TheWholeTorah.aiBeta

פרק יא · הקדמה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 19:46

בשעה טובה ומוצלחת הגענו לפרק י"א משער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף פ"ח עמוד א' (עמוד 175). בפרק הקודם, פרק י', עסקנו ביסוד שהספירות הן אחד עם עצמותו של הבורא, כלשון המובאת בסוף פרק ט': "איהו וגרמוהי חד". נקדים סיכום קצר של הדברים, שמהם ממשיך הפרק שלפנינו.

לכאורה הספירות מבטאות עניין של גדר ושל גבול, ואילו הבורא פשוט בתכלית הפשיטות - כיצד אפוא ניתן לומר שהן אחד עמו? ביאר אדמו"ר הזקן בפרק י' שהאמת היא שהספירות נקראות בשם זה רק לגבינו, הנבראים המקבלים את השפע האלוקי. באיזה אופן מחיה ומהווה הקב"ה את כל העולמות? בדרכים שונות, וכפי שהארכנו בשיעור הקודם, בכל יום מימי הבריאה נברא נברא אחר, המתאים לספירה שהאירה באותו יום. מכיוון שאנו הנבראים רואים את התוצאה הבאה על ידי הספירות, אנו קוראים להן בשם 'ספירות'; אך ביחס לבורא אי אפשר לכנותן כך כלל, שכן הן אחד עמו ממש.

משל האור והמאור:

המשל שהובא להבנת הדבר הוא מן האור כפי שהוא נמצא בתוך המאור. מתי נקרא אור השמש בשם 'אור'? כאשר הוא יוצא מן השמש ומאיר את העולם, וכלשון הפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום". אך אותו אור עצמו, כפי שהוא נמצא בתוך המאור, אינו אלא חלק אחד עם המאור, וכל עניינו ייחוד עמו - ושם אין מקום לקרוא לו 'אור' כלל, שכן אין שם אלא מאור.

מדוע בחרו המקובלים לכנות את הספירות בשם 'אורות'? כלשון אדמו"ר הזקן בתחילת פרק י' שניתן ברשות לחכמי האמת לכנותם כך, והוא בא להמחיש את היחס שבין הספירות לבורא - כיחס שבין האור למאור. ההבדל בין המשל לנמשל הוא שאת המאור עצמו, את הבורא, אין אנו רואים ואין אנו מרגישים, אלא את התוצאה בלבד. לפיכך נדמה לנו כאילו יצא האור מן המאור; כאן אנו רואים פעולה של חסד; וכאן פעולה של גבורה; ומכאן אנו מדברים בסדר השתלשלות ובעשר ספירות. אך מצד האמת, מצד הבורא, מעולם לא יצא האור מן המאור - הבורא נמצא בכל מקום והאור תמיד בתוכו; ואם האור נמצא בתוכו, שוב אין מקום לכנות את הספירות בשם 'ספירות', אלא "איהו וגרמוהי חד" - הן אחד עמו.

פרק י"א ממשיך באותו כיוון, אך מתקדם שלב נוסף. כבר נזכר כמה פעמים מתחילת שער הייחוד והאמונה, שאף שהעולמות נבראו בכוח הספירות, הרי הדבר הצטמצם וירד לאותיות - "בעשרה מאמרות נברא העולם". האותיות הן לכאורה דבר חיצוני יותר, שכל עניינו בשביל הזולת, ולכאורה מציאות נפרדת. בא פרק י"א ומחדש: לא רק "איהו וגרמוהי חד", אלא אף הוא והאותיות אחד. זוהי כותרתו של הפרק.

הקדמה: משל מנפש האדם

בטרם נלמד את הדברים מבפנים, נקדים הקדמה כללית שתסייע להבנתם. מטרתנו לפשט את מושג האותיות שוב ושוב, עד שנבין - עד כמה שהשכל משיג - שהן אחד עם הבורא. לשם כך ניטול משל מן האותיות הקיימות בעולמנו, ונטפס בהן מלמטה למעלה, מדרגה לדרגה.

כאשר האדם מדבר, הוא מדבר באותיות - מילים ומשפטים הנשמעים לאוזן. מבואר בחסידות שאפשר לחלק את האותיות לשתי בחינות:

  • מציאות האותיות: ההיגוי עצמו - כיצד נאמרו הדברים ובאיזו שפה: בעברית, באנגלית או בצרפתית. זהו החלק החיצוני והטכני ביותר, המוגדר לחלוטין: ניתן למנות כמה אותיות יש בכל שפה ולכתבן על הדף.

  • מהות האותיות: התוכן שנוצק לתוך הדברים - הרעיון עצמו שהאותיות נושאות.

דוגמה הממחישה את ההבחנה: משפטים שמקורם ביידיש, שלעיתים אינם אלא שתי מילים או שלוש, וכשבאים לתרגמם לשפה אחרת נדרשים כמה וכמה משפטים - ולאחר כל האריכות עדיין אין התרגום מבטא את העניין עצמו כפי שהוא נאמר במקור, וכך בוודאי גם בשפות אחרות. הרעיון כולו בא לידי ביטוי בשתי מילים דווקא, ואילו מציאות האותיות שבשפה האחרת אינה מצליחה להכיל אותו, אף שכל צורות הביטוי שניתנו לו נכונות הן.

מציאות האותיות משתנה אפוא משפה לשפה: כדי להסביר לילד קטן שאחד ועוד אחד הם שניים, נוטלים סוכרייה ועוד סוכרייה ומדגימים לו, ומסבירים לו זאת בצרפתית או באנגלית לפי השפה שהוא מבין. אך לאחר שנקלט הרעיון - האם הרעיון עצמו הוא צרפתי או אנגלי? הרעיון עצמו נטול שפה. הבדלי השפות מתחילים רק כאשר הרעיון צריך לרדת ולהתלבש במילים כלפי חוץ.

כך גם ברגש: אדם חש אהבה עזה לדבר מסוים או פחד מדבר מסוים, וכשהוא בא לתאר את הרגשתו עליו להורידה לאותיות - אך ההרגשה עצמה אחת היא, ואין הבדל בין צרפתי לישראלי, בין אנגלי לעיראקי: הכאב הוא אותו כאב. לכאורה, אם כן, הרגש נטול אותיות. ואמנם 'לכאורה' נאמר, שכן אין הוא נטול אותיות לגמרי.

שהרי מצד אחד הרעיון המופשט - אחד ועוד אחד שניים - הוא אותו רעיון בכל שפה, ומצד שני אף הוא הולבש באותיות כלשהן. כיצד מתיישבים הדברים? כאן אנו נוגעים בדרגה הנקראת מהות האותיות ולא מציאותן: האותיות מאוחדות כאן עם הרעיון עד כדי כך, שאי אפשר לצייר אותן ולומר שהן אותיות א-ב או אותיות ABC. מציאות של אותיות אין כאן, אך בוודאי יש כאן מהות של אותיות.

וביאור הדבר: הנפש מצד עצמה מופשטת היא, וכל ביטוי שלה - בין שכלי ובין רגשי - נעשה דרך אותיות. ברגע שאדם מגדיר את הרגשתו ואומר שהוא חש כאב או אהבה, כבר הגדיר, וכל הגדרה מוכרחת להיכנס לתבנית. אם הדברים נאמרו בפה - נעשתה התבנית מוחשית ממש; ואם עדיין לא נאמרו והם בתוך תוכו של האדם - התבנית מופשטת ופנימית ביותר, נטולת מציאות חיצונית ונטולת לבוש חיצוני לרעיון, אך קיימת ברמה מהותית. זוהי מהות האותיות.

מן המשל אל הנמשל:

מדוע כה חשוב להעמיק במשל זה? אין זו פילוסופיה בנפש האדם, אלא יסוד המסייע להבין מהו הפירוש בכך שהקב"ה ברא את העולם על ידי אותיות. 'אותיות' אלו הן כוחות אלוקיים, והכינוי 'אותיות' ניתן להן בדרך משל, משום שבמובן התחתון ביותר הן קיימות בבחינת מציאות האותיות.

אומר אדמו"ר הזקן: דע לך, שאף האותיות שנאמרו בעשרה מאמרות - "ויאמר אלוקים יהי אור" - לגבינו הן באות לידי ביטוי במציאות של אותיות שבראו את האור, אך מצד האמת הן נמצאות בדרגה גבוהה הרבה יותר מן הדרגה הגבוהה ביותר שהבנו בנפש האדם. אף לאחר שנאמרו, מופשטות האותיות מכל ציור, והן חלק אחד ממנו ממש - הוא ואותיותיו אחד. לגבינו מתגלה מציאותן, ולגביו הכול חד.

לסיכום: בפרק הקודם למדנו שהספירות אחד עם עצמותו של הבורא, כאור הנמצא בתוך המאור, ושהכינוי 'ספירות' ו'אורות' אינו אלא לגבי הנבראים המקבלים. בפרק י"א מתקדם אדמו"ר הזקן שלב נוסף: אף האותיות שבהן נברא העולם אחד עמו. להבנת הדבר הקדמנו משל מנפש האדם, שבו חילקנו בין מציאות האותיות - ההיגוי והשפה - לבין מהות האותיות, התבנית הפנימית והמופשטת שבה מתלבש כל ביטוי של שכל ושל רגש עוד בטרם יצא אל הפועל. מכאן נבין שהאותיות האלוקיות אינן אלא כוחות אלוקיים, מופשטים מכל ציור ומאוחדים עם הבורא לגמרי.

בחלק הבא נלמד את דברי אדמו"ר הזקן בפרק י"א מבפנים, ונראה כיצד הוא מבאר את המשל מנפש האדם ואת הנמשל שבו.