בחלק הקודם ראינו שכל צבא השמיים שבשבעת הרקיעים נברא מן המאמר "יהי רקיע", ושאדמו"ר הזקן מונה רק את הנבראים שמקורם במאמר זה, אף שהגמרא מתארת את כל הקיים ברקיעים. כעת נעבור רקיע אחר רקיע, ונראה מדוע דילג על חלקם ומה הביא מהם.
סדר הרקיעים ומה הביא אדמו"ר הזקן מכל אחד מהם:
וילון - אינו מוזכר כלל. הגמרא אומרת שאינו משמש כלום, ולדברי התוספות ממנו אורה יוצאת, ואם כן שייך הוא למאמר "יהי אור" ולא למאמר "יהי רקיע". ממילא אין מה לפרט בו, והוא נכלל בלשון "שבעה רקיעים".
רקיע - אף הוא אינו מפורט, שכן הנבראים שבו, חמה ולבנה כוכבים ומזלות, שייכים למאמר "יהי מאורות ברקיע השמים", ואינם מענייננו.
שחקים - מביא אותו אדמו"ר הזקן, שכן הנבראים שבו שייכים למאמר זה: "ריחיים שטוחנות מן לצדיקים". ואין הכוונה רק למן שירד במדבר ארבעים שנה, שהרי הוא ניתן לכל ישראל, אלא שהצדיקים קיבלוהו סמוך לפתח ביתם והרשעים נצרכו לטרוח ולהרחיק; וכאן מודגש "לצדיקים", והכוונה למן הנמשך עד היום הזה. המן הוא מאכל רוחני הקיים ברקיע הרוחני, וכדי שישתלשל ממנו מן גשמי, כפי שאכלו במדבר, נדרש המעבר מן הרוחני אל הגשמי - וזהו תפקידו של רקיע השחקים. בדרך משל: כשם שתפקיד הריחיים לטחון את החיטה שאינה ראויה לאכילה ולהופכה למאכל הראוי לאדם, כך רקיע זה מצמצם את המן הרוחני עד שנעשה "מן לצדיקים".
זבול - מובא: ירושלים, בית המקדש והמזבח. אך על מיכאל השר הגדול כתב אדמו"ר הזקן "וכו'" ומדלג עליו, משום שנחלקו מתי נבראו המלאכים: לדעה שנבראו ביום החמישי מן המאמר "ועוף יעופף", אין הם שייכים למאמר "יהי רקיע", ולדעה האחרת כן. משום שהדבר תלוי בדעות, לא נכנס לכך ורמז ב"וכו'".
מעון - אף עליו דילג, שכן כיתות המלאכים שבו אינן שייכות לענייננו, והן נכללות באותו "וכו'" שכבר נאמר בזבול.
מכון - חלק מן הדברים שבו מובא וחלק לא, שכן חלקם נבראו ביום השני וחלקם היו קיימים כבר ביום הראשון. לדוגמה האש: כבר ביום הראשון נאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ורש"י בתחילת בראשית מפרש ש"שמים" הם אש ומים. נמצא שהאש כבר הייתה קיימת קודם המאמר "יהי רקיע", ולכן אינה מובאת.
ערבות - הושמט כליל. הפרטים שבו הם או המידות האלוקיות, שהן למעלה מן הנבראים שנוצרו מן המאמר; או נשמות הצדיקים, השייכות למאמר "נעשה אדם" שביום השישי; או כסא הכבוד, שהגמרא מונה אותו בדברים שקדמו לבריאת העולם.
ביאור זה הוא מדברי הרבי: אדמו"ר הזקן מדייק להביא רק את הדברים הנוגעים למאמר "יהי רקיע", ואת שאינו שייך למאמר זה אינו מביא כלל.
נמשיך בלשון התניא:
"כי כל שינוי צירוף הוא הרכבת ואריגת הכוחות והחיות בשינוי " - כאריגת הבגד שהזכרנו בשיעור הקודם: צירוף אחר מוליד תוצאה אחרת. וטעם הדבר, "שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר בבריאה זו" - האות הראשונה היא הדומיננטית, והאותיות הבאות אחריה נגררות אחריה. מכאן גם המושג "ראשי תיבות", שאינו המצאה אנושית לשם קיצור בלבד אלא מושג תורני המופיע בגמרא: נוטלים מכל מילה את אותה הראשונה, משום שהיא הכוללת את המילה כולה. וזהו שאומר אדמו"ר הזקן שהאות הקודמת היא הגוברת, "והשאר - טפלות אליה ונכללות באורה".
ומשעה שנעשה צירוף חדש, נעשית מילה אחרת, והבריאה הנוצרת ממנה אחרת - "ועל ידי זה נבראת בריה חדשה". וראוי לדייק בסדר הירידה: בשינוי הצירוף נשארות האותיות המקוריות עצמן ורק סדרן משתנה; בחילוף ובתמורה כבר נעלמות האותיות המקוריות ונלקחת רק בבואתן, והרי זו ירידה נוספת; וכאשר עושים גם צירוף שונה בתמורות, ירידות נוספות ישנן, לאורך ולרוחב, בשינויים רבים מספור, וכך נוצרו ריבוי הנבראים.
"וכן בחילופי אותיות או תמורותיהן, נבראות בריות חדשות, פחותי המעלה בערך הנבראים מהאותיות עצמן" - מי שחיותו נמשכת מן האותיות המקוריות שבעשרה מאמרות, יש בו אנרגיה חזקה לאין ערוך. אין להשוות את החיות האלוקית שבשמש לחיות האלוקית שבאבן, ולא רק משום שהשמש למעלה והאבן למטה: השמש כתובה בעשרה מאמרות במפורש, ואילו האבן אף היא נמצאת בהם, אך אינה כתובה במפורש אלא נגזרת מהם, ולפיכך החיות שבאותיות "אבן" פחותה.
ומביא אדמו"ר הזקן דוגמא לכך: "כי הן דרך משל, דוגמת אור המאיר בלילה בארץ מן הירח, ואור הירח הוא מהשמש" - היוצא בלילה נהנה מאורו של הירח, "ונמצא שהאור שעל הארץ הוא אור של אור השמש". אף שלכאורה לא עבר אלא שלב אחד, כבר נתקבל כאן דבר חדש לגמרי, בעוצמה אחרת, בתפקיד אחר ובמשמעות אחרת. ואם ירד עוד, על אחת כמה וכמה.
"וככה ממש דרך משל, האותיות שבמאמרות, הן כללות המשכת החיות והאור והכוח ממידותיו של הקדוש ברוך הוא לברוא העולמות מאין ליש, ולהחיותן ולקיימן כל זמן משך רצונו יתברך". זוהי החיות המקורית, ההארה הגדולה שנמשכה מן המידות האלוקיות ישירות, "ומכללות המשכה והארה גדולה זו האיר השם והמשיך ממנה תולדותיה כיוצא בה".
משל לדבר: אותיות המשנה והגמרא וספרי הקודש הן "אותיות מחכימות" - עצם ההתבוננות בהן מחכימה את הלומד. אם ייקח אדם את המשנה ויפרשנה במילים שלו ובאותיות אחרות, הרעיון יישאר אותו רעיון, והקורא ידע את תוכן המשנה; אך כשיביט במשנה עצמה, באותיותיה הקדושות, יקבל אור אחר לגמרי. אותיות המקור מכילות הרבה יותר: בפרשנות אפשר להבין את הרעיון, אך אין להסיק ממנה דבר מעבר, ואילו מדיוקי האותיות שבמשנה מוציאה הגמרא ריבוי גדול של הלכות, משום שהן האותיות המקוריות ובהן העוצמה הגדולה ביותר. ומשעה שמעבירים את הדברים לאותיות אחרות - כבר פחתה העוצמה; ואם מתרגמים אותם לשפה אחרת לגמרי - אף שהרעיון נשאר, פחתה העוצמה עוד ועוד.
וזהו שממשיך אדמו"ר הזקן, שמן ההמשכה המקורית האיר השם והמשיך ממנה "תולדותיה כיוצא בה וענפיה" - ענפים הנמשכים מן המקור, "שהן תולדות והמשכת האור מהאותיות, והן הן חילופי אותיות ותמורותיהן, וברא בהן ברואים פרטיים שבכל עולם". בכל עולם ועולם ריבוי נבראים התואמים לאותו עולם, ובמשפט קצר זה כלולים מיליוני פרטים.
וכיצד עלינו להביט על כל הריבוי הזה? הכל ביטוי אחד של "ה' אחד". הקדוש ברוך הוא אחד הוא העושה את הכל, ובשר ודם התוהה כיצד נשלטים ריבוי כוחות וריבוי דברים כאחד - יידע שהכל בא ממקור אחד: הריבוי מצטמצם לעשרים ושתיים אותיות, והאותיות למידות האלוקיות, והכל אחד. זהו סיומו וחותמו של שער הייחוד והאמונה: לאחר אריכות הפרקים, להגיע להכרה באחדותם של כל העניינים.
"וכן האיר ה' עוד והמשיך והוריד הארה דהארה דההארה מהארות האותיות" - ירידה אחר ירידה, ממש כמשל האור: הארת השמש שבירח, והאור שעל הארץ שהוא הארה דהארה, ואם תרד עוד - הארה דהארה דהארה. וכן הוא בעולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, ירידה אחר ירידה.
"וכן המשיך עוד והוריד עד למטה מטה בסדר ההשתלשלות, עד שנברא הדומם ממש, כאבנים ועפר". וכאן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה: "ושמותיהם - "אבן" ו"עפר"" - אין אלו שמות הסכמיים כבשאר הלשונות, שבהן הוסכם לקרוא לשולחן בשם זה ולכסא בשם זה, ואם ייחליטו מחר לשנות הסכם זה - ישתנה השם. בלשון הקודש, זה שהעפר נקרא "עפר" הוא עצם מציאותו.
ולא עוד, אלא שהעפר קיים משום שיש בו החיות של האותיות ע' פ' ר' דווקא בצירוף זה, ומן הצירוף הזה נוצר עפר; ואילו בצירוף אחר, ר' ע' ף', תיווצר המילה "רעף", שאין לה כל שייכות אליו. והיכן נמצאות אותיות אלו בעשרה מאמרות? "הם חילופין דחילופין כו' ותמורות דתמורות כו', כנ"ל". הכל נמצא שם, אלא שירד בריבוי רב של צמצומים. ומשום שהדומם עבר כל כך הרבה תהליכי צמצום, והחיות שבו מצומצמת ביותר, הוא הנברא הנחות והירוד שבכולם; וכל נברא שעברו עליו פחות צמצומים - חיותו גדולה יותר, וכן הלאה עד למעלה מעלה.
"נשלם חלק שני בעזרת ה' יתברך ויתעלה".
לסיכום: בחלק זה למדנו שאדמו"ר הזקן מדייק להביא מן הרקיעים רק את הנבראים שמקורם במאמר "יהי רקיע", ולכן השמיט את וילון ואת רקיע, הביא את השחקים ואת זבול, דילג על מעון, הביא ממכון רק את השייך, והשמיט לגמרי את ערבות. עמדנו על כך שהאות הקודמת בצירוף היא הגוברת והשאר טפלות אליה, ועל סדר הירידה שבשינויי הצירופים, החילופים והתמורות, שמהם נבראות בריות פחותות בערכן מן הנבראים שמן האותיות עצמן. ראינו את משל אור הירח, המלמד על הארה דהארה דהארה עד לעולמות התחתונים, ואת הדומם - אבן ועפר - ששמותיהם בלשון הקודש הם עצם מציאותו וחיותו, חילופין דחילופין ותמורות דתמורות. וכל הריבוי הזה כולו אינו אלא ביטוי אחד של "ה' אחד", שהכל נמשך ממקור אחד.