בחלק הקודם הקדמנו משל מנפש האדם להבנת פרק י"א: כשם שהרגש שבנפש אינו יוצא אל הפועל אלא בהתלבשותו באותיות המחשבה והדיבור, כך 'האותיות' שבהן נברא העולם הן משל לגילוי כוחן של הספירות האלוקיות כלפי חוץ. אף שעצם קריאתן בשם 'אותיות' מורה על ירידה וצמצום, חידושו של פרק זה הוא שאין זה אלא לגבי הנבראים, ואילו מצד הבורא הן מאוחדות עמו לגמרי. כעת נלמד את הדברים בלשונו של אדמו"ר הזקן.
נקרא את הפרק מבפנים (דף פ"ח עמוד א'):
"והנה גם עשרה מאמרות, גם כן נקראו בשם "מאמרות" לגבי הנבראים בלבד" - לא רק הספירות, אלא אף עשרה המאמרות, שלכאורה הם ירידה גדולה יותר וצמצום גדול יותר, אינם נקראים 'מאמרות' אלא לגבי הנבראים בלבד. הדבר דומה לאותיות של לשון: רק כשהדברים יוצאים החוצה שייך לומר שאלו אותיות אנגלית, צרפתית או עברית; אך כל עוד הדבר נמצא ברמה פנימית יותר, ברגש או בהבנה, אין שם אותיות כלל אלא מהות. כך גם כאן: השם 'מאמרות' נאמר ביחס לנבראים, שלגביהם יש כאן ירידה ויציאה.
המשל מנפש האדם:
"כי כמו שהמידות שבנשמת האדם, כשבאות להתגלות במעשה, הן באות מלובשות באותיות המחשבה" - אדם שהוא איש חסד בטבעו ומרגיש שברצונו לסייע לזולתו, אינו יכול להוציא את רגשו אל הפועל קודם שיתלבש באותיות המחשבה: במה אסייע לו? בכסף, במזון, בקורת גג, בעצה טובה? עליו להוריד את הרגש אל מסגרת של אותיות כדי שיוכל לבטאו.
"כגון, מידת חסד ורחמים שבנשמה, אי אפשר לבוא לידי התגלות בפועל ממש, כי אם על ידי שמחשב בדעתו ומהרהר מעשה הצדקה וחסד לעשותה בפועל ממש, כי אי אפשר לעשות בלי מחשבה" - בשום פנים ואופן אין הרגש מתגלה במעשה בלי מחשבה שתקדם לו. אף מעשה הנעשה במהירות, מתוך תגובה אינסטינקטיבית, קדמה לו מחשבה מהירה; כל ביטוי של עשייה קדמו לו אותיות של מהלך מחשבתי.
"ואם מצווה לאחרים לעשות, כמו המלך", המצווה את עבדיו להיטיב עם אנשי המדינה, "אזי מתלבשת מידת החסד וגם אותיות המחשבה - באותיות הדיבור", שהרי קודם שציווה בדיבור חשב מה בכוונתו לומר. "וכן כשמדבר דברי חסד ורחמים לרעהו" - כגון האומר לחברו בפה מלא שהוא אוהבו: הרגש עבר תחילה לאותיות המחשבה, ומהן ירד לאותיות הדיבור.
ומדוע מביא אדמו"ר הזקן גם את ההתלבשות באותיות הדיבור? משום שבנמשל נראה בהמשך שאין מדובר רק בעשרה מאמרות שבדיבור, שמהם נבראו עולמות, אלא ישנם גם מאמרות של מחשבה, ויש עולמות שנבראו במחשבה.
הנמשל:
"כך על דרך משל מידותיו של הקב"ה" - דהיינו הספירות האלוקיות, מידת החסד, מידת הגבורה וכיוצא בהן - "כשבאות לבחינת התגלות פעולתן בתחתונים, נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו בשם "מאמר" ו"צירוף אותיות"". וכאן ההבדל מן המשל: האדם שבמשל אינו בורא דבר, ואילו הדיבור האלוקי בורא ומהווה. "שהרי אי אפשר שתהיה שום פעולה נמשכת ממידותיו הקדושות בלי צירופים הנקראים בשם "אותיות"" - כשם שאין האדם יכול לבטא את חסדו בלי אותיות של מחשבה ודיבור, כך אין החסד האלוקי בא לידי ביטוי אלא בירידה ובצמצום למסגרת של אותיות.
"כגון, לבריאת האור ממידת החסד נמשך ממנה המשכת פעולה וכוח לפעול ולברוא בו את האור, והמשכת כוח זה וחיות זו נקראת בשם מאמר ואותיות 'יהי אור'" - המאמר "יהי אור" הוא הצמצום והירידה מספירת החסד, עד שתתהווה ממנה בריאה שעניינה אור.
ממידת החסד נתהוו נבראים נוספים, וביניהם המים: טבעם של המים לרדת ולחלחל ממקום גבוה למקום נמוך, וזהו עניינו של החסד - להשפיע תמיד מן העליון אל התחתון, מן העשיר אל העני. החסד הוא המידה, והאור והמים הם התוצאה. ומה קובע אם יתהווה ממנה אור או מים? האותיות והצירופים. כשם שאצל איש חסד - מה קובע אם ייתן לנזקק מצות או יין? המחשבה המסוימת והירידה המסוימת שבה מתלבש חסדו.
ההבדל שבין אותיותינו לאותיות האלוקיות:
"כי אף שאינן כאותיות מחשבה שלנו חס ושלום" - אין להשוות את אותיות המחשבה שלנו לאותיות האלוקיות. אדם בעל מידת חסד החושב כיצד להיטיב עם זולתו, ועולה במחשבתו לתת לו כסף - מניין באה לו מחשבה זו? משום שמושג הכסף כבר קיים בעולם והוא מכירו. מי שמעולם לא ראה כסף ואינו יודע ממציאות כזו כלל, לעולם לא תעלה מחשבה זו בדעתו, שכן המושג אינו קיים בתודעתו. מחשבותינו באות מתוך המציאויות הקיימות והמוכרות לנו, ואנו ממחזרים את הקיים. ואילו אצל הקב"ה אין כל מציאות קודמת: כשברא את האור או את המים, לא היה דבר שממנו שאב כביכול את הרעיון, אלא זו בריאה ראשונה מאין ליש. אותיותינו ממוחזרות מן הקיים, ואילו אותיותיו יוצרות את הקיים.
על דרך הפתגם המובא בספר 'היום יום' לגבי ההבדל שבין חוקי התורה לחוקי המדינות: חוקי העולם נוצרו מן החיים - מתוך המציאות מייצרים חוקים, ולפיכך הם משתנים תדיר עם היווצרות מצבים חדשים; ואילו חוקי התורה יוצרים את החיים. כך גם כאן: האותיות שלנו נוצרו מתוך הקיים, והאותיות האלוקיות הן היוצרות את הקיים ומהוות אותו.
ומדוע בכל זאת נקרא הדבר בשם 'אותיות'? משום שאנו הנבראים איננו מכירים ביטוי אחר לתהליך של יציאה מן הרגש אל המעשה. זהו הביטוי היחיד המוכר לנו, ולכן נקרא העניין בשם זה.
"מכל מקום הם עניין המורה על התהוות האור מאין ליש, שלכן נברא האור מהמשכת כוח זה, ולא נבראו ממנו דברים אחרים שנבראו גם כן ממידת חסד, כמו מים וכיוצא בהם" - ומדוע נברא כאן דווקא אור? "מפני שנתלבשו בהם כוחות בבחינות צירופים אחרים המורים על התהוות המים וכיוצא" - כל ירידה היא צמצום לצירוף אחר, והצירוף הוא הקובע מה יתהווה.
נמצא שקריאת השם 'אותיות' אינה אלא כלפינו, ולא משום שיש חס ושלום מציאות אותיות כמו שלנו, ואף לא מהות של אותיות שניתן להגדירה; אצל הבורא הכול אחד ומיוחד עמו ממש, ו"נקראו בשם מאמרות לגבי הנבראים בלבד".
העולם כספר:
כל עבודתנו בלימוד זה היא להתבונן בעולם, לייחד ולאחד אותו עם הבורא, ולהבין שכל מציאות העולם אינה אלא מן האותיות האלוקיות, והאותיות האלוקיות הן הבורא המהווה, המחיה והמשגיח. וישנו משל יפה הממחיש זאת: כל נברא הוא אותיות; ריבוי נבראים הוא ריבוי אותיות; מריבוי אותיות נעשים משפטים, מריבוי משפטים נעשים פרקים, ומריבוי פרקים נעשה חיבור שלם - ספר. העולם כולו הוא ספר אחד גדול, ולנו, לנשמות ישראל, נתן הקב"ה את הספר, כדי שנוכל לקרוא בו ולהבין מיהו מחברו.
לסיכום: בחלק זה למדנו ש'האותיות' שבהן נבראו העולמות הן משל: הספירות הן כרגש, והאותיות הן גילוי הכוח האלוקי החוצה לפעול בתחתונים. כשם שמידת החסד שבנפש האדם אינה מתגלה במעשה אלא בהתלבשות באותיות המחשבה והדיבור, כך גילוי פעולתן של המידות האלוקיות בתחתונים נקרא "מאמר וצירוף אותיות", והצירוף המסוים הוא הקובע אם יתהווה אור או מים. אלא שאותיותינו ממוחזרות מן המציאות הקיימת, ואילו האותיות האלוקיות מהוות את המציאות מאין ליש; ואף שהן ירידה וצמצום, שם זה נאמר לגבי הנבראים בלבד, ואילו מצד הבורא הכול מאוחד עמו.
בחלק הבא נמשיך בקריאת הפרק מבפנים ונעמיק בהבנת מהותן של האותיות האלוקיות.