בחלק הקודם למדנו שהאבן שורשה משם ב"ן, ושהאל"ף הנוספת בה באה משם אחר, שכן התכלית היא ליטול את ה'ב"ן' ולרוממו. כעת נעסוק באבנים המאירות.
אבנים מאירות:
לשלמות העניין נביא קטע מעניין מספר אחר של אדמו"ר הזקן - לקוטי תורה, ובו תגלית מעניינת על האבנים. בגדול יש שני סוגי אבנים. בפרשת השבוע שעבר קראנו על אבני החושן - אודם, פטדה וכו' - אבנים שהאירו ממש, ולא עוד אלא שנתגלתה בהן אלוקות; ולכתחילה, עוד קודם שנקבעו בחושן, נבחרו להן אבנים מאירות בעלות סגולות מיוחדות, ויש בזה רשימת שמות בתורה, ועד היום יש תורה שלמה אצל העוסקים בסגולות האבנים ובשימושיהן. ולעומתן יש אבנים שאינן אלא אבן סתם.
והפלא הגדול: האבן היא דומם, הדרגה הנמוכה ביותר, ואף על פי כן היא מאירה (אף היהלום הוא סוג של אבן); ואילו נבראים שהם ברמה גבוהה יותר - צומח, חי ואדם - אינם מאירים כלל, ודווקא האבן הקטנה והדוממת מאירה.
אמנם בצדיקים גדולים מצינו שהאירו. מסופר בגמרא על רבי אליעזר שהיה חולה, ונכנס רבי יוחנן לבקרו והבחין שהבית חשוך; הגביה רבי יוחנן את שרוול ידו, ומן האור שיצא מידו האיר כל הבית. וכן באדם הראשון כתוב שהיה מכהה את גלגל החמה, שהאור שיצא ממנו האפיל על אור השמש. אך בפשטות אין דבר כזה בעולם, ורק באבנים רואים אור.
אבנים טובות המאירות - בלקוטי תורה פרשת ראה:
ונראה את לשונו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה פרשת ראה: "והנה בזה יובן עניין אבנים טובות שהם דומם ואף על פי כן מאירות, ומאין יש להם כוח זה? והעניין, כי עיקר גידולם הוא מן הכוכבים" - הכוכבים משפיעים על האבנים. ובאילו כוכבים מדובר? כשם שבאבנים יש שני סוגים, כך גם בכוכבים:
"ולא מן הכוכבים הנראים" - הכוכבים שאנו רואים יש להם מספר, והם מוגבלים בכמותם.
"אלא מן הכוכבים שאינם נראים" - כוכבים שאין רואים אותם כלל, "שאותם הכוכבים באמת אין להם מספר כלל, ואינם מתגלים ונראים, אלא סגולתם להאיר לאבנים טובות".
ומדוע דווקא הם? "והיינו לפי שהם דומם, שהיא בחינה מדרגה יותר תחתונה, מקבלים אור מהכוכבים שאין להם מספר כלל, שאינם נראים, שהם למעלה מן הכוכבים הנראים לנו" - דווקא משום שהאבן היא הדרגה הנמוכה ביותר, בחינת דומם, היא מקבלת את האור מן הגבוה ביותר.
"והנה לפי ריבוי הכוכבים עד אין מספר, כך ריבוי הארות משונות באבנים טובות, וריבוי שינוי מראיתם וטוהרם" - ריבוי ההארות שבאבנים, עד שבאבן אחת עצמה ניתן לראות את השתקפות האור בכל זווית באופן אחר, נובע מריבוי הכוכבים.
"אבן" - א' וב"ן:
בהמשך המאמר: "והנה אבן זה א' ב"ן, שהוא בחינת בהמה בגימטריה ב"ן, אלא שנמשך בו בחינת הא' שהוא שם מ"ה במילוי אלפין". אדמו"ר הזקן אומר כאן במפורש שהאל"ף מורה על שם מ"ה, שהרי שם מ"ה הוא שם הוי' במילוי אלפין. האבן היא ה'בן' שנזדכך על ידי שם מ"ה, ומשנזדכך - הרי הוא מאיר.
מכאן גם מובן שלא כל האבנים מקבלות את האל"ף משם מ"ה. ואם כן, מדוע נקראות כולן בשם אחד? משום שכולן נקראות בשם הכולל "אבן", אך בפרטיות אין כולן באותה סגוליות: אם האל"ף היא משם מ"ה - הרי זו אבן מאירה; ואם האל"ף באה ממקור אחר - תהיה זו אבן חצץ. וגם בזה יש ריבוי אבנים וריבוי סוגים.
הצצה קטנה זו מלמדת שאפילו באבנים קיימת חלוקה כללית כזו, הנובעת מאותיות שם הוי' ומן הגימטריאות - צמצום אדיר. מכאן מתחילים לכבד, לא את האבנים חלילה, אלא את הכוח האלוקי שבהן: "מה רבו מעשיך ה'" - עד כמה הוא נמצא בכל פרט ופרט הקטן ביותר, ו"איהו תפיס בכולא" - הוא ממש נמצא בכל פרט.
בירור ה'בן' על ידי ה'מה':
וכך מסיים אדמו"ר הזקן את המשפט: "והיינו בירור נפש הבהמית על ידי הנפש האלוקית". הנפש הבהמית שלנו היא ה'ב"ן', הנפש האלוקית היא ה'מ"ה', וכאשר האדם מזכך את עצמו - זהו הבירור, ובכך נעשה הוא בן אדם.
אם האל"ף מאירה ב'ב"ן' - נעשה "אבן מאיר", אבן מזוככת; ואם אין האל"ף מאירה בו ונשאר 'ב"ן' בלבד - הרי הוא בבעיה. וכן כאשר אדם נוטל אבן פשוטה ומשתמש בה לדבר שבקדושה, הריהו מעלה אותה מ'ב"ן' ל'מ"ה'. וכל זה מתורגם לעבודה עצמית: האדם פועל על עצמו את הזיכוך ומברר את ה'ב"ן' ל'מ"ה' - וזהו עניינה של כל הארה וכל גילוי.
ה'ב"ן' הוא הבהמה, הנפש הבהמית שלנו ('ב"ן' בגימטריה 'בהמה'), והם הניצוצות שנפלו למטה אל המקום הנמוך ביותר. אנו מתקנים אותם, ובכך אנו עצמנו מתרוממים אל ההארה. הקב"ה יצר את הצמצום הזה ומצפה מאיתנו שנפעל רוממות בבריאה, וזו הסיבה שהיהודי נקרא "שותף לקב"ה במעשה בראשית" - שהוא יוצר ופועל את ההארות והשינויים הללו.
וכסיום דבריו: "ועל ידי בירור זה נעשה אבן טוב ומאיר, על דרך עליית בן בס"ג שלמעלה ממ"ה" - העלייה היא לדרגה גבוהה עוד יותר.
כיצד נעשים החיבורים הללו? משל הרבי:
נשאלה שאלה: מה המקור לכל החיבורים הללו באותיות וערכן, מי קבע אותם והאם כל אחד יכול להתנסות בזה? התשובה טמונה במשל שאמר הרבי בנוגע לעניין אחר, והוא מובן גם לענייננו.
הרבי עמד על השאלה מדוע ה"ראשונים", בפירושיהם ובשאלות ותשובות שלהם, משיבים בקיצור נמרץ - חצי עמוד ונגמר העניין - ואילו ה"אחרונים", שבדורות המאוחרים יותר, תשובותיהם משתרעות על פני דפים שלמים, ולעיתים ספר שלם עד שמגיעים למסקנה. האם משמעות הדבר שה"אחרונים" בקיאים יותר? רש"י כותב בפירושו על הגמרא לעיתים שתי מילים, ובמפרשי רש"י תמצא מגילה שלמה כדי להסביר את אותן שתי מילים (וכבר אצל הרשב"ם, נכדו של רש"י, רואים זאת באריכות גדולה במסכת בבא בתרא).
ונתן הרבי על כך משל יפה: אדם נמצא בחדר גדול, באולם ענק, והמקום חשוך לחלוטין, שאין רואים בו דבר. אומרים לו: המשימה שלך לצאת מן המקום. הוא מתחיל למשש את הקיר, מגיע למקום שבו הוא חש פתח, ואומר לעצמו: הנה הגעתי סוף סוף לדלת. הוא ממשש ומגלה שאין זו היציאה, שכן הפתח אינו מגיע עד הרצפה אלא עד החצי - סימן שזהו חלון בלבד. הוא ממשיך, מגיע לפתח נוסף, וכבר מזהה אותו מיד כחלון מבלי להתעכב. הוא ממשיך ומגיע לפתח שונה, הנראה כדלת; מוריד את ידו מלמעלה עד למטה, וכנראה זו היציאה. הוא פותח ונכנס - ומגלה שזהו ארון. יוצא וממשיך, נכנס לחדר ופוסע שתי פסיעות, ומגלה שזהו חדר לפנים מחדר. וכך הוא הולך ומסתבך, עד שלבסוף מוצא את הפתח ויוצא החוצה.
לעומת זאת, כאשר המקום מואר - כמה זמן ייקח לו לצאת? הוא ניגש מיד אל הדלת. אין הוא בוחן את החלונות ושולל אותם אחד אחד; הוא כלל אינו מסתכל עליהם, אלא הולך ישר אל הדלת.
הסביר הרבי, זהו ההבדל בין הראשונים לאחרונים: הראשונים מסתכלים בתורה ורואים מיד את הדלת. אין הם צריכים לכתוב "אולי זו התשובה", ולהביא שמונה הוכחות מדוע אין זו התשובה, ולעבור לאפשרות השנייה הנראית מסתברת יותר, ושוב לדחותה - עד שמגיעים למסקנה לאחר ספר שלם. בסופו של דבר אף הם יוצאים מן הדלת, אלא שהראשונים רואים אותה מיד ואינם נזקקים להסתבך.
ומכאן גם לענייננו: אין זה תפקידנו לחפש בעצמנו כל דבר, למצוא גימטריאות ולדמות שמצאנו - שכן עלולים אנו לדמות שמצאנו בעוד אנו תקועים בארון ואיננו יודעים שאין זו היציאה. גדולי ישראל, החל מהאר"י הקדוש והמקובלים שאחריו, רואים את הדברים בצורה מהירה ומגלים לנו שכך הם הדברים - לא שחיפשו והגיעו, אלא שראו וגילו. אנו לומדים את דבריהם ויודעים שכך הוא, משום שכך גילו לנו. ויש דברים שבנסתרות שאין אנו צריכים לחפש, שאין זה מענייננו - אך הם גילו לנו את הדברים, ברוך השם.
סיומו של פרק ז' וסיכום הדרך עד כה:
סיום פרק ז' הוא תחנה חשובה מאוד בשער הייחוד והאמונה: סיימנו כאן עניין שלם, שנבנה נדבך על גבי נדבך. הפרקים א' עד ז' בנויים פרק על גבי פרק, בצורה מסודרת וברורה: כל תהליך הצמצום עם השמות - שם הוי', שם אלוקים ושם אדנ-י - ומשמעותו של כל אחד מהם; כל הירידה והצמצום, יחד עם זה שהוא בעצמו נמצא כאן; והצמצום שאינו כפשוטו, כמבואר בפרק ז'. והמסקנה העולה מכל זה: אחדות הבורא.
רקע כללי למה שיבוא מפרק ח' ואילך:
לכאורה סיימנו את העניין והכול ברור, אך מפרק ח' והלאה נעסוק בעניין נוסף באותו נושא. במצוות אחדות השם ישנם שני פסוקים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ו"אנוכי ה' אלוקיך", ולכל פסוק רמה אחרת ומשמעות אחרת. במצוות שבלב, הן חובות הלבבות, אלו שתי מצוות שונות:
מצוות אחדות השם - זהו שלמדנו עד כאן: "ה' אחד", יחודא עילאה ויחודא תתאה, ועד כמה העולם - אף שיש מציאות ויש עולם - בטל ואפסי.
מצוות האמנת אלוקות - מכאן ואילך לא נדבר על הנבראים שבעולם וכיצד הם בטלים אל הבורא, אלא על הספירות האלוקיות ועל המידות האלוקיות, שאף הן אחד עימו ואינן מוסיפות בו לא ריבוי ולא הרכבה - הכול הוא.
זהו תחום נעלה יותר ממה שלמדנו עד עתה, וגם הוא תחום חשוב: מן המצוות שיהודי חייב לקיים בכל יום ויום הן מצוות אחדות השם ומצוות האמנת אלוקות. הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, בספרו "דרך מצוותיך", חילק אותן לשתי מצוות שונות וכתב אריכות שלמה על מצוות אחדות השם ואריכות שלמה על מצוות האמנת אלוקות; וכאן בתניא הדברים כתובים בקיצור ובתמציתיות. זהו ההבדל בין הפרקים שעד פרק ח' לבין הפרקים שמפרק ח' והלאה. ובעזרת השם, כשם שניסינו לצלול במים בחלק הראשון, נזכה לצלול גם בחלק השני.
משל נוסף לאפסיות העולם:
לסיום נשלים נקודה בהקשר למה שלמדנו: משל יפה שיכול להסביר את עניין אפסיות העולם. דיברנו על אפסיות העולם ברמות שונות - בכללות, ובעניין ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין - ובשיעור הקודם עמדנו על שלוש רמות במשל האדם: המחשבה, כוח הדיבור והדיבור בפועל:
המחשבה - ברמה זו העולם בטל לגמרי, כמחשבה הנמצאת ומאוחדת עם האדם.
כוח הדיבור - כאן כבר מתחיל עניין של מציאות, אך עדיין הדבר נמצא בתוך האדם עצמו.
הדיבור בפועל - הדיבור כבר כביכול נפרד ויצא החוצה, והעולם הקיים עבר את כל המסכים.
ועלינו לדעת, שאף שעבר את כל המסכים, העולם שאנו רואים כמציאות נפרדת בטל מצד האמת לקב"ה. השאלה היא כיצד כל רמה מסתכלת על העולם: כיצד מסתכלת עליו המחשבה האלוקית, כיצד מסתכל עליו כוח הדיבור, וכיצד מסתכל עליו הדיבור בפועל. שלושתם מגיעים לאותה מסקנה - שהעולם החושב את עצמו למשהו אינו אלא שקר, והאמת היא שרק הקב"ה קיים - אך כל אחד מהם מסתכל על כך ברמה אחרת.
ולהמחשת הדבר, תארו לעצמכם שלושה אנשים הנכנסים לחדר:
הראשון אומר: "ראיתי בניין עף". נשאל אותו: בניין עף? שמא פצצה העיפה את הבניין? והוא משיב בתוקף: לא הייתה שום פצצה, בניין עף! מה נאמר לו? "אתה משקר. בניין הוא דומם והוא עומד, וכי ראית עתה בניין מתעופף באוויר?". שהרי הוא דיבר במושגים קיימים: "בניין" מושג קיים, "עף" מושג קיים, ואף החיבור של "עף" עם עצם קיים (ציפור עפה) - אלא שהוא חיבר אותם בדבר שאינו אמת, ולפיכך הוא פשוט שקרן.
השני אומר: "ראיתי מרובע עגול". כאן כבר לא נסתפק בטענת שקר ולא ניכנס עימו לוויכוח, אלא נאמר לו שאינו שפוי - מרובע הוא דבר אחד ועגול הוא דבר אחר. עדיין נוכל לנהל עימו דיאלוג ולהסביר לו את האבסורד שבדבריו, אך רמת הדחייה גדולה הרבה יותר.
השלישי אומר: "הייתי בחוץ וראיתי כלום". לאדם זה אי אפשר כלל לדבר: אין צורך לומר לו שהוא שקרן, ואף אין טעם להסביר לו שאין דבריו לעניין - פשוט אין עם מי לדבר ואין עם מי לתקשר. רמת הדחייה כאן מוחלטת.
וזהו משל לאפסיות העולם בכל אחת מן הרמות האלוקיות:
מצד סובב כל עלמין, מצד יחודא עילאה - העולם הצועק "אני" הוא כמו כלום, והכלום מדבר כלום; אין אפילו על מה להתייחס, שכן אין שם אפילו את הכוח שצמצם את עצמו לעולם ולבריאה.
מצד כוח הדיבור, שהוא כבר ירידה וצמצום למושג של ברואים - כאן כבר יש תפיסה במשהו, אך אל תאמר שאתה מציאות, אל תאמר דבר שאינו הגיוני, דבר לעניין.
מצד הדיבור בפועל - זה כבר נפרד ונותן תחושה של נפרדות, וכאן העולם צועק "אני נפרד, אני מציאות". לו נאמר: אתה פשוט שקרן. המושג של נפרד נברא על ידי הקב"ה, אך אין אתה נפרד באמת, והאמת היא שאתה מחובר לקב"ה לגמרי.
ככל שעולים ברמות, אפסיות העולם מוחלטת יותר - והמשל מסביר לנו את העניין בהתאם לשלוש הרמות הללו.
לסיכום: בחלק זה למדנו מלקוטי תורה את עניין האבנים הטובות, שאף שהן דומם הן מאירות - מכוח הכוכבים שאינם נראים ואין להם מספר, שדווקא הדרגה התחתונה מקבלת מן הגבוה ביותר. ראינו שהאבן, הדרגה הנמוכה שבבריאה, מאירה, ואילו הצומח, החי והמדבר אינם מאירים, מלבד צדיקים גדולים שמצינו בהם שהאירו. עמדנו על הרמז ש"אבן" היא א' ובן - בירור הנפש הבהמית על ידי הנפש האלוקית, ועל כך שהיהודי נקרא "שותף לקב"ה במעשה בראשית". למדנו ממשל הרבי על החדר החשוך והמואר, שאין זה תפקידנו לחפש בעצמנו אלא ללמוד את מה שגילו לנו גדולי ישראל. סיכמנו את הדרך שעברנו בפרקים א'-ז' - הצמצום, השמות, הצמצום שאינו כפשוטו, והמסקנה של אחדות הבורא - וסיימנו במשל שלושת האנשים, המלמד על אפסיות העולם בכל אחת מן הרמות האלוקיות. המסקנה שעלינו להוביל בתודעתנו: כיצד להסתכל על המציאות ועל הבריאה, ולדעת שהכול נועד רק לחבר את הדברים אל הקב"ה, ולא חלילה כמציאות אחרת.
בחלק הבא נפתח בעזרת השם את פרק ח', ונעסוק במצוות האמנת אלוקות - בספירות ובמידות האלוקיות, שאף הן אחד עימו ואינן מוסיפות בו ריבוי והרכבה.