TheWholeTorah.aiBeta

פרק ט · אתנחתת סיכום

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 32:01

הגענו לחלקו האחרון של פרק ט'. בשבוע שעבר עצרנו בתחילת ההגהה שבדף פ"ז. בחלק זה נשלים את ההגהה ונסיים את הפרק, אך תחילה נחזור בקצרה על העניינים שנלמדו בחלקים הקודמים.

תזכורת: כיצד ניתן לכנות את הקב"ה בתואר "חכם"?

נאמר בפסוק "כולם בחכמה עשית" - שספירת החכמה, שאצל הנבראים היא הדבר המשובח והנעלה ביותר, נחשבת ביחס לקב"ה כמו עשייה. אצל בני אדם המרחק בין עולם השכל לעולם המעשה הוא מרחק עצום, אין ערוך, ובא הפסוק ומלמד שכלפי הקב"ה אף ספירת החכמה אין לה ערך כלל.

אם כן, כיצד אפשר לכנותו בתואר "חכם"? הרי לא יעלה על דעת איש לכנות את הקב"ה בשם "שולחן" - דבר גשמי מעולם העשייה, שאין בינו ובין הבורא שום קשר; ולפי האמור, אף התואר "חכם" הוא באותו אין ערוך עצמו, שהרי גם לחכמה אין ערך כלפיו. ואף על פי כן נוקטים בתואר זה, כלשון הידועה של הרמב"ם: "הוא היודע והוא הידוע והוא המדע".

הביאור: הוא מקור החכמה:

נקודת הביאור שלמדנו היא שהקב"ה הוא מקור החכמה, ולפיכך ניתן לכנותו "חכם". אך יש להבין: הרי הוא מקורם של השולחן ושל האבן אף הם, שכן "ממך הכל", ובכל זאת אין מכנים אותו "שולחן" או "אבן". ההבדל הוא באופן שבו באו הדברים לידי גילוי: החכמה נמשכה ונאצלה ממנו, ואילו שאר הנבראים הם בבחינת "יש".

כשברא הקב"ה את העולם, והאציל וגילה את כל הכוחות והעניינים שרצה לגלות - מצד האמת, כל מה שנברא, נוצר והתגלה הוא אין ערוך כלפיו ואינו תופס מקום כלל. אך יחד עם זה עשה הקב"ה שהדברים יתגלו בשני אופנים:

  • בריאה "מאין ליש": דברים שיורגש בהם האין ערוך, שיהיה ניכר בהם שאין להם שום קשר. ה"יש" הזה הוא יש רחוק, שמצד עצמו ומצד מהותו מנותק הוא בהרגשתו, ולפיכך אין לכנות את הבורא באחד מכינוייהם של נבראים אלו.

  • המשכה והאצלה: דברים שנעשו באופן שיורגש בהם שהם שייכים אליו, שהם אלוקיים, שהם נאצלו ממנו. אף הם אין ערוך, אך ניכרת בהם השייכות שבין המקור לתוצאה, בין המשפיע למקבל - ומשום כך אין מניעה לכנות את העליון בכינוי התחתון.

לשון "אצילות" לקוחה מן הכתוב "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" - שאמר הקב"ה למשה רבנו להעביר מרוח הנבואה שעליו אל שבעים הזקנים שאסף. הורגש שם שאותו עניין עצמו שהיה אצל משה עבר אל הזקנים, וזהו פירוש ההאצלה.

בסיום העמוד הקודם, לפני ההגהה, כותב אדמו"ר הזקן: "ודרך ועניין ההמשכה והאצילות איך ומה ידוע למשכילים".

הזכרנו את משל אדם המדבר דברי חכמה ברמה גבוהה וצריך להורידם לתלמיד פשוט ממנו - דברי החכמה שירדו אל התלמיד הם ברמה נמוכה, ובכל זאת ניכרת השייכות שבין הרב לתלמיד: אצל הרב זהו דבר שכלי, וכשירד לרמת התלמיד נשאר דבר שכלי, אמנם ברמה נמוכה יותר. וכן אם יוריד התלמיד את הדברים לאדם שמבין פחות ממנו, עדיין תיראה ההמשכה והשייכות.

אך לעולם לא ייתכן שמריבוי הירידות, מתלמיד לתלמיד ולתלמיד, ייצא לבסוף דבר אחר לגמרי: אם הנושא המדובר הוא בתים ואבנים, לעולם לא תצא ברמה האחרונה אבן ממש, שכן אבן ושכל הם שני עולמות שאין ביניהם שום שייכות. מה שייצא הוא שכל נמוך יותר ונמוך יותר, אך אפילו הנמוך שבנמוכים יישאר שכל, יישאר רוחני.

זהו הצמצום המוכר בעולם המושגים שלנו: כמה שהדבר מצטמצם, הוא נשאר תמיד באותו יחס ובאותו תחום. בעולם המושגים שלנו אין צמצום שבו יורד דבר ונעשה דבר אחר לגמרי.

הפלא שבהמשכה ובאצילות:

אין הפלא בכך שהקב"ה יצר מציאות גשמית - הוא כל יכול, וברא יש מאין; אך שם אין אומרים שהמציאות הגשמית נוצרה בהשתלשלות ובירידה הדרגתית, אלא זהו דילוג מוחלט, אין ערוך שאין בו שייכות. הפלא הוא במושגי חכמה, בינה ודעת ובכל עשר הספירות, שתהליך התגלותן מן הבורא נקרא "המשכה והאצלה" - כלומר שנמשכו באופן שניתן לומר עליהם שהם שייכים אליו.

זהו דבר שאיננו מבינים, שהרי בעולם המושגים שלנו כל צמצום וכל ירידה הם ערכיים, ואילו כאן מדובר בירידה שאינה ערכית כלל ואין בה שום יחס - ועל ירידה זו עצמה אומרים "המשכה". לקרוא לזה בריאה מאין ליש - מובן; לקרוא לזה המשכה ואצילות - זו השאלה. וזוהי שאלתו של אדמו"ר הזקן: איזה סוג צמצום מיוחד הוא זה, שנוצר בו דבר שאין לו שום ערך, ואף על פי כן אומרים עליו שבא בהמשכה ובירידה.

על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ידוע למשכילים" - זהו עניין שאפשר להבינו בשכל, אך לא בשכל אנושי רגיל, אלא בשכל של תורת הקבלה, תורת הסוד ותורת החסידות. שם מבוארים התהליך וסוגי הצמצומים הגורמים לירידה באופן של דילוג וקפיצת מדרגה באין ערוך, ואף על פי כן נקראת היא המשכה ואצילות: שלמרות חוסר הרציפות וקפיצת המדרגה, יש כאן רצף.

ההגהה: שלושה שלבי צמצום:

בהגהה מציין אדמו"ר הזקן: "סוד הצמצום באור אין סוף ברוך הוא, וצמצום א"ק (אדם קדמון), וסוד הדיקנא" - שלושה שלבים של צמצום שיצרו את המצב הזה של המשכה ואצילות. נפתח במושג 'אדם קדמון', ומתוכו נבין את העניין.

'אדם' הוא כינוי לקב"ה. מדוע מכנים אותו כך? משום ש'אדם' הוא כינוי המתאר מבנה של עשר כוחות. אנו נקראים 'אדם' מלשון "אדמה לעליון", מלשון דמיון, משום שאנו דומים לו; והוא נקרא 'אדם' משום שיצר את עשר הספירות, ומצב זה של עשר הספירות נקרא 'אדם'.

בדרגה זו הנקראת 'אדם' עצמה ישנם שלבים: יש 'אדם' המקביל לעולם האצילות, ויש דרגה שקודמת לו - 'אדם קדמון'.

אדם קדמון - הפוטנציאל לעשר הספירות:

'אדם קדמון' (ראשי תיבות: א"ק) עניינו הפוטנציאל של עולם האצילות. כבר קיים כאן פוטנציאל, ומשום כך נקראת דרגה זו בשם 'אדם'; אך מאחר שעדיין אין בה עשר ספירות בפועל, נוספה לה התיבה 'קדמון' - מלשון קודם.

ארבעת העולמות הכלליים:

בחסידות יש לדרגה זו כינוי נוסף: 'עולם הבריאה הכללי'. כשם שקיימים ארבעה עולמות - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה - בסדר הפרטי, כך קיימים הם גם במבט הכללי (במאקרו): אצילות דכללות, בריאה דכללות, יצירה דכללות ועשייה דכללות. לשם השוואה:

  • אצילות דכללות - אור אין סוף שלפני הצמצום.

  • בריאה דכללות - דרגת אדם קדמון.

  • עשייה דכללות - עולם האצילות, שאותו אנו מכנים בשם זה בסדר הפרטי.

מהם 'בריאה' ו'יצירה':

כל עולם בנוי מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. יסודות אלו קיימים בגשמיות, וקיימים אף במושגים רוחניים, כפי שראינו כבר בתחילת התניא. כאשר ארבעת היסודות קיימים בגלוי - החלוקה ביניהם קיימת והם מורגשים - הרי זו מציאות מצוירת בציור של אש, רוח, מים ועפר. ויש מצב שבו ארבעת השלבים הללו עדיין אינם בציורם הגלוי, אלא קיים רק הפוטנציאל שלהם: נוצרה נתינת מקום שיהיו ארבעה יסודות, ואילו הם עצמם עדיין אינם קיימים.

לפשט את הדברים: גוש כסף יכול לקבל צורת גביע, צורת מנורה או כל צורה אחרת. כל עוד הוא גולם - אין בו צורה, אך יש בו פוטנציאל לצורה כלשהי; ומשעוצבה בו הצורה - הרי לפנינו גביע (ואם יותך, יחזור למצבו הקדום). הפוטנציאל לצורה נקרא 'בריאה', והצורה עצמה נקראת 'יצירה' - ומכאן באים שמות העולמות: עולם הבריאה הוא הפוטנציאל לצורה שתבוא לאחר מכן, ועולם היצירה הוא הצורה עצמה. ואילו בעולם האצילות אין עדיין אפילו פוטנציאל.

לפי זה מובן מהו 'עולם הבריאה הכללי': דרגת אדם קדמון. בדרגה זו עדיין אין צורה - אין עשר ספירות - אך כבר נוצרה האפשרות שיהיו עשר ספירות. משום כך אי אפשר לקרוא לה 'אדם', שכן שם זה שייך לדרגה שבה יש עשר ספירות בפועל; ומאידך, הואיל וכבר קיים בה הפוטנציאל לעשר הספירות, הרי היא משויכת אליהן ונקראת 'אדם קדמון' או 'בריאה דכללות'.

שלושת הצמצומים שבהגהה:

כדי שתיווצר כלל מציאות של אדם קדמון נדרש תהליך, שהרי קדם לה מצב שבו לא הייתה אפילו הדרגה הזו ולא הפוטנציאל שבה. תהליך זה הוא הצמצום, וזהו תוכן השורה הראשונה של ההגהה:

  1. "סוד הצמצום באור אין סוף ברוך הוא" - הצמצום הראשון, שפעל שתהיה מציאות של אדם קדמון, היינו הפוטנציאל לעשר הספירות.

  2. "וצמצום אדם קדמון" - דרגת אדם קדמון עצמה נזקקה לצמצום נוסף, להוציא את הפוטנציאל מן הכוח אל הפועל. אמנם גם לאחר צמצום זה אין עדיין עשר ספירות כפשוטן - חכמה, בינה ודעת - שכן הנמשך עדיין נעלה מאוד: זוהי דרגת הכתר, הכוללת את כל עשר הספירות, אלא שעדיין לא ירדו לפרטים מורגשים.

  3. "וסוד הדיקנא" - הצמצום השלישי, שבו יורד האור לסדר של עשר ספירות בפרטיהן.

"סוד הדיקנא":

'דיקנא' פירושה שערות הזקן. בספר 'דרך מצוותיך' לאדמו"ר הצמח צדק, במצוות תגלחת המצורע, מובא מאמר מעניין בעניין השערות: לעיתים נחשבות השערות דבר שבקדושה, ולעיתים הן קשורות להיפך הקדושה, לענייני קליפות וטומאה:

  • שערות של קדושה: הפאות והזקן, וכן שערות ראשו של הנזיר, שעליו נאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

  • שערות שהן היפך זה: "מסלסל בשערו" האמור אצל יוסף, וכן שיער ראשה של אישה נשואה, שחייבת לכסותו, משום ש"שיער באישה ערווה".

מהו אפוא הכלל בדבר? מבואר שם, שהשערות הן דבר שיש בו חיות, אלא שכמות החיות והאנרגיה שבהן מועטה ומצומצמת ביותר - עד שניתן לחתוך שערה בלא כאב ובלא הרגשה כלל. השערה מורה אפוא על צמצום; והאם הצמצום רצוי - תלוי במה שבא לצמצם: כשיש צורך בצמצום, הצמצום נחוץ וטוב; וכשאין בו צורך, הריהו מסרבל, מיותר ורק מפריע.

דוגמה לדבר מן המשל: מטרת המשל היא לקרב רעיון שכלי אל הבנתו של אדם פשוט יותר, ונמצא שהמשל הוא סוג של צמצום. כאשר הרעיון עמוק והשומע אינו משיגו - המשל מצוין, הוא מקרב את העניין, יקר הוא ומדייקים בו. אך כאשר נאמר דבר פשוט ומובן מאליו, וכגון המראה שולחן ומבקש להסביר במשל מהו - אין מילות המשל אלא דברים בטלים ומיותרים.

כאן מדובר בצמצום מן הסוג הטוב: "סוד הדיקנא" הוא משל המלמד שזהו צמצום מסוג שערות הזקן שיש בהן קדושה - צמצום חשוב מאוד, שמטרתו להוריד את האור העליון המופשט לסדר של עשר ספירות.

דיוק מעניין מובא במאמרו של אדמו"ר הקודם על הגהה זו: בשני הצמצומים הראשונים נוקט אדמו"ר הזקן במפורש בלשון 'צמצום' - "סוד הצמצום באור אין סוף" ו"צמצום אדם קדמון"; ואילו בשלישי אין הוא אומר 'וצמצום הדיקנא' אלא "וסוד הדיקנא", בלא הזכרת המילה צמצום. הטעם: הדילוג משלב לשלב בשני הראשונים הוא דילוג גדול ביותר, ואילו הירידה מן הכתר - שכבר יצא אל הפועל - אל עשר הספירות, אף שאף היא ירידה וצמצום, אינה מאותו סוג; ולפיכך לא כינה אותה בשם צמצום, כדי להבדיל בין סוג הירידה שבשתי הדרגות הראשונות לסוג הירידה שבדרגה השלישית.

ראוי לציין כי כאן מדובר בשלושה צמצומים בלבד, והדברים נאמרים בכללות גדולה; ואילו כשנכנסים לפרטיות, יש ריבוי אדיר של צמצומים ופרטים. אדמו"ר הזקן מנסח את כל זה בשורה וחצי בלבד, ועל שורה וחצי זו נשפכו ספרים שלמים לבאר אותה.

"המשכה והאצלה":

מה עולה מכל האמור? שלפנינו תהליך של צמצום שאין לו דוגמה ומשל אצלנו בנבראים. כפי שנתבאר, אצל הנבראים כל מושג הצמצום קיים רק בדברים שיש להם יחס וערך זה לזה; וכאן מדובר בדילוג שאין בו שום יחס ושום ערך, ובצמצום דרסטי. ואף על פי כן, התהליך כולו נקרא "המשכה והאצלה": כמה שהתוצאה אין ערוך למקורה, וכמה שעברה ירידות וצמצומים רבים כל כך, עדיין עשר הספירות של עולם האצילות אלוקיות הן. ומשום כך ניתן לכנות את הקב"ה בכינויי הספירות - החכם, החסדן, הגיבור - ואין בכך הפחתה. ותהליך זה "ידוע למשכילים".

ומהו סוד כל הצמצומים הללו, כלומר מהי מטרתם? "לצמצם האור שיתלבש בבחינת כלים די' ספירות" - כדי שהקב"ה יגלה את עצמו בעשר הספירות, שיתגלה בחכמה, בבינה ובדעת.

אין זה כסוג הצמצום של 'יש מאין', שהוא כעין נתק ודילוג שבו ה'אין' אינו מורגש ב'יש' המתהווה ממנו; עשר הספירות הן סוג צמצום אחר, שבו עצמותו ומהותו של הבורא מתגלה בהן, בעשר הספירות של עולם האצילות.

יישוב מחלוקת הרמב"ם והמהר"ל:

בכך מתווך אדמו"ר הזקן בין דעת המהר"ל לדעת הרמב"ם, שבהן עסקנו באריכות בחלקים הקודמים. המהר"ל טוען בתוקף שאי אפשר לכנות את הקב"ה בשום כינוי, וכל כינוי שייאמר עליו - אפילו המעולה והמשובח שבכינויים, כגון 'חכם' - הרי הוא הפחתה ואינו שייך בו. ואילו הרמב"ם סובר שכן ניתן לומר עליו שהוא המדע והיודע והידוע; ואדמו"ר הזקן אף הוסיף על הרמב"ם, שאפשר לומר עליו גם 'החסדן' ו'הגיבור'.

לאור האמור הדברים מתיישבים: הכל תלוי אם מדברים לפני הצמצומים או לאחריהם. לפני הצמצומים - ודאי שאי אפשר לכנותו בשום כינוי; ואילו לאחר הצמצומים, שבהם צמצם את עצמו ופעל שיתגלה בהן - ניתן לכנותו בהן. נמצא שהמהר"ל מדבר לפני הצמצום, והרמב"ם מדבר לאחר הצמצום.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על השאלה כיצד ניתן לכנות את הקב"ה בתואר "חכם", בעוד שמן הפסוק "כולם בחכמה עשית" עולה שאף לחכמה אין ערך כלפיו. למדנו שההבדל בין הנבראים שנבראו "מאין ליש", שבהם מורגש הניתוק, לבין הספירות שנמשכו ונאצלו ממנו, שבהן מורגשת השייכות - הוא המאפשר לכנותו בכינוי החכמה. עמדנו על הפלא שבהמשכה ובאצילות, ירידה שאינה ערכית ובכל זאת יש בה רצף, שעניינה "ידוע למשכילים" בתורת הסוד. לאחר מכן למדנו שדרגת 'אדם קדמון' היא הפוטנציאל לעשר הספירות, והיא 'עולם הבריאה הכללי' שבארבעת העולמות הכלליים; עמדנו על משמעות השמות בריאה ויצירה (פוטנציאל לצורה וצורה בפועל) דרך משל גוש הכסף והגביע; מנינו את שלושת הצמצומים שבהגהה - הצמצום באור אין סוף, צמצום אדם קדמון המביא לדרגת הכתר, ו"סוד הדיקנא" המוריד את האור לסדר עשר הספירות; ביארנו את עניין השערות כצמצום, ואת הדיוק בכך שבשלישי לא נאמרה לשון צמצום. כמו כן נתבאר ש"סוד כל הצמצומים" הוא שהקב"ה יתגלה בכלים של עשר הספירות, ולפיכך התהליך נקרא "המשכה והאצלה" - ומכאן היישוב בין המהר"ל, המדבר לפני הצמצום, ובין הרמב"ם, המדבר לאחריו.

בחלק הבא נמשיך בקריאת ההגהה ובביאור המשך דבריו של אדמו"ר הזקן.