בחלק הקודם השלמנו את יסוד העניין: כל העולם כולו אינו מוסיף בבורא שום ריבוי, ואף כוח אלוקי שהצטמצם עד לרמה של אבן הוא כוח בלתי מוגבל. כעת נשוב אל הסוגריים שדילגנו עליהם.
הירידה עד לאבן:
עד כאן דובר על הצמצום האלוקי שבעשרה מאמרות, היורד עד לחשבון וגימטריה, שאף מהם יכולים להיברא דברים לפי שמקורם בעשרה מאמרות הכתובים בתורה. וכעת הסוגריים: "ואחר כל הצמצומים האלה וכיוצא בהן" - צמצומים, חילופים, תמורות וצירופי צירופים עד חשבון וגימטריה - "כאשר גזרה חכמתו יתברך הוא שהיה יכול האור והחיות להתלבש גם בתחתונים". ריבוי הצמצומים הוא הגורם לירידה כזו, עד שייברא נברא נמוך כל כך ותיווצר ממנו מציאות קטנה כזו. ולדוגמה: "כמו אבנים ועפר הדומם" - הדרגה הפחותה והנמוכה ביותר שבבריאה.
על האבן, הנמוכה שבנבראים, מגלה לנו אדמו"ר הזקן מהו מקורה: "כי אבן דרך משל שמה מורה כי שורשה משם העולה ב"ן במספרו, ועוד א' נוספת משם אחר, לטעם הידוע ליוצרה". שמה של האבן הוא המגלה את מקורה: המילה "אבן" מורכבת מהאותיות ב"ן, ובתוספת א' הבאה משם אחר - מטעם הידוע לקב"ה.
"והנה שם ב"ן בעצמו, הוא בעולמות עליונים מאוד" - בקבלה ובחסידות שם ב"ן מסמל דרגה עליונה מאוד ברוחניות. ומה הקשר בינו לבין האבן הדוממת המונחת כאן למטה? "רק על ידי צמצומים רבים ועצומים ממדרגה למדרגה ירד ממנו חיות מועט במאוד מאוד, עד שיוכל להתלבש באבן" (ובתוספת האל"ף).
"וזוהי נפש הדומם", אף שנדמה לנו שהאבנים אינן אלא אבנים ואין בהן כלום, גילה האר"י הקדוש שאף באבן יש נפש - נפש הדומם - והיא "המחיה ומהווה אותו מאין ליש בכל רגע".
[ומכאן הפתגם המובא בספר 'היום יום': כאשר אדם דורך על האבן ואינו מהרהר באותה שעה בדברי תורה, האבן זועקת לו: "גולם, מה אתה דורך עליי? במה אתה טוב ממני? אילו היית מהרהר בדברי תורה - דרוך עליי". אלא שאין אנו שומעים, ולעתיד לבוא "אבן מקיר תזעק"].
"וכמו שנתבאר לעיל, (בפרק א' בשער היחוד והאמונה) וזוהי בחינת ממלא כל עלמין" - האור והחיות היורדים ומצטמצמים לכל נברא ונברא; "מה שאין כן בחינת סובב כל עלמין", שבה עסקנו באריכות בשיעורים הקודמים - האור האלוקי הנשאר מרומם מירידה וצמצום אל הנברא.
ארבעת השמות: ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן:
אף שאין כאן מקומו, ננצל את ההזדמנות ונציץ במושגים אלו, המופיעים רבות במאמרי חסידות. בקבלה מובאים ארבעה שמות הכתובים בדרך של גימטריה: ע"ב (72), ס"ג (63), מ"ה (45) וב"ן (52). סדר המניין אינו עולה או יורד, אלא נקבע לפי סדר החשיבות. כל ארבעתם הם גימטריות של צירופים שונים של שם הוי', שגימטרייתו הפשוטה עשרים ושש.
כיצד הופך שם הוי' לגימטריה גדולה יותר? על ידי מה שנקרא "מילוי": כשאומרים את האות י', שומעים בעצם "יו"ד" - י' ו-ו' ו-ד' - העולים עשרים. נמצא שהאות י' לבדה שווה עשר, ועם המילוי שלה היא כבר עשרים. מילוי היו"ד נשאר תמיד אותו הדבר, ואין לו צורה אחרת; אך לשלוש האותיות האחרות יש מילויים שונים: את האות ה' אפשר למלא בשלושה אופנים - ה"י, ה"ה, ה"א; וכן את האות ו' בשלושה אופנים - ו"ו, וא"ו, וי"ו. ואין אלו משחקי אותיות בעלמא, אלא לכל מילוי יש משמעות.
שם ע"ב (72): בכל מילואיו יש יודי"ן - בי', בה', בו' ובה'. ארבע יודי"ן מורות שזהו השם הנעלה ביותר, המסמל בקבלה את הדרגה העליונה שלמעלה מעולם האצילות. בנפש האדם ניתן לדמותו לבחינת היחידה שבנפש, החלק הפנימי ביותר.
שם ס"ג (63): גם כאן ניכרת מעלתו, שכן כמעט בכל האותיות יש יודי"ן, אלא שבמילוי האות ו' באה א' במקום י' - סימן שאין הוא באותה רמה עליונה כשם ע"ב. האל"ף מורה על תחילת מציאות, ובקבלה דרגה זו נקראת עולם התוהו.
שם מ"ה (45): גימטריה "אדם".
שם ב"ן (52): גימטריה "בהמה", והוא הנמוך שבארבעתם.
במילים פשוטות: ידוע המושג של שבירת הכלים והניצוצות, שבכל דבר ודבר שבעולם יש ניצוץ - אפילו בדברים שהם קליפת נוגה, ואפילו בשלוש הקליפות הטמאות. מקורו של אותו ניצוץ עליון מאוד, מעולם המכונה שם ס"ג, והוא נפל עד למטה לדרגה הנקראת ב"ן - ולכן ב"ן בגימטריה בהמה. וכאשר יהודי מצליח לקחת חפץ גשמי, לזככו ולקיים בו את רצון ה', הרי הוא מעלה את הניצוץ משם ב"ן אל שם מ"ה. מ"ה הוא תיקונו של ב"ן, ולכן מ"ה בגימטריה אדם: הבהמה נעשית אדם, הב"ן נעשה מ"ה. זוהי התמונה הכללית בלבד, ויש מאמרים שלמים המבארים כל אחד מהם בפרטיות ובאריכות.
ונחזור ללשון התניא: שם ב"ן הוא שם הוי' במילוי הנמוך שבמילויים, והוא מסמל את הדרגות שבעולמות הבריאה, היצירה והעשייה. האבן הדוממת והקטנה מקבלת את חיותה בהשתלשלות שמקורה בשם ב"ן, ולכן יש בה את האותיות ב"ן. אין הכוונה שאתה רואה את המקור או מרגיש אותו - הקשר בין הב"ן שבאבן לב"ן שבמקור רחוק עד מאוד - אלא שאותיות אלו משמשות כ"מראה מקום" המגלה מהיכן באה.
האל"ף שנוספה לאבן:
אדמו"ר הזקן כותב שהאל"ף באה "משם אחר", ואינו מפרט מאיזה שם. יש מקומות שבהם מבואר שהיא משם מ"ה, ויש מקומות שבהם מובא אחרת; אדמו"ר הזקן עצמו מביא בליקוטי תורה את שני המקורות, ולכן לא נכנס כאן לפרטים וכתב סתם "משם אחר".
ומהו "הטעם הידוע ליוצרה"? מן המעט שהזכרנו כבר מובן ששם מ"ה ושם ב"ן הם כעין שידוך האמור להתחבר: היהודי צריך ליטול את הדברים שנפלו לבחינת ב"ן ולרוממם למעלה. המילה "אבן" עצמה אומרת זאת: יש בה את שם ב"ן, ויש בה את האל"ף הבאה משם מ"ה - שכן התכלית היא ליטול את האבן ולרוממה. וכיצד מרוממים אבן? למשל, בבניית בית המקדש במהרה בימינו.
לסיכום: בחלק זה למדנו את דברי אדמו"ר הזקן שהאבן שורשה משם העולה ב"ן במספרו בתוספת א' משם אחר, ושנפש הדומם מהווה אותה מאין ליש בכל רגע בבחינת ממלא כל עלמין. כמו כן הצצנו בארבעת השמות - ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן - ובעבודת העלאת הניצוצות מב"ן למ"ה.
בחלק הבא נביא קטע מספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן על האבנים הטובות המאירות, ונראה כיצד הוא מתקשר לשם ב"ן ולאל"ף הנוספת.