TheWholeTorah.aiBeta

פרק ט · כיצד ניתן לכנות את הקב"ה בתארים המגבילים אותו?

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 10:23

בחלק הקודם ביארנו את הלשונות "נמשך" ו"נאצל", המורות על קשר וחיבור בין המקור לתוצאה. כעת נבאר על פיהן מדוע נקרא הקב"ה "חכם".

מדוע נקרא הקב"ה "חכם":

לפי כל מה שלמדנו עד כה, מהו היחס שבין הבורא לבין החכמה? אין ערוך כלל, ואין כל יחס ביניהם. ואף על פי כן ניתן לכנותו "חכם", משום שהוא יצר את החכמה באופן כזה שלמרות האין ערוך יהיה בה ביטוי שלו, עד שניתן לומר עליה שנמשכה ונאצלה ממנו.

ליתר ביאור: נתבונן במושג בריאת יש מאין שלמדנו בתחילת שער הייחוד והאמונה. האם יש יחס וקרבה בין האין לבין היש? אין ערוך כלל, זו קפיצת מדרגה. ומצד הבורא - אותו אין ערוך עצמו הקיים בינו לבין היש, הוא האין ערוך שבינו לבין החכמה. מצד האין ערוך אין כל הבדל ביניהם.

אלא שיש להתבונן באיזה אופן נברא הנברא. האם היש שנוצר נפרד ממנו באמת? כפי שלמדנו באריכות עד כה - ודאי שלא; אלא שהקב"ה ברא אותו באופן שירגיש עצמו נפרד. לעומת זאת, את החכמה יצר והאציל באופן שלא תחוש עצמה נפרדת, אלא תחוש שנמשכה ונאצלה ממנו. ומכיוון שהחכמה נבראה באופן שתהיה קרובה, אין שום בעיה לכנותו "חכם"; ואילו "אבן" לא נכנה אותו, שכן האבן נבראה באופן של יש.

בלשון אדמו"ר הזקן:

"ומה שהקב"ה נקרא חכם בכתוב וגם חז"ל כינו לו מדרגת ומעלת החכמה - היינו משום שהוא מקור החכמה". וכנ"ל - אין די במשפט זה כשלעצמו, שהרי הוא מקור הכול, וכלשון הפסוק "כי ממך הכל" - ואם מקור הכול הוא, מדוע לא יכונה בשם כל דבר? לכן ממשיך אדמו"ר הזקן ומדייק: "שממנו יתברך נמשך ונאצל מהות ומדרגת חכמה עילאה שבעולם האצילות". שני ביטויים חזקים אלו - "נמשך" ו"נאצל" - מורים על קשר, על כך שהיצירה מרגישה עצמה קרובה וכחלק ממנו, ולפיכך ניתן לכנותו בתואר "חכם". (בין "נמשך" ל"נאצל" אין הבדל בכללות, ושניהם מבטאים רעיון אחד.)

מטעם זה אף אין קוראים לעולם זה בשם "בריאה" אלא "אצילות" (שהרי יש אצילות, בריאה ויצירה): לשון "בריאה" משמעה שנוצר כאן דבר המרגיש עצמו יש. ואין הפירוש שמצד האמת הוא קרוב אליו יותר - שהרי מצד האמת כולם קרובים, כולם בתוכו וכולם אין ערוך אליו, וזהו כל מה שלמדנו עד כה - אלא שכאן יצר דבר שירגיש קרוב, והוא מתגלה בו בצורה גלויה יותר.

שאר הספירות והכינויים:

אותו חשבון עצמו שנעשה ביחס לתואר "חכם" תקף לכל עשר הספירות שבעולם האצילות, שכולן נמשכו ונאצלו ממנו יתברך, ולפיכך ניתן לכנותו בשמותיהן:

  • ספירת החסד: "חסיד".

  • ספירת הגבורה: "גיבור".

  • ספירת הנצח: "איש מלחמה".

  • ספירת המלכות: "מלך" - "ה' מלך".

וכלשון אדמו"ר הזקן: "וכן רחום וחסיד - על שם שהוא מקור הרחמים והחסדים", "וכן שאר המדות" - כל מידות עולם האצילות, משום "שכולן נמשכו ונאצלו ממנו יתברך". ושוב יש להדגיש: "מקור" כאן אין פירושו במובן הכללי (שהרי הוא מקור הכול), אלא שצורת הגילוי שלהן היא באופן שמורגש בהן שנמשכו ונאצלו ממנו - שהן חשות קרובות וניכר בהן מקורן, וממילא אין זו השפלה כלפיו לכנותו בכינויי עשר הספירות שבעולם האצילות. [כפי שדובר בשיעורים קודמים, הרמב"ם נקט שכינויים אלו נאמרים בדרך משל בלבד, ואילו בחסידות מודגש שאין בכך הבדל.]

אך לומר עליו כינויים של עולמות נמוכים יותר, ככינויי עולם העשייה, אי אפשר, מכיוון שנבראים אלו נבראו באופן של יש, ואין מורגש בהם שנמשכו ונאצלו. וכמשל שהובא לעיל: האבן לא נמשכה משכלו של המהנדס אלא מציאות אחרת היא, ולכן ניתן לומר עליו "איזה חכם", אך לא לכנותו "אבן" - שהיחס בין האבן לחכמה הוא יחס של נתק מוחלט.

לסיכום: בחלק זה למדנו שמצד האין ערוך אין הבדל בין יחסו של הבורא לחכמה ליחסו לאבן, אלא שאת היש ברא באופן שירגיש נפרד, ואת החכמה האציל באופן שתחוש שנמשכה ונאצלה ממנו - ולכן נקרא "חכם", וכן בכל עשר הספירות שבאצילות: חסיד, גיבור, איש מלחמה ומלך; ואילו בכינויי העולמות התחתונים אי אפשר לכנותו.

בחלק הבא נקרא את סיום דבריו של אדמו"ר הזקן, "ודרך ועניין ההמשכה והאצילות איך ומה ידוע למשכילים", ונעסוק בשלושת הצמצומים שבהגהה.