TheWholeTorah.aiBeta

פרק ח · המידות הן לפי ערך השכל

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 20:22

בשיעור הקודם עצרנו בפרק ח' בשער הייחוד והאמונה, בדף פ"ה עמוד ב' (עמוד 170), בשליש העליון של הדף, בשורה הפותחת "כי המעלה והמדרגה הראשונה אצל הנבראים". מפרק ח' החל נושא חדש ועמוק יותר בשער הייחוד והאמונה, ונקדים רקע קצר לדברים שנלמדו בחלק הקודם.

שתי גישות בשאלת הכינויים כלפי הבורא:

  • שיטת הרמב"ם - אפשר לכנות את הקב"ה ולומר עליו "הוא היודע הוא הידוע הוא הדעה". כלומר, הוא עצמו כוח הידיעה, וכל המתרחש בעולם הוא חלק ממנו ממש.

  • שיטת המהר"ל מפראג - כיצד ניתן לומר כן? היעלה על הדעת לומר על הבורא "המדע ברוך הוא" או "החכם ברוך הוא"? לפיכך מצאו חכמי ישראל את הכינוי המדויק: "הקדוש ברוך הוא". פירוש "קדוש" - מובדל: מובדל מכל גדר ומכל תואר, שכן כל גדר שניתן לומר הוא מציאות שהבורא יצר וברא מחוץ לעצמו, ואילו הוא עצמו אינו נתפס בשום הגדרה.

חלקו הראשון של פרק ח', עד השורה השנייה בראש עמוד ב', הוא פירוט שיטת הרמב"ם. משם ואילך רומז אדמו"ר הזקן לשיטת המהר"ל: "אבל באמת הקב"ה הוא רם ונישא וקדוש שמו, כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם". כלומר: הבורא מובדל אינספור הבדלות אף מן השבח הנעלה ביותר שהנברא מסוגל לומר עליו, שהרי כל שבח הוא הגדרה, ואין להגדירו בשום הגדרה.

סולם המדרגות שבנפש האדם:

מכאן ועד סיום הפרק מבאר אדמו"ר הזקן עד כמה המושגים המוכרים לנו בעולמנו מצומצמים ומוגבלים, ובתוך עולם המושגים שלנו הוא מציג את הקצוות שבמעלות האדם. המעלות מדורגות בסולם בן חמש מדרגות, מלמעלה למטה:

  1. חכמה - הכוללת בתוכה חכמה, בינה ודעת.

  2. מידות - הרגש.

  3. מחשבה.

  4. דיבור.

  5. מעשה.

כל פעולה שאדם עושה בפועל עוברת למעשה את כל המדרגות הללו. ומכיוון שאלו הקצוות המוכרים לנו - הקצה העליון הוא החכמה והקצה התחתון הוא המעשה - הרי שהשבח הגדול ביותר שאפשר לשבח בו אדם אצלנו הוא היותו חכם, שכן זו המעלה הגבוהה ביותר בעולמנו. תחילה יתאר אדמו"ר הזקן את כל הדירוג, ובזה יסיים את הפרק.

"כי המעלה והמדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה":

הכוונה לכל הנבראים כולם, רוחניים וגשמיים כאחד. אף כשמבקשים לציין בעל חיים מסוים כמיוחד, מציינים שיש בו חכמה כזו או אחרת, ואף על דומם אומרים "מכשיר חכם". כל דבר שרוצים לתאר בתואר הנעלה ביותר, משתמשים לגביו בלשון חכמה.

ומכיוון שהחכמה היא המדרגה הראשונה שבבריאה, "שלכן נקראת "ראשית". רמז לכך בלשון הכתוב "ראשית חכמה", וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל על המילה הראשונה שבתורה: "בראשית" - "בחוכמתא", בחכמה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.

"כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים" - כן הוא בסדר ההשתלשלות: בכל עולם ועולם החכמה היא הספירה הראשונה, וממנה נמשכת החיות לכל הספירות שלאחריה. וכן הוא גם בסדר ההשתלשלות שבנפש האדם: כל מה שהאדם עושה, מדבר, חושב ומרגיש - מקורו וחיותו בחכמה.

"כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת" - עולם השכל עצמו מתחלק לשלושה (חב"ד):

  • חכמה - נקודת ההברקה הראשונה שבשכל.

  • בינה - ההתבוננות בנקודה זו ומתן האורך, הרוחב והעומק שלה.

  • דעת - ההתקשרות אל הדבר והאכפתיות כלפי הרעיון הנלמד.

"ומהן נמשכות כל המידות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן" - כל המידות, היינו הרגשות שבנפש, הן ביטוי של השכל. גם מידה המתעוררת שלא מתוך מחשבה ותכנון מוקדם - בהעמקה מתברר כי מקורה ומזונה הם החכמה הבינה והדעת. אדמו"ר הזקן מביא כדוגמה את אהבה וחסד (שהן מידה אחת: החסד הוא השורש והאהבה היא הביטוי) ואת הרחמים (מידת התפארת, הכלולה אף היא מחסד ומאהבה) - היינו את הצד החיובי שבמידות האדם בלבד, אך באומרו "וכיוצא בהן" כלול הדין גם בצד השלילי: כעס, אכזריות וכדומה.

וההוכחה לכך שעוצמת המידה, יעדיה והדברים שמהם האדם מתפעל הם פונקציה של החכמה הבינה והדעת שבו: "וכנראה בחוש שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאוהבם, מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהבה".

השוואה ללשון פרק ו' בליקוטי אמרים:

אותו רעיון עצמו, שהמידות הן תוצאה מן השכל, מובא בתחילת התניא בפרק ו' (דף י'), בלשון: "כי המידות הן לפי ערך השכל", ואף שם מובאת ההוכחה מן הקטן, אלא שהדוגמה והניסוח שונים במקצת. שם נאמר: "כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך" - ילד קטן חושק דווקא בדברים זעירים שערכם פחות, "לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם". אם יונח לפניו שטר של מאה דולר לצד ממתק בשווי עשרים אגורות, יבחר בממתק, שכן בו הוא מבין; את ערכו של הנייר אין הוא יודע, ואין הוא שייך לחשוק בדברים שערכם גבוה מרמת שכלו. וכן הוא ממשיך שם לגבי הכעס: הקטן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, שדבר פעוט מוציאו משלוותו.

בפרק ו' נאמר שהקטן מתכעס מדברים קטנים, ואילו כאן נאמר שהוא "בכעס תמיד". אך באמת אין כאן אלא דבר אחד: מכיוון שהוא מתכעס מכל דבר קטן, ודברים קטנים מצויים לפניו בכל עת - נמצא שהוא מצוי בכעס תמיד. מי שאינו כועס אלא מדברים גדולים, אין לו הזדמנויות מרובות לכעוס; אך מי שכל דבר פעוט מוציאו משגרתו - כעסו מתמיד.

ומדוע ביחס לאהבה לא נקט אדמו"ר הזקן לשון "אוהב תמיד", אלא "אהבתו היא לדברים קטנים"? משום שכך הוא הטבע: אצל מי שדעתו קטנה, הנגישות והקלות להתעורר בכעס מהירות יותר מן ההימשכות אל דבר ומן האהבה אליו. שהרי כדי לאהוב דבר יש לראות תחילה את הטוב שבו ולהימשך אחריו, ואילו הכעס נובע מן האגוצנטריות של האדם, שכל הפוגע בו מעוררו מיד - ואת עצמו הוא חש בכל רגע ורגע. לפיכך דווקא בכעס נאמר שהוא בכעס תמיד.

ראוי לציין כי "קטן" אינו בהכרח עניין של גיל: אף אדם מופלג בשנים עשוי להישאר באותה רמה של קטנות, שכל דבר קטן מוציאו משלוותו.

הכעס והאכזריות שאצל הקטן:

כפי שרואים במוחש, אצל הקטן כל זבוב העובר לפניו מוציא אותו משגרתו, ואילו אדם בר דעת אינו שם לבו לכל שטות, שכן הוא מונח בעניינים גדולים.

אף הלשון "אכזרי" שנוקט אדמו"ר הזקן ניכרת במוחש (כמובן שה"אכזריות" המתוארת כאן היא יחסית, לפי ערך רגשותיו הרכים של הילד): ילדים קטנים מתקוטטים זה עם זה ומציקים זה לזה, ואצלם הדבר שכיח הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים באופן שגרתי. די להתבונן באופן שבו נוהגים ילדים זה בזה כדי לעמוד על מידת האכזריות שבדבר. מידת הכעס והאכזריות משוחררת אצלם יותר מאשר אצל המבוגר, משום שאין להם הדעת המשמשת מחסום. וכן חסרה לקטן יכולת דחיית הסיפוקים, אלא אם כן חינכו אותו לכך - וניתן לחנך לכך כבר מגיל צעיר, כל אחד לפי רמתו.

מה למדים מהוכחה זו:

כל רגש - גודלו, יעדיו ועוצמתו - הוא פונקציה של חכמה בינה ודעת, שכן המידות הן תוצאה של השכל, והן המדרגה השנייה בסדר ההשתלשלות מלמעלה למטה. אין מציאות של רגש ניטרלי שאינו קשור כלל לשכל. לכן מביא אדמו"ר הזקן דוגמה דווקא מן הקטן, שאצלו הרגש בא כביכול ללא מחשבה.

ולהיפך: לעיתים רואים ילד שהוא קטן בשנים אך "נולד גדול" - בר דעת יותר - וכל הנהגתו רגועה יותר ואינו נמשך אחר כל שטות. הטעם: נקודת הפתיחה של דעתו גבוהה יותר, וממילא מידותיו גבוהות יותר כתוצאה מיידית מכך. הדעת קיימת אצל כל אדם; השאלה היא רק מינונה ומידתה, והמידות הן בהתאם לה.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על שתי הגישות בשאלת הכינויים כלפי הבורא - שיטת הרמב"ם ושיטת המהר"ל - וראינו כיצד אדמו"ר הזקן מסכם ש"הקב"ה רם ונישא וקדוש", מובדל מכל שבח ומעלה שהנברא מסוגל לצייר בשכלו. לאחר מכן עמדנו על סולם חמש המדרגות שבנפש - חכמה, מידות, מחשבה, דיבור ומעשה - ועל כך שהחכמה היא המעלה והמדרגה הראשונה אצל הנבראים, ולפיכך נקראת "ראשית" והיא מקור כל החיות. מן החכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המידות שבנפש, וההוכחה מן הקטן שאין בו דעת, שכעסו ואהבתו הם לפי ערך שכלו. עוד עמדנו על הכעס והאכזריות שאצל הקטן, ועל כך שכל רגש הוא תוצאה של השכל ואין מציאות של רגש ניטרלי; ולהיפך, ילד שהוא בר דעת יותר, הנהגתו רגועה ומידותיו גבוהות יותר.

בחלק הבא נעבור למדרגה השלישית שבסדר ההשתלשלות שבנפש: מן המידות נמשכות תיבות ואותיות המחשבה.