בחלק הקודם ראינו מדוע נקרא הקב"ה "חכם": משום שהחכמה ושאר הספירות נמשכו ונאצלו ממנו. כעת נקרא את סיום דבריו של אדמו"ר הזקן, ונבאר את יסוד העניין: מהי בחינת 'אדם' למעלה, מהו 'אדם קדמון', ומהו סדר הצמצומים שתכליתם התלבשות האור בכלים.
"ודרך ועניין ההמשכה והאצילות ידוע למשכילים":
מסיים אדמו"ר הזקן: "ודרך ועניין ההמשכה והאצילות איך ומה, ידוע למשכילים". השאלה היא כיצד נעשה הדבר - באיזה אופן נוצר מצב שמצד אחד הוא אין ערוך, ובכל זאת עדיין קשור. על כך הוא אומר שהדבר "ידוע למשכילים", ובהגהה מכניס אותנו אדמו"ר הזקן לחברת המשכילים ומגלה לנו את הסוד.
ראוי להקדים: ודאי שהוא נמצא בכל מקום, וודאי שהצמצום אינו כפשוטו, כפי שלמדנו בפרק ז'. אף על פי כן, עולם האצילות אף הוא נוצר לאחר צמצומים רבים - שלושה צמצומים כלליים - אלא שאין אלו כצמצום שבבריאת היש הגשמי: אף שנוצרו כאן עשר ספירות שהן מוגבלות לכאורה (חכמה, בינה ודעת, חסד, גבורה ותפארת וכו'), הוא מתאחד עמהן ("איהו וגרמוהי חד") באופן שניתן לכנותו בשמותיהן, משום שעצם לשון ההמשכה והאצילות מורה על קירוב.
בהגהה מונה אדמו"ר הזקן שלושה צמצומים כלליים:
"סוד הצמצום באור אין סוף ברוך הוא" - הנקרא בקבלה ובחסידות "הצמצום הראשון".
"וצמצום א"ק" - צמצום אדם קדמון.
"וסוד הדיקנא".
בשלב זה אין אלו עבורנו אלא אותיות פורחות, ונבארן כעת.
האם ניתן לכנות את הקב"ה בשם 'אדם'?
מצד אחד מצאנו שהקב"ה מכונה 'אדם'. במרכבה שראה יחזקאל הנביא מופיעות ארבע החיות: פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. וכן בבריאת העולם נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומכאן שיש בחינת 'אדם' גם למעלה.
מצד שני מצאנו במפורש שאין הוא אדם, בפסוק שבספר שמואל: "כי לא אדם הוא להינחם", וכהמשך הכתוב שם "ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".
הדברים נאמרו לשאול המלך: שאול עבר על ההוראה והותיר בחיים את אגג מלך עמלק, ואף את הצאן ואת הבקר. בא אליו שמואל הנביא ושאלו מה קול הצאן הזה אשר הוא שומע, ולאחר שהסביר שאול את אשר הסביר, הודיעו שמואל כי הקב"ה נטל ממנו את המלוכה ונתנה לדוד. פתח שאול בבכי ובתחנונים, אמר שהוא מתחרט וחוזר בתשובה ומבקש לקבל את המלוכה מחדש, והשיבו שמואל: "כי לא אדם הוא להינחם".
לכאורה יכול היה שאול לטעון טענה פשוטה: עובדה היא שהקב"ה נתן לו את המלוכה, ובעקבות מעשהו נטל אותה ממנו - הרי שיש כאן, כביכול, 'חרטה'. ומדוע אפוא לא שאל שאול שאלה זו? אלא ששאול הבין את עומק המשמעות של "לא אדם", ומשהבין - שוב אין מקום לשאלה.
מהו 'אדם' ומהו 'לא אדם':
'אדם' פירושו מבנה נפשי של עשר כוחות: לאדם יש נפש, והנפש כוללת עשרה כוחות של שכל ורגש. לפיכך, כאשר הקב"ה מצטמצם ומתלבש בעשרה כוחות - שייך לקרוא לו 'אדם'. אך מצד עצמו, שהוא באין ערוך ועשר הספירות אינן תופסות אצלו מקום כלל, הרי הוא 'לא אדם' - דרגה שלמעלה מן המושג 'אדם', שאינה נכנסת כלל בהגדרת הצמצום של 'אדם'.
עשר הספירות כפי שהן כבר מפורטות - חכמה, בינה, דעת וכל השאר - זו בחינת 'אדם'. והנקודה הראשונה שאפשרה מצב זה נקראת 'אדם קדמון': אדם הקודם לבחינת האדם של ה"עשר", שהוא מקורו של אותו 'אדם'. אלו ראשי התיבות א"ק המופיעים בשורה השנייה שבהגהה - אדם קדמון.
סדר הצמצומים:
לאחר שעמדנו על לב העניין, נסדר את שלבי הצמצומים. מובן שאין לגשם את הדברים ולומר שכך הוא בפועל, אך כדי לעשות סדר בהבנה יש למקם אותם בשלבים. תחילת הכול - אור אין סוף הממלא את כל מקום החלל, ובמצב זה לא היה מקום לעמידת העולמות: אין מציאות, ואף לא יכולת של התחלת מציאות.
הצמצום הראשון: משל לרב גדול המבין דבר בעמקות גבוהה ומבקש להסביר מושג עמוק לילד קטן. אם ישפוך לפניו את כל מה שמאיר במוחו, לא יבין התלמיד דבר אלא יתבלבל - כמי ששופך נהר שלם לתוך כוסית קטנה, שאינה נשארת ממנו דבר. על כן עליו להעלים תחילה את כל עוצמת האור שבמוחו, ורק לאחר מכן להוציא מתוך המכלול הענק נקודה קטנה שהתלמיד מסוגל לקלוט, ואותה יעניק לו. זוהי פעולת הצמצום הראשון, הנותנת מקום למושג של עולמות.
אדם קדמון: התוצאה מן הצמצום הראשון. עדיין לא נוצרו עשר ספירות מפורטות, אך כבר יש נתינת מקום לעשר ספירות - עצם האפשרות שיהיו. זהו עולם כללי הכולל את כל הפרטים שיבואו אחריו, כגרעין הכולל בתוכו את העץ, הגזע, העלים, הפירות ופירות הפירות ואף עצים רבים שייצאו ממנו: כולם כלולים בו בכוח בלבד, ואי אפשר למצאם בו בגילוי.
צמצום א"ק: כיוון שבדרגת אדם קדמון הכול כלול בכוח בלבד, לא ייווצר מכך עדיין דבר, ונדרש צמצום שני. עניינו להוציא מן הרמה הפוטנציאלית את הפרטים המסוימים, כדי שיוכלו להתגלות כפרטים.
עולם הכתר: לאחר צמצום אדם קדמון כבר יש פרטים, ואף עשר ספירות, אך הן עדיין ברמה גבוהה ואינסופית, שאי אפשר לחלקה ולהגבילה ממש.
צמצום סוד הדיקנא: הצמצום השלישי, והוא החזק ביותר. 'דיקנא' בארמית - זקן, היינו שערות. אף בשערות יש חיות, אך היא מצומצמת כל כך ביחס למקור שממנו באה, עד שניתן לחתוך שערה בלא להרגיש כאב כלל. זהו צמצום אדיר.
עולם האצילות: לאחר הצמצום השלישי יצאו עשר הספירות, ומכאן ואילך שייך לקרוא 'אדם' כפשוטו, לעומת 'אדם קדמון' שאינו אלא הפוטנציאל שיהיה.
ראוי לציין: כשם שיש ארבעה עולמות פרטיים, כך יש ארבעה עולמות כלליים. ביחס לסדר ההשתלשלות שלפניו נקרא עולם האצילות בכללות 'עשייה', שהרי כבר יש בו עשר ספירות; וביחס לעולמות שיבואו אחריו, המוגבלים ממנו, שהצמצום הבא אליהם הוא דרסטי, הוא נקרא 'אצילות'.
חזרה לשאלה: "ההמשכה והאצילות, איך ומה":
זו הייתה השאלה: כיצד נאצלו ונמשכו עשר הספירות, ומדוע עדיין נוקטים בלשון "נמשכו" ו"נאצלו" ביחס לאין ערוך? על כך באה התשובה "ידוע למשכילים": ידוע הוא שיש מושג של צמצומים, וצמצומים רבים הם, ובכללות שלושה. המרחק והאין ערוך שבין צמצום לצמצום עצום הוא: הצמצום האחרון, סוד הדיקנא, הוא צמצום אדיר ביחס לקודמו, וכן צמצום א"ק ביחס לצמצום הראשון, והצמצום הראשון ביחס לגילוי שלפניו. ואף על פי כן נקראות עשר הספירות שלאחר שלושת הצמצומים "נמשכו ונאצלו" - משום שהוא מתגלה בהן, עד שאפשר לכנותו בכינוייהן של עשר הספירות.
מכאן גם היישוב לשתי הגישות: המהר"ל זועק כיצד ניתן לקרוא לו 'חכם', ואילו הרמב"ם נוקט לשונות של 'יודע' ו'ידוע' ביחס אליו. שניהם צודקים: מצד עצמו, הבורא הוא באין ערוך, צודק המהר"ל שאין לכנותו בשום כינוי; אך כפי שצמצם את עצמו ואפשר שיימשך ויואצל ממנו - בצורת גילוי זו ניתן לקרוא לו 'חכם' ו'חסיד'.
משל לדבר מנפש האדם. בנפש יש כוחות רבים, מרוממים ופחותים: יש כוח להבין דברים ולהרגיש דברים, ויש כוח ליטול פטיש ולדפוק בקיר. שניהם כוחות הבאים מאותה נפש, ואף על פי כן אנו מבחינים ביניהם: על זה אנו אומרים 'כוח נפשי', ועל זה 'כוח טכני'.
על דרך זה גם כאן: הכול בא מן הבורא, והכול באין ערוך אליו, אלא שיש כוחות שברא במסלול של "נמשך ונאצל", ויש כביכול כוחות שברא במסלול של "יש מאין". כך הוא בחר, ולפיכך אותם דברים שנוצרו במסלול של המשכה ואצילות מכובדים יותר, ואפשר לכנותו בכינוייהם; ואילו הנבראים שנבראו במסלול של יש מאין פחותים הם, ואין מכנים אותו בכינוייהם.
יודגש: מה שמכנים אותו בכינויים של 'חכם' ו'חסיד' אינו משום שהפך להיות כזה חס ושלום. האין ערוך נשאר אין ערוך, אלא שהוא החליט להתגלות כאן באופן של "נמשך ונאצל", וכך רצה שיהיה - ובאיזה אופן נמשך ונאצל? לאחר שעבר צמצומים רבים.
לאור זאת נקרא שוב את לשון ההגהה: "סוד הצמצום באור אין סוף ברוך הוא" - זהו הצמצום הראשון; "וצמצום א"ק" - צמצום אדם קדמון, הצמצום השני; "וסוד הדיקנא" - הצמצום השלישי. ולאחר שלושת הצמצומים הללו נמשכו ונאצלו עשר הספירות, "שסוד כל הצמצומים הוא לצמצם האור שיתלבש בבחינת כלים, די' ספירות" - תכלית כל הצמצומים היא שהאור יתלבש בעשר הספירות; ומכיוון שהוא נמצא שם ומאיר שם, אפשר לכנותו בכינוייהן.
לסיכום: בחלק זה קראנו את סיום דבריו של אדמו"ר הזקן, "ודרך ועניין ההמשכה והאצילות איך ומה ידוע למשכילים", ואת שלושת הצמצומים שבהגהה; למדנו שהקב"ה נקרא 'אדם' כפי שהוא מצטמצם ומתלבש בעשרה כוחות, ו'לא אדם' מצד עצמו, שהוא למעלה מהגדרה זו - וזהו עומק הפסוק "כי לא אדם הוא להינחם" שנאמר לשאול המלך. 'אדם קדמון' הוא הנקודה הראשונה והמקור לבחינת 'אדם' של עשר הספירות. עמדנו על סדר שלושת הצמצומים הכלליים: הצמצום הראשון (משל הרב והתלמיד) המוליד את אדם קדמון הכולל את הכול בכוח כגרעין; צמצום א"ק המוליד את עולם הכתר; וצמצום סוד הדיקנא שבו מתגלות עשר הספירות בעולם האצילות. ולבסוף נתבאר שאף שהכול באין ערוך, מכיוון שהאור מתלבש בכלים ומאיר בהם - שייך לכנותו בכינויי הספירות, וזוהי תכלית כל הצמצומים.
בחלק הבא נמשיך ונאריך בהגהה זו ובהמשך דברי אדמו"ר הזקן בפרק.