TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · הקב"ה נוכח בכל צמצום וצמצום

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 20:11

עצרנו בסוף פרק ז', בדף פ"ד עמוד ב' (עמוד 168), בשורה שבה נאמר "הקב"ה בכבודו ובעצמו", במילה "והחשבון". נחזור על עיקרי הדברים, ונפתח מכמה שורות קודם לכן כדי לעמוד על רצף העניין.

פרק זה הוא פרק ארוך, שכבר הקדשנו לו שיעורים רבים, ובו אנו משלימים נקודה יסודית בשער הייחוד והאמונה. אפשר לומר שבפרק זה מסתיים עניין שלם ובסיסי; מפרק ח' ואילך נעסוק באותו עניין עצמו, אך ברמה גבוהה יותר.

שני היסודות שעליהם עמדנו בשיעורים האחרונים:

  1. כל פרט בבריאה הוא ביטוי אלוקי - כל תכונה בנברא, כל תא שבו וכל עניין שבו, קיימים משום שהקב"ה נמצא בתוכו, וכל מהותו של הנברא היא ביטוי אלוקי. זהו גם אחד ההסברים לכך שהקב"ה האציל עשר ספירות (עניין המובא בתניא ובחסידות במקומות אין ספור): עשר הספירות האלוקיות משתלשלות עד לנפשו של האדם, שבה עשרה כוחות - שכל ומידות - כמבואר בפרק ג' של התניא. ומדוע האציל הקב"ה עשר ספירות? אחד ההסברים הוא, כדי שיהיה לאדם חיבור אליו: שכל תכונה שבו לא תיראה בעיניו תכונה אישית, קטנה, אנושית ומוגבלת, אלא ביטוי של דבר תואם באלוקות. הקב"ה צמצם והאציל עשר ספירות כנגד עשרת כוחות האדם, כדי שכל אחד ירגיש מחובר אליו בכל פרטיו ובכל מהותו. כלומר: הקב"ה מצמצם את עצמו בריבוי צמצומים עד לפרט הקטן ביותר.

  2. אין הצמצום כפשוטו - עם כל זאת, אל יעלה על הדעת שהצמצום הוא כפשוטו, כאילו שלח הקב"ה לכאן הארה בלבד, מעין נציגות רחוקה, וזאת משום שאין זה מכבודו להתעסק בדברים קטנים. לא כן הם הדברים - הצמצום אינו אלא לעינינו ולתחושתנו, אך בפועל מהותו ועצמותו נמצאת בכל פרט ופרט, אפילו הקטן שבקטנים. וכפי שלמדנו, אפילו בדרגה הנקראת 'ממלא כל עלמין', המורה על הצמצום, נמצא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שעמדנו על כך בלשון הזוהר.

נשוב ללשון אדמו"ר הזקן ונחזור תחילה על השורות האחרונות שלמדנו:

"אלא שצמצם הקב"ה האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו והלבישו תוך צירופי אותיות של עשרה מאמרות" - הצמצום הראשוני היה בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם, וכפי שפתח אדמו"ר הזקן בתחילת שער הייחוד והאמונה. אלא שעשרה המאמרות אינם כוללים רק את הדברים הכתובים בהם במפורש, אלא את הכול: כל נברא שבעולם נמצא בעשרה המאמרות, ובאיזה אופן? בצירופי האותיות, כפי שנתבאר כבר בפרק א'.

כפי שהקשה אדמו"ר הזקן שם: האבן נבראה בששת ימי בראשית, והיכן כתובה המילה "אבן" בעשרה המאמרות ולו פעם אחת? בעשרה המאמרות מופיעים נבראים כלליים בלבד - שמש, ירח, כוכבים, דשא וחיות - ואילו פרטיהם של הנבראים כולם אינם כתובים שם במפורש. אלא שהם נמצאים שם בצירופי האותיות ובצירופי צירופיהן: נוטלים אות מכאן ואות משם, ומהן נוצר הנברא.

וממשיך אדמו"ר הזקן: "וצירופי צירופיהן בחילופי ותמורות האותיות עצמן ובחשבונן ומספרן". ככל שהצירוף רחוק יותר, כך העוצמה והחיות הולכות ומתמעטות, וזהו סדר הירידה:

  • אותיות ותיבות עצמן שבעשרה המאמרות.

  • צירופי אותיות - נטילת אותיות שבעשרה המאמרות ויצירת צירוף חדש מהן.

  • צירופי צירופיהן, חילופים ותמורות - וכלשון אדמו"ר הזקן, "שכל חילוף ותמורה מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה", וככל שרבים החילופים והתמורות כך האור יורד ומצטמצם יותר.

  • חשבונן ומספרן - ירידה גדולה אף יותר: אין נוטלים את האות עצמה אלא רק את ערכה המספרי, את הגימטריה שלה, ומתוך הערך המספרי נוצרת התיבה והצירוף.

ומהי מטרת הצמצום הזה? "דהיינו שיוכל לברוא ולהחיות ברואים שמדרגת איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגת איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות שבהן מתלבש הקב"ה בכבודו ובעצמו שהן מדותיו" - אי אפשר להשוות את החיות האלוקית שבשמש, הכתובה במפורש בעשרה המאמרות, לזו שבנברא שהימצאותו בעשרה המאמרות אינה אלא על ידי תמורות וחילופי אותיות או על ידי גימטריה. דווקא לשם כך נדרשים החילופים והגימטריה: כדי להוות נברא שמדרגת האיחוד שלו פחותה יותר, וככל שרבים החילופים כך הנברא פחות במעלתו.

וכאן עצרנו בשיעור הקודם: "והחשבון מורה על מיעוט האור והחיות, מיעוט אחר מיעוט, עד שלא נשאר ממנו אלא בחינה אחרונה שהוא בחינת החשבון ומספר, כמה מיני כוחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו" - כלומר, יש נברא שאם נחפש את מקורו בעשרה המאמרות נמצא שכל מקורו אינו אלא חשבון. למשל המילה "אבן", שהיא בגימטריה חמישים ושלוש: מקורה בדבר שערכו המספרי חמישים ושלוש, ובמקורו הוא עניין אלוקי גבוה לגמרי, אלא שערכו המספרי בלבד תורגם לאותיות התיבה. גם הוא נמצא בעשרה המאמרות, אך באיזה אופן? בערכו המספרי בלבד. זהו מיעוט אחר מיעוט, ירידה אחר ירידה, עד שלא נשאר מן הקשר שבין הנברא למקורו אלא הבחינה האחרונה והמועטת ביותר - בחינת החשבון והמספר.

הערת אגב בעניין הגימטריאות:

שוויון בערך המספרי אינו מלמד כשלעצמו על קשר, שהרי תיבות רבות עולות באותה גימטריה בלי שיהיה ביניהן כל עניין. כיום אף קיימות תוכנות מחשב שבהן די להקליד תיבה כדי לקבל את כל הגימטריאות האפשריות, ואין בכך ראיה כלשהי לשייכות בין הדברים. הקשר מתחיל מן הכיוון ההפוך: תחילה צריך שיהיה קשר במהות, ולפעמים הוא כה חזק עד שהוא מתבטא בכמה וכמה דברים, ובכללם בגימטריה; ולפעמים אין הוא מתבטא בסופו של דבר אלא בגימטריה בלבד. אך אין הדרך להתחיל בחיפוש גימטריאות ומתוכן לגלות קשר.

בספר 'שומר אמונים', מספרי הקדמונים, מאריך המחבר וקוטל בחריפות רבה את העוסקים בהדבקת עניין לעניין משום שמצאו שזה בגימטריה זה. ואילו בעל הטורים, מגדולי מפרשי החומש, המביא גימטריאות לרוב, לא ישב וחיפש בחשבונות, אלא ראה בעיניו הזכות את הקשר המהותי שבין הדברים, וראה שהקשר יורד ומגיע עד לגימטריה שלהם. כך גם בענייננו: הדבר מתחיל מלמעלה ולא מלמטה - הנברא קשור לעשרה המאמרות, והקשר ירד ונתמעט עד שלא נשאר ממנו אלא הגימטריה, וממנה נוצר הצירוף המסוים של אותה בריאה. ודבר זה מורה על גודל הצמצום.

נדלג כעת על הסוגריים, שבהם נעסוק בהרחבה בהמשך, כדי לעמוד על רצף הדברים עד סיום הפרק. המשך הלשון נמצא בשורה הראשונה שבראש העמוד הבא:

"וכל כח ומדרגה יכול לברוא ברואים כפי בחינת מדרגה זו, גם כן לאין קץ ותכלית בכמותם ואיכותם, ולהחיות עדי עד" - לכאורה אפשר היה לומר: מה כבר יש בכוח אלוקי קטן כל כך, שירד עד כדי גימטריה של תמורת אות המצויה אי שם? אלא שזהו כל יסודו של שער הייחוד והאמונה: בתוך הצמצום הזה נמצא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולפיכך העוצמה שבאותו כוח מצומצם היא עוצמה בלתי מוגבלת.

וכך באבן, שמקורה בעשרה המאמרות אינו אלא גימטריה: כמה אבנים יש בעולם, וכמה סוגי אבנים? לאין קץ. אף שמדובר בדומם, ובדבר ירוד כל כך, הכוח שהצטמצם לברוא אבן יכול לברוא כמויות אין סופיות ואיכויות אין סופיות באותה מדרגה עצמה, ולהחיותן עדי עד - משום שזהו כוח אין סופי, והצמצום אינו מפחית כהוא זה מבלתי מוגבלותו של הבורא הנמצא בתוכו. האבן היא דוגמה יפה, שאפילו בדומם הדבר נראה לעין, וכן הוא בצומח - כמה מיני צמחים, תכונות ואיכויות - ובבעלי החיים, בדגים ובעופות, ובכל רובד ורובד שאליו ניכנס נמצא ריבוי עצום.

[ומכאן גם ביאור לשאלה כיצד ייתכן שמין מסוים נכחד מן העולם: הקב"ה בראו מלכתחילה למטרה מסוימת, ומשנשלמה המטרה - נשלם ענייננו של אותו נברא].

אין זה דבר פשוט שיש כל כך הרבה סוגי אבנים סתם כך. כל אבן ואבן, וכל פרט ופרט אפילו הקטן ביותר, יש לו ייעוד, תכלית ומטרה, והוא משלים את כוונת הבריאה כולה - כוונה שאין בכוחנו להבינה כלל. זהו המושג של השגחה פרטית כפי שמבאר הבעל שם טוב: שאפילו עלה קטן הזז ממקומו, כמה פעמים יזוז ובאיזו צורה, הכול חלק מן התוכנית השלמה, שאין לנו יכולת אפילו להתחיל לחשוב עליה. אין דבר אחד בעולם שהוא "סתם".

משל שהביא הרבי:

הרבי נתן פעם דוגמה, מן הבית היהודי. ישנו מושג של "עקרת בית", 'באלעבאסטע' ביידיש, היודעת לנהל את ביתה. אדם הנכנס לבית ומסתובב בו, בוחן את החפצים שבמחסן ובפינות, עשוי למצוא שם חפצים וסמרטוטים שאילו הוא היה עושה סדר בבית היה משליך שלושה רבעים מהם. אך בעלת הבית, כשתבוא לנקות מדף מסוים לקראת ערב פסח, יחסר לה בדיוק אותו סמרטוט המתאים לכך, והיא תהפוך את הבית כדי למצוא דבר שאיש לא העלה בדעתו שיש בו צורך - אך היא יודעת, ודווקא הוא הנוגע לה. בביתה של עקרת הבית כל פרט נמצא במקומו ויש לו ייעוד ומטרה, וכשתזדקק לו תדע בדיוק לאן לגשת. כך גם הקב"ה בביתו, בעולמו: לכל דבר יש ייעוד, אף שבעינינו נראים דברים מיותרים - משום שהוא בעצמו נמצא בכל צמצום וצמצום, גם הקטן ביותר.

מכאן נוכחנו כי אף כוח אלוקי שהצטמצם עד לרמה של אבן, יכול לברוא ברואים אין קץ - הן בכמות והן באיכות - ולהחיותם עד אין סוף, ולא עוד אלא שאין הגבלה אפילו באותו חפץ עצמו, והכול כרצונו יתברך. הטעם לכך: אין כאן נציגות מזערית ושולית שנשלחה להחיות אבן, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו - "כוח ה' המתפשט ונעשה ברוח פיו". ומאחר שכוח ה' הוא המחיה, הרי הוא אינסופי ויכול להחיות בלי גבול, ואין מעצור לרוחו ואין דבר העומד בדרכו.

הגבול הקיים במציאות אינו נובע מהיעדר יכולת, אלא מגזירתו יתברך. כך מורה אחד משמותיו של הקב"ה - ש-ד-י, שפירושו "שאמר לעולמו די": הוא שקבע עד כאן ולא יותר. מצד היכולת היה הדבר יכול להיות בלי גבול ובכל קנה מידה שהוא. ואף שבעולמות העליונים קיימים גבול והגדרה משלהם, אצלו יתברך אין גבול כלל.

עם זאת, אף שיכולתו האינסופית היא לברוא ריבוי אבנים בכמות ובאיכות ולהחיותן, סוף סוף אבנים הן, ואין הן ברמתם של הדברים הכתובים במפורש בעשרה מאמרות. ובלשון אדמו"ר הזקן: "אך שלא יהיה איכותם במעלה גדולה כל כך כאיכות ומעלת ברואים שיוכלו להיברא מבחינת כוח ומדרגת האותיות עצמן".

כלומר, יש בזה רמות ודרגות:

  • דברים הכתובים ישירות בעשרה מאמרות: הם ברמה אלוקית גבוהה יותר.

  • דברים הנבראים על ידי צמצום: הנברא הוא ברמה נמוכה יותר.

  • דברים הנבראים על ידי חשבון וגימטריה: הנברא נמוך עוד יותר.

אך בכל רובד ורובד, אף שירדנו בדרגת הנברא, הכוח האלוקי הבורא את אותו רובד הוא כוח בלתי מוגבל ואינסופי, שיכול לברוא ולהחיות באותו רובד עצמו באין ספור אופנים ואפשרויות.

ובזה סיימנו את יסוד העניין: כל העולם כולו אינו מוסיף בבורא שום ריבוי, אלא הכול הוא; אף ידיעתו, שבה הוא יודע כל פרט ופרט, היא "הוא ודעתו אחד". נמצא שהעולם אחד עמו ואינו נפרד ממנו כלל, וכל המציאות הנראית לעינינו אינה אלא מציאות שיצר כדי להסתיר ולהעניק לנו את התחושה כאילו יש כאן מציאות נפרדת.

לסיכום: בחלק זה השלמנו את היסוד של שער הייחוד והאמונה: מצד אחד, הקב"ה מצמצם את האור והחיות ומלבישם בצירופי אותיות של עשרה מאמרות, בצירופי צירופיהן, בחילופי ותמורות האותיות ובחשבונן ומספרן, וכל חילוף ותמורה מורים על ירידת האור ממדרגה למדרגה, עד שבנבראים מסוימים לא נשאר מן הקשר אלא בחינת החשבון והמספר בלבד. ומצד שני, אין הצמצום כפשוטו: בתוך כל צמצום, אפילו המועט שבמועטים, נמצא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן כל כוח ומדרגה יכולים לברוא ברואים לאין קץ ותכלית בכמותם ובאיכותם ולהחיותם עדי עד, וכל פרט ופרט בבריאה עומד במקומו בהשגחה פרטית ולמטרה מדויקת. עוד ראינו שהגבול הקיים במציאות אינו נובע מהיעדר יכולת אלא מגזירתו, "שאמר לעולמו די", ושיש בכך דרגות: הנבראים מן האותיות עצמן, מן הצמצומים ומן החשבון, ובכל רובד ורובד הכוח הבורא בלתי מוגבל.

בחלק הבא נשוב אל הסוגריים שעליהם דילגנו ונעמוד עליהם באריכות, ומשם נמשיך לפרק ח', שבו נעסוק באותו עניין עצמו ברמה גבוהה יותר.