TheWholeTorah.aiBeta

פרק יא · מערכת צירוף האותיות האלוקית

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 19:08

בחלק הקודם למדנו את המשל של אותיות המחשבה ואותיות הדיבור שבאדם, ואת סדר ההמשכה מן החכמה אל המידות ואל האותיות. בחלק זה נראה כיצד נמשכות האותיות העליונות להוות את העולמות, מה ההבדל בין עולמות שנבראו מבחינת אותיות המחשבה לעולמות שנבראו מבחינת אותיות הדיבור, ומדוע ברא הקב"ה את עולמו בכ"ב אותיות דווקא.

"ונמצא כי כל חיות וכוחות הנמשכות ממידותיו הקדושות לתחתונים" - כל החיות האלוקית היורדת ונמשכת אל הנבראים שלמטה, "לבוראם מאין ליש ולהחיותם ולקיימם" - המשכה זו "נקראות בשם "אותיות הקדושות"". ומדוע נקראות הן בשם אותיות? "שהם בחינת המשכת החיות מרצונו וחכמתו ומידותיו להתהוות עולמות ולהחיותם".

אותיות המחשבה ואותיות הדיבור:

במשל ראינו שבאדם ישנן אותיות המחשבה וישנן אותיות הדיבור. אף בנמשל כביכול כך: יש אותיות אלוקיות שהן בבחינת אותיות המחשבה, ומהן נבראו נבראים ששייכים להיבראות ממחשבה; ויש אותיות שהן בבחינת אותיות הדיבור, ומהן נבראו נבראים הנבראים מדיבור.

מה ההבדל בין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור?

באדם למטה אין אנו מסוגלים לזהות את מחשבותיו של הזולת, משום שהמחשבה פנימית. אין זה רק מפני שהיא מוסתרת, אלא משום שאותיות המחשבה עדיין מאוחדות עם האדם - הן לא יצאו ממנו, והן עודן בתוכו. ואילו את אותיות הדיבור אנו שומעים, משום שכבר יצאו אל מחוץ לו: המחשבה בפנים והדיבור בחוץ.

כך למעלה: כשהאותיות הן בבחינת מחשבה, נבראו מהן עולמות הנקראים בלשון 'פתח אליהו' "עלמין סתימין דלא אתגליין" - עולמות נעלמים שאינם בגילוי. ומהו שאינם בגילוי? לא העלם טכני הוא (שהרי גם מה שנמצא מעבר לכביש אינו גלוי לנו, מפני שאיננו נמצאים שם), אלא שבמהותם אינם עומדים ברמה של גילוי, לפי שהם מאוחדים יותר עם העצמות ועם ההפשטה האלוקית. ואנו הנבראים, בהיותנו מגושמים, איננו מסוגלים לזהותם, להרגישם ולהכירם, שכן אין אנו מזהים אלא דברים הנראים נפרדים וזרים.

הגדרות אלו יחסיות הן: ביחס לבריאה, יצירה ועשייה נקרא עולם האצילות 'עולם המחשבה', והעולמות התחתונים 'עולם הדיבור'; ואילו ביחס לעולם העשייה אפשר לומר שאף עולם הבריאה, גן עדן העליון, הוא עולם של מחשבה. כל עולם שהגילוי האלוקי שבו נעלה יותר - מאוחד יותר עם מקורו. ומה יצר את ההבדל בין עולמות נעלמים לעולמות גלויים? עולמות שנבראו מאותיות המחשבה נשארו ברמה של מחשבה, ועולמות שנבראו מאותיות הדיבור נוצרו ברמה של דיבור.

דרך משל: לעיתים אנשים קשורים זה לזה בקשר עמוק - אב ובנו, בעל ואשתו, שני אחים או חברים קרובים - ודי בכך שאחד מהם חשב, והשני כבר קלט את מחשבתו בלא שנאמרה. אין זה אלא מפני שהוא מאוחד עמו, ולפיכך מחשבותיו מורגשות אצלו מיד; עצם קריאת המחשבה מעיד על עוצמת הקשר שביניהם. על דרך זה, עולמות שנבראו מבחינת אותיות המחשבה הם עולמות שנשארו מאוחדים עם מקורם.

ובלשון אדמו"ר הזקן: "והם שני מיני עולמות":

  • "עלמין סתימין דלא אתגליין" - עולמות נעלמים שאינם בגילוי, "הם המתהווים וחיים וקיימים מכוחות והמשכות נעלמות". כל מהותם שייכת לכוחות נעלמים - כוחות הקשורים יותר אל המקור, שהאור מאיר בהם יותר - "כמו אותיות המחשבה שבנשמת האדם על דרך משל".

  • "ועלמין דאתגליין" - העולמות הגלויים, כעולם שלנו: עולם מורגש, הנראה כמנותק משורשו, עד שנדרשת עבודה מרובה כדי לשכנע את הנבראים שבו שהם מחוברים לקב"ה - כדיבור שכבר יצא מן הפה. עולמות אלו "נבראו וחיים מהתגלות שנתגלו כוחות והמשכות הנעלמות, הנקראות בשם "אותיות המחשבה", וכשהן בבחינת התגלות להחיות עלמין דאתגליין נקראות בשם "מאמרות" ו"דבר ה'" ו"רוח פיו"", כמו שנאמר "ברוח פיו כל צבאם", "בדבר ה' שמים נעשו", ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם - "כמו אותיות הדיבור באדם על דרך משל, שהן מגלות לשומעים מה שהיה צפון וסתום בלבו". וכשם שהאדם מדבר את מה שחשב קודם לכן, כך אותם כוחות נעלמים שהיו ברמה של מחשבה הצטמצמו וירדו, עד שמהם נבראו עולמות המרגישים עצמם מנותקים.

אותיות הדיבור שלמעלה - אלוקות ממש:

אף שיש כאן ירידה וצמצום, ואף שנבראו מכך עולמות נמוכים, באמת הכוח הנקרא 'אותיות' הוא אלוקות ממש. ראיה לדבר: האותיות הללו הן הבוראות - מהן נברא היקום כולו, כל הנבראים והאנושות, ואף השכל שניתן לאנושות, ואפילו הנשמה שמקורה גבוה מן הדיבור.

כמבואר בתחילת ספר התניא, שההבדל בין הנשמה לשאר הנבראים הוא שכל הנבראים נבראו בדיבור, ואילו על הנשמה נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" - "מאן דנפח מתוכיה נפח". אך גם הנשמה, שמקורה מבחינת "ויפח", ירדה והתלבשה בגוף השייך לאותיות הדיבור, ומהן נוצרו שכלו וחכמתו של האדם. נמצא שהאותיות שלמעלה נעלות אף מן החכמה והשכל של הנבראים, ובלשון אדמו"ר הזקן: "אבל באמת, בחינת אותיות הדיבור של מעלה - היא למעלה מעלה ממדרגת ומהות חכמה ושכל הנבראים, שהרי במאמר ואותיות 'נעשה אדם בצלמנו' נברא האדם בעל חכמה ושכל, או אפילו בהבל העליון לבד כדכתיב: 'ויפח באפיו נשמת חיים'".

"ואם כן הדיבור והבל העליון הוא מקור החכמה והשכל שבנשמת אדם הראשון, הכוללת כל נשמות הצדיקים שהם גדולים ממלאכי השרת" - ולא רק של אנשים כערכנו, אלא אף של נשמת אדם הראשון, שבה נכללו כל נשמות הצדיקים, ושכלו היה הנעלה ביותר שיכול להיות, ואף הוא נברא מן האותיות האלוקיות.

וטעם הדבר: "והיינו לפי שאותיות דיבורו יתברך הן בחינת המשכות כוחות וחיות ממידותיו יתברך, המיוחדות במהותו ועצמותו בתכלית היחוד" - האותיות הללו אלוקות הן, הנמשכת מן הספירות; וכפי שלמדנו בפרק י' כולו, הספירות הן "איהו וגרמוהי חד" - אלוקות ממש. נמצא שהאותיות הן גילוי של האלוקות, "שהוא למעלה מעלה לאין קץ ממדרגת חכמה שבנבראים".

ואם אלוקות ממש היא, מדוע נקראת בשם 'אותיות'?

על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ולא נקראו בשם "אותיות" לגבי הנבראים, אלא לגבי מידותיו יתברך בכבודן ובעצמן". כלפי הנבראים אין כאן אלא אלוקות ממש; שם 'אותיות' אינו נאמר אלא ביחס למידות ולספירות עצמן, שכלפיהן יש כאן ירידה וצמצום - ולכן נקרא הדבר בשם 'אותיות'.

מדוע כ"ב אותיות דווקא:

ומסיים: "והנה כ"ב מיני המשכות חיות וכוחות שונים זה מזה, שבהן נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים וכל הברואים שבתוכם". עשרת המאמרות שבהם נברא העולם כתובים בתורה במסגרת עשרים ושתיים אותיות האל"ף בי"ת של לשון הקודש. נמצא שההפשטה האלוקית המוחלטת מצטמצמת בעשרים ושתיים אותיות - שני הפכים אלו כאחד.

ומדוע דווקא כ"ב אותיות? "שכך עלה ברצונו וחכמתו יתברך לברוא עולמו בכ"ב מיני המשכות שונות דווקא, לא פחות ולא יותר". אילו רצה לברוא בשלושים - היו שלושים, ואילו במאה - מאה; הקב"ה החליט לגלות את העניין בעשרים ושתיים אותיות דווקא.

"והן הן כ"ב אותיות הקבועות בפה ולשון" - עשרים ושתיים האותיות הקבועות בפה הגשמי ובלשון הגשמית, שאין ביכולתם לבטא יותר מהן, והן יוצאות בחמש מוצאות הפה: אותיות הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים - מוצאות שונות, ובסך הכול עשרים ושתיים אותיות ולא יותר, "כדתנן בספר יצירה".

ספר יצירה חיברו אדם הראשון, ובו גילה את עניין עשרים ושתיים האותיות. זו גם הסיבה שידע אדם הראשון לקרוא בשמות לכל הנבראים: הוא ידע "לקרוא את הספר" - להתבונן בעולם, לזהות כל נברא ונברא ולעמוד על כל סדר ההשתלשלות שלו, מהיכן בא, דרך אילו ירידות וצמצומים, מאילו אותיות ובאיזה צירוף - עד שידע לקרוא את הצירוף ש' ו' ר' ולומר 'שור', שכן צירוף זה הוא ביטוין של האותיות האלוקיות שבאו מן הספירות שבעולם האצילות.

"ותמונתן בכתב - היא מורה על ציור ההמשכה, כמו שיתבאר לקמן" - אף צורתה של כל אות מדויקת היא. מדוע נראית האל"ף כך והבי"ת כך? ההלכות בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה קובעות בדיוק כיצד תיראה כל אות, ואם שינה מצורתה - אין האות כשרה. וכפי שלמדנו בעניין שם הוי"ה: מדוע היו"ד קטנה, מדוע ההא רחבה ומדוע הווא"ו קו - לכל אות צורה מדויקת משלה, והצורה החיצונית מבטאת את הרעיון הפנימי.

שני סיפורים בעניין ציורן של האותיות:

אדמו"ר הזקן קרא פעם לאחד החסידים וביקשו לשמש מלמד לבנו, אדמו"ר האמצעי, בהיותו ילד קטן, ואמר לו: בוא ונתחלף במצוות - עליך מוטלת מצוות פרנסת בני ביתך, ועליי מוטלת מצוות "ושננתם לבניך"; אני אתן לך את האפשרות לקיים את מצוות פרנסת בני ביתך, ואתה תתן לי את האפשרות לקיים "ושיננתם לבניך" - תלמד עם בני ותקבל שכר על עבודתך. ביקש החסיד הדרכה כיצד מלמדים אל"ף בי"ת, והשיב לו אדמו"ר הזקן בניגון מיוחד: מהי האות א'? נקודה למעלה, נקודה למטה וקו באמצע - הנקודה שלמעלה היא הקב"ה, הנקודה שלמטה היא נשמתו של היהודי, והקו שבאמצע הוא קו של יראת שמיים המחבר בין היהודי לקב"ה. כך מלמדים.

הרבי הקודם מספר בזיכרונותיו על מלמדו, רבי יקותיאל, מלמד רציני שידע להחדיר את הדברים כראוי ולהמחיש כל עניין באופן שיישאר אצל התלמידים אף בצאתם מן ה'חדר'. כשלימד אותם אל"ף בי"ת הסביר את האות א': כשואב מים הנושא מוט ועליו שני דליים (בימים ההם לא היו ברזים בבתים, והיו שואבי מים) - דלי אחד מלא ודלי אחד ריק, וזו צורת האות א'. ומספר הרבי הקודם: מאותה שעה, בכל פעם שהלכנו ברחוב וראינו שואב מים, היינו אומרים: "הנה אל"ף הולך".

"שגם אותיות הדיבור והמחשבה שבנפש האדם, הן המשכות מהשכל והמידות שבנפש, ממהותן ועצמותן, כמו שנתבאר במקום אחר" - כשם שבאלוקות האותיות הן ביטוי וגילוי של עשר הספירות, כך בנפש האדם: המילים שהוא מדבר והאותיות שהוא חושב הן המשכה מן הנפש עצמה. וידוע הביטוי "הנפש מלאה אותיות" - כל גילוי של הנפש בא דרך צינור האותיות.

זהו עומק עניינו של הפרק: עשרת המאמרות מאוחדים עם האלוקות באיחוד גמור, ואינם נקראים 'מאמרות' אלא כלפינו בלבד.

לסיכום: בפרק זה למדנו שכל החיות הנמשכת מן המידות העליונות להוות את הנבראים, להחיותם ולקיימם, נקראת בשם 'אותיות'. יש שני מיני אותיות: אותיות המחשבה, שמהן נבראו "עלמין סתימין דלא אתגליין" - עולמות הנעלמים מאיתנו משום שהם מאוחדים יותר עם מקורם; ואותיות הדיבור, המכונות 'מאמרות' ו'דבר ה'' ו'רוח פיו', שמהן נבראו "עלמין דאתגליין" - עולמות המרגישים עצמם נפרדים. ואף על פי כן, אותיות הדיבור שלמעלה נעלות לאין קץ מחכמת הנבראים ואף מנשמת אדם הראשון הכוללת כל נשמות הצדיקים, שכן הן המשכה מן המידות המיוחדות במהותו ועצמותו בתכלית היחוד, ואינן נקראות 'אותיות' אלא ביחס למידות עצמן. עוד למדנו שהעולם נברא בכ"ב מיני המשכות דווקא, כנגד כ"ב האותיות הקבועות בפה ובלשון, ושאף תמונתן בכתב מורה על ציור ההמשכה - כשם שאותיות המחשבה והדיבור שבנפש האדם הן המשכה מן השכל והמידות שבנפש.

בחלק הבא נמשיך בלימוד שער הייחוד והאמונה, ונעמיק בעניין האותיות וצירופיהן.