TheWholeTorah.aiBeta

פרק יב · פתיחה - כוח צירוף האותיות

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 19:08

הגענו בשעה טובה ומוצלחת לפרק י"ב בשער הייחוד והאמונה - הפרק האחרון, המסיים והמסכם את כל החלק השני של התניא. הפרק נמצא בדף פ"ט עמוד א' (עמוד 177).

יחסית לפרקים י' וי"א שלמדנו, פרק זה קל ומובן יותר, ובהיותו הפרק המסכם - "הכל הולך אחר החיתום" - הוא מוביל אותנו אל הנקודה המרכזית ואל היסוד של שער הייחוד והאמונה כולו.

מהי מטרתו של שער הייחוד והאמונה? כשמו כן הוא: לחזק אצל כל יהודי את האמונה ואת ההבנה, עד כמה שאפשר, באחדותו של הקב"ה. ואין הכוונה רק לאמונה הפשוטה שאין שניים אלא אחד בלבד, אלא יתרה מזו: שאין עוד שום מציאות כלל, שכן כל המציאות הקיימת בעולם בטלה לגמרי אל החיות האלוקית המהווה אותה בכל רגע ורגע.

הנדבכים שנבנו עד כה:

  • מפרק א' ואילך - ביאור נרחב בחיות האלוקית המהווה כל נברא ונברא.

  • פרק י' - גם הספירות אינן ריבוי ח"ו, אלא אחד עם עצמותו של הבורא, כלשון הידוע "איהו וגרמוהי חד".

  • פרק י"א - גם עשרת המאמרות מאוחדים לגמרי עם עצמותו. אמנם המושג "מאמר" מוכר לנו מגוף האדם, שהדיבור הוא לכאורה דבר חיצוני היוצא ממנו, אך אין הם נקראים "מאמרות" אלא לגבינו. וממילא כל הנבראים שנבראו מהמאמרות הם ביטוי של הבורא, ואין כאן ריבוי אלא הכל אחד.

  • פרק י"ב - ממשיך באותו קו ומוסיף שלב: לא רק הספירות ולא רק עשרת המאמרות הכלליים מאוחדים עם הבורא, אלא גם המאמרות הפרטיים של כל נברא ונברא, כפי שלמדנו כבר בפרק א' וכאן יתבאר ביתר פירוט.

הרי לכל נברא ונברא יש המאמר הפרטי שלו, ואילו המאמרות הם עשרה בלבד - וכפי שנאמר בסיום פרק י"א, את עשרת המאמרות גילה הקב"ה על ידי עשרים ושתיים אותיות בלבד, שכן הכל מורכב מעשרים ושתיים אותיות האל"ף בי"ת. כיצד, אם כן, נוצרו מעשרים ושתיים אותיות מיליוני נבראים, שונים ומשונים זה מזה? מצד אחד קיים ריבוי עצום של נבראים, ומטרתנו בשער הייחוד והאמונה היא לקחת את כל הריבוי הזה ולהראות כיצד כולו בא מנקודה אחת: לצמצם אותו לעשרים ושתיים אותיות, ובפרק הקודם אף למעלה מזה - לאיחודן עם הספירות. ככל שנראה כיצד כל פרטי הנבראים מחוברים לנקודה אחת, כך תתחזק ותתעצם אצלנו האמונה באחדותו של הבורא: שכל הריבוי הנראה לעינינו אינו אלא כוח אחד של הבורא.

לשון הפרק:

"רק שהברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות" - כל הנבראים שבעולם מתחלקים לסוגים:

  • בכללות - סוג הדומם, סוג הצומח, סוג החי וסוג המדבר. זוהי חלוקה כללית ביותר.

  • בפרטות - כל אחד מן הסוגים מכיל ריבוי עצום ואין ספור פרטים. בסוג החי, למשל, יש בהמות, חיות, עופות ורמשים, וכל אחד מהם מתחלק לתת־סוגים רבים.

וכיצד נוצר ריבוי זה, בשעה שהכל נברא מעשרה מאמרות בלבד? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "על ידי שינויי הצירופים וחילופים ותמורות כנזכר לעיל" - כפי שכבר למדנו בפרק א'. זו גם התשובה לשאלה שנשאלה שם: היכן נאמר "יהי אבן" בעשרה מאמרות? ואם לא נאמר, מהיכן נברא האבן - וכן בכל נברא ונברא שאינו מוזכר במפורש.

  • צירופים - כל מאמר מכיל מספר אותיות המסודרות בצירוף מסוים. למשל המילה "אבן": א' ראשונה, ב' שנייה ונ' שלישית. אם נשנה את הצירוף של אותן אותיות עצמן, תתקבל מילה אחרת - ואצל הדיבור האלוקי, בשונה מדיבורנו שאינו יוצר דבר, המילה היא היוצרת את הנברא. צירוף אחר של אותיות המאמר כולל בתוכו נבראים נוספים ושונים.

  • חילופים - אותיות המתחלפות זו בזו, כגון בא"ת ב"ש: א' מתחלפת בת', ב' מתחלפת בש'. על כך הזכרנו בפרק א' את מאתיים שלושים ואחד השערים שבספר יצירה.

  • תמורות - אותיות שמוצא אחד להן ממירות זו את זו, כאותיות החיך, האותיות הגרוניות, אותיות הלשון ואותיות בומ"ף. משהמרנו אות באות אחרת מאותה משפחה, השתנתה המילה, השתנתה החיות שבה, ונוצר נברא אחר.

שינויים אלו אפשריים "כי כל אות היא המשכת חיות וכוח מיוחד פרטי" - כל אחת מעשרים ושתיים האותיות, כפי שהיא מצד עצמה, מכילה חיות אלוקית מיוחדת לה. אין א' דומה לב', ואין ב' דומה לג', ואין אות דומה לחברתה בעוצמת החיות הכלולה בה.

מה מתחדש בצירוף האותיות לתיבה:

כאשר אנו מצרפים כמה אותיות ונעשית מהן תיבה - א' וב' הצטרפו ונעשה "אב" - מה קיבלנו? האם רק א' ועוד ב', כפי שהיה גם כשהיו נפרדות? ודאי שלא. משל למניין של יהודים: כל אחד בפני עצמו הוא אישיות עם תוכן, משמעות ותכונות משלו. בהצטרפם יחד אין לפנינו רק עשרה יחידים העומדים זה ליד זה - האישיות של איש מהם לא בוטלה, אך נוצרה מציאות חדשה לגמרי: מניין, ציבור, בעל משמעות הלכתית חדשה.

ודוגמה נוספת, גשמית יותר: אדם המסוגל לשאת לבדו חמישים קילוגרם, וחברו אף הוא חמישים. כשתצרף את שניהם ותבקש מהם לשאת יחד - האם יוכלו לשאת מאה בלבד? הרבה יותר מכך. הגמרא במסכת סוטה עורכת חשבון שלם בעניין זה, ששניים יחד נושאים הרבה יותר מסכום יכולתו של כל אחד בנפרד. ואם תאמר שיש כאן כוח נוסף, נחלק אותו לשניים ונאמר שלכל אחד לבדו יש יותר מחמישים - אין הדבר כן: כל אחד לבדו אינו אלא חמישים. בהצטרפם נוצרת מציאות חדשה, כוח חדש.

על דרך זה באותיות, וכלשון אדמו"ר הזקן: "וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה, אזי מלבד ריבוי מיני כוחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה, עוד זאת העולה על כולנה - המשכת כוח עליון וחיות כללית, הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכוחות והחיות פרטיות של האותיות, ועולה על גביהן". כלומר: מלבד הכמות המצטברת של חיות כל אות ואות, מאיר כאן אור חדש "העולה על כולנה" - משמעותה של התיבה, שעוצמתה גדולה לאין ערוך מצירופם של הפרטים זה לזה.

ובלשון ההמשך: "והיא מחברתן ומצרפתן יחד" - שתי פעולות יש כאן. מחברתן - הכוח האלוקי העליון מחבר את האותיות יחד, אות נעשית חברתה של אות. מצרפתן - כצורף המתיך את המתכות והופכן לגוש אחד, עד שנוצרת מציאות חדשה לגמרי.

תן לילד קטן משחק של עשרים ושתיים אותיות ובקש ממנו לעשות מהן דבר מה: אם אין בידו חכמה ויכולת, יצמיד אות לאות - אך לא תצא מכך שום משמעות, משום שחיבר ולא צירף. היכולת להפוך אותיות לתיבה בעלת משמעות באה ממקום עמוק יותר בנפש מן המקום שממנו באה הצמדת אות לאות, שכן זהו כוח נעלה הרבה יותר.

ומה פועל הצירוף? "להשפיע כוח וחיות לעולם הנברא בתיבה זו". הקב"ה מבקש לברוא את האבן: אילו הייתה האל"ף לבדה, הבי"ת לבדה והנו"ן לבדה - לא היה מזה כלום. חיבר אותן וצירף אותן יחד - ונברא האבן.

נמצא שכל הנבראים באים מאותן עשרים ושתיים אותיות. וכיצד נעשים מהן מיליוני נבראים שונים זה מזה? הכל תלוי באיזה צירוף. למשל אם נקח עשרים ושתיים חוטים, כל חוט בצבע אחר, וניתנם לאנשים שונים בבקשה לארוג מהם בגד: התוצאה אצל כל אחד תהיה שונה, ואפשר לארוג מאותם חוטים עצמם אין ספור סוגי בגדים - הכל לפי מה תשים ראשון ומה שני, מה לאורך ומה לרוחב, וכיצד תצרף. כך הוא באותיות המאמרות שמהן נוצרו כל הנבראים "לכללו ולפרטיו" - "כללו" הוא החלוקה הכללית לסוגי הדומם, הצומח, החי והמדבר, ו"פרטיו" הוא ריבוי הפרטים העצום שבכל אחד מהם.

לסיכום: בחלק זה פתחנו את פרק י"ב, הפרק המסכם של שער הייחוד והאמונה, המוסיף נדבך על הפרקים הקודמים: לא רק הספירות (פרק י') ולא רק עשרת המאמרות הכלליים (פרק י"א) מאוחדים עם הבורא, אלא גם המאמרות הפרטיים של כל נברא ונברא. ראינו כי הברואים מתחלקים בכללות ובפרטות על ידי שינויי הצירופים, החילופים והתמורות שבעשרים ושתיים האותיות; כי כל אות היא המשכת חיות וכוח פרטי מיוחד; וכי בצירוף האותיות לתיבה נמשך כוח עליון וחיות כללית "העולה על כולנה", שאינה סכום הפרטים אלא מציאות חדשה - והיא המחברת, המצרפת והמשפיעה כוח וחיות לנברא שנברא בתיבה זו.

בחלק הבא נמשיך בפרק ונעמוד על הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן ממאמר "יהי רקיע" ועל פירוטו.