צירוף האותיות המדויק שבמאמר; אך העיקרון ברור: לכל פרט מפרטי הנבראים שבשבעת הרקיעים יש מקום במאמר "יהי רקיע".

מכאן שני מבטים על אותה מציאות עצמה: אפשר לערוך טבלה גדולה של שבעת הרקיעים על כל פרטיהם ופרטי פרטיהם מתוך הגמרא, ללמוד את כל המפרשים ולהתרשם מריבוי עצום; ואפשר לראות כיצד כל הריבוי הזה מצטמצם למילים "יהי רקיע" ומספר המילים הבודדות שבאותו מאמר.

והוא הדין בשאר המאמרות. "תדשא הארץ דשא" הוא מאמר כללי הכולל את כל הצומח: כל סוגי העצים, הפרחים, הדשאים והפירות, מיליוני פרטי פרטים של צמחים שונים - וכולם נמצאים באותו מאמר עצמו, בחילופים, בצירופים ובתמורות. נמצא שהמבט על ריבוי הצומח שבבריאה אינו מבט על ריבוי, אלא על מאמר אחד - וזהו המאחד את כל הנבראים לה' אחד.

לסיכום: בחלק זה למדנו מן ההגהה שבפרק, שכל אות מכ"ב האותיות היא המשכת חיות וכוח מיוחד ופרטי שאינו נמשך באות אחרת, ועל כן אף תמונתה בכתב מיוחדת ומורה על אופן המשכת האור והחיות שבה ממידותיו, רצונו וחכמתו של הקב"ה. עמדנו על כך שמדובר באותיות לשון הקודש דווקא, שבהן נברא העולם וכפי שנמסרו למשה מסיני. לאחר מכן ראינו את הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן ממאמר "יהי רקיע": שבעת הרקיעים וכל צבא השמיים שבהם, על ריבוי פרטיהם כמבואר בגמרא בחגיגה, נבראו וחיים מכללות תיבות מאמר זה, וכל פרט ופרט מצירוף אותיות או מחילופיהן ותמורותיהן כפי בחינת חיותו - וכן במאמר "תדשא הארץ דשא" לכל הצומח. לבסוף עמדנו על הדיוק שבציטוט שבתניא, ועל היסוד שאדמו"ר הזקן מביא רק את הנבראים שמקורם במאמר "יהי רקיע".

בחלק הבא נעבור רקיע אחר רקיע, ונראה מדוע דילג אדמו"ר הזקן על חלקם ומה בכל זאת הביא מהם.