בחלק הקודם עמדנו על ההבחנה שבין 'סובב כל עלמין' ל'ממלא כל עלמין', וכעת מבאר אדמו"ר הזקן את לשונו: "החיות המלובשת בהם מבחינת צמצום רב ועצום" - החיות המתלבשת בנבראים שנבראו בפועל ממש היא חיות מצומצמת ביותר, "כי צריכה תחילה להצתמצם בצמצומים רבים ועצומים, עד שיתהווה מכוחה ומאורה עצם הנבראים כמות שהם, בעל גבול ותכלית". מדובר בשלבים של צמצום, וכעת מתחיל אדמו"ר הזקן לפרטם.
משל:
ילד שנפגע אינו פותח בהסבר מסודר "נפגעתי בכך וכך", אלא צועק "איי!" בלבד. צעקה זו אינה אלא הבעה: אילו לא היה צועק כלל, לא היה איש יודע שכואב לו, והוא היה נשאר עם כאבו לעצמו; משצעק, כבר גילה שמשהו מתרחש, אך עדיין אין יודעים מה בדיוק, שכן הדבר טרם ירד לפרטים. רק לאחר שיירגע יוכל לספר מה אירע.
ומדוע דווקא לאחר שנרגע? כל עוד הרגש גואה בעוצמתו, אין האדם יכול להורידו לאותיות, שכן הרגש עדיין לא הצטמצם. משנחלשת עוצמת הרגש ומצטמצמת התחושה, מסוגל האדם להכניס את אשר חש לתוך תבנית של אותיות ולהסביר מה קרה. ככל שגדולה העוצמה, כן רחוקה היכולת לבטאה: לעיתים מקבל אדם מכה כה חזקה עד שנעתקת נשימתו ואינו מצליח לבכות כלל, וחולפות שניות אחדות עד שתצא הצעקה; ולעיתים חוזר אדם מחוויה גדולה ואומר "אין לי מילים להסביר". נמצא שכאשר יש בידו לבטא את הרגש באותיות ובהסבר מסודר - כבר התרחק מן הרגש הפנימי עצמו.
תהליך זה, המתרחש בפשטות אצל ילד קטן שאינו מבין כלל מה מתרחש בו, הוא תהליך שלם של ירידת העניין מן הרגש אל הגילוי ואל האותיות. ומדוע כך הוא? משום שכך הוא באלוקות.
שלבי הירידה באלוקות:
מקור החיות - "רוח פיו" של הקב"ה, כוח הדיבור שלפני האותיות. זהו כבר מקורם של הפרטים, אך עדיין אין כאן נבראים פרטיים.
אותיות עשרה מאמרות - ירידת החיות לתוך תבנית של אותיות ותיבות.
צירופי צירופים, חילופים ותמורות וחשבונן - כפי שלמדנו בפרקים א' וב', שמהם נתהוו כל פרטי הנבראים.
ככל שמתרבות הירידות והצמצומים, כן קשה עד מאוד למצוא את הקשר שבין הצמצום האחרון לבין הרגש העצום שקדם לו. ואולם, בעוד אנו עוסקים בצמצום, אין לשכוח מיהו הכוח המצמצם: "איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה". הבורא מצמצם ומצמצם עד לחיות הקטנה ביותר, אך בנברא הפחות שבפחותים, בשבלול שבים, מי נמצא בתוכו בסופו של דבר? הוא בעצמו, ללא שום צמצום אמיתי, שכן הצמצום אינו אלא כלפינו. יסוד זה יש לזכור לכל אורך הפרק, אף שכעת אנו עוסקים בצד הירידה והצמצומים.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקב"ה המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה, ורוח פיו יתברך היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית ולברוא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם ולהחיותם עדי עד, ולא היה נברא עולם הזה כלל" - מצד היכולת האלוקית עצמה היו יכולים להיבראות נבראים לאין קץ ותכלית, בכמות בלתי מוגבלת ובאיכות בלתי מוגבלת, ולהתקיים עדי עד; ואילו כך היה, לא היה נברא העולם הזה כלל כפי שהוא לפנינו. אין בידינו אף לדמיין מציאות כזו, שהרי אנו מכירים את העולם לאחר שירד אל 'ממלא כל עלמין' ואל צמצום גדול - אך הכוח האלוקי עצמו לא איבד מאומה מעוצמתו.
שאלה שנשאלה בשיעור: האם "רוח פיו" הכוונה למחשבה?
"רוח פיו" אינו המחשבה, אלא מקור הדיבור - דרגה שכבר ירדה למטה מן המחשבה. ואף על פי כן, מצידה אין בה גבול: אצל האדם, משהצליח להוריד את רגשו לאותיות ולדיבור, סימן שהתרחק מן הרגש הפנימי; ואילו אצל הבורא, גם לאחר שהדבר התלבש באותיות ובדיבור, הדיבור הוא לבושו והוא עצמו נמצא בתוכו. לפיכך אף לאחר שירד לתוך אותיות נשאר הכוח אין סופי ובלתי מוגבל, והצמצום אינו מקפח אותו כלל. אמנם קשה לנו לתפוס זאת, אך לכל הפחות את מסגרת האותיות נבין.
[נדלג כעת על הסוגריים לצורך הרצף והבנת העניין ונחזור אליהם בהמשך].
"אלא שצמצם הקב"ה האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו, והלבישו תוך צירופי אותיות של עשרה מאמרות וצירופי צירופיהן וחילופי ותמורות האותיות עצמן בחשבונן ומספרן" - האותיות פועלות פירוד, חילוק וצמצום גדול. משנכנס הרגש לתוך אותיות, שוב אין הוא ברגש עוצמתי כל כך; וכך בהתלבשות החיות באותיות עשרה מאמרות נקרא שירדה והצטמצמה. וככל שמתווספים צירופי צירופים, וחילופי האותיות ותמורותיהן לאותיות אחרות, ואף חשבונן ומספרן - "שכל חילוף ותמורה, מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה", ירידה אחר ירידה וצמצום אחר צמצום, עד שיתהווה נברא מוגבל, מצומצם ומדוד, הרחוק מאוד ממדרגת הנברא הנזכר במפורש בעשרה מאמרות.
וזהו שמסיים: "דהיינו שיוכל לברוא ולהחיות ברואים שמדרגות איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגות איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות, שבהן מתלבש הקב"ה בכבודו ובעצמו".
כך, כאשר יש חילופי אותיות ותמורות, הדבר יורד ומתרחק עוד ועוד. זהו שעשה הקב"ה בבריאת הנבראים: לך ומצא את הקשר שבין האבן לבין עשרה מאמרות שבתורה, שאין בהם המילה "אבן" כלל - כשאלתו של אדמו"ר הזקן בפרק א' של שער הייחוד והאמונה.
זהו שביאר אדמו"ר הזקן באריכות את מהותו של 'ממלא כל עלמין', ואת ההבחנה בין כוחו של 'ממלא כל עלמין' לבין 'ממלא כל עלמין' עצמו - כשם שיש כוח הדיבור ומקורו, ויש הדיבור בפועל ממש. כל זה אינו אלא כדי ליצור באותו עולם עצמו, הקיים כבר מצד 'סובב כל עלמין', תחושת ריחוק ופירוד; ומנגד יש לשנן תמיד שכוחו הבלתי מוגבל של הבורא נמצא במלוא עוצמתו גם ב'ממלא כל עלמין'. זהו גם היסוד שעמדנו עליו בתחילת פרק ז' ביחודא עילאה וביחודא תתאה, בשילוב שם אדנ"י בשם הוי' ושם הוי' בשם אדנ"י, ורעיון זה יש לזכור לכל אורך הפרק.
הערה בעניין גודל השמש:
הוזכר שהשמש גדולה מכדור הארץ פי מאה שישים ושבע. ברמב"ם בהלכות יסודי התורה נכתב: "והשמש גדולה מן הארץ כמו מאה ושבעים פעמים" - ומלשון "כמו" ניכר שהרמב"ם לא נכנס שם לפרטים ועיגל את המספר. ואילו בפירוש המשניות נוקט הרמב"ם במספר המדויק: מאה שישים ושש ושלוש שמיניות. אדמו"ר הזקן מעגל כלפי מעלה - קס"ז - והוא הקרוב ביותר למידה האמיתית.
בעניין זה ישנו מכתב של הרבי, שנשאל כיצד מתיישבים דברי הרמב"ם והתניא עם טענת החוקרים שהשמש גדולה מן הארץ פי ארבעה או חמישה מיליון ויותר - פער אדיר. הרבי משיב כי השואל עם הארץ אף במדע עצמו, ונכנס לבאר מבחינה מדעית מדוע אין כאן סתירה כלל.
[כעת נחזור לכתוב בסוגריים]
"שכמו שהקב"ה נקרא "אין סוף", כך כל מידותיו ופעולותיו, ש"איהו וגרמוהי חד", היינו החיות הנמשכת ממידותיו - חסד, רחמים ושאר המידות הקדושות - על ידי התלבשותן ב"רוח פיו""
כדרך שאצל האדם מתלבשות מידותיו בדיבורו.
כיצד נגדיר אדם מהו? לא על פי דיבוריו בלבד, שכן עשוי אדם לומר דברים שאינם הוא כלל: הוא יכול להרצות ולהסביר ששתיים ושתיים הן חמש, ואין הדיבור הזה הוא. את האדם עצמו מכירים דרך רגשותיו, שהרגש הוא האדם ואילו הדיבור חיצוני לו. אלא שכיצד ייוודעו רגשותיו? דווקא על ידי דיבורו. נמצא שאין אנו נתפסים למילים כשלעצמן, אלא מקלפים אותן ורואים דרכן את הרגש המתלבש בהן.
כך בעצם אומר אדמו"ר הזקן, אצל הבורא - הוא ומידותיו אחד. וכשמידותיו מתגלות ב"רוח פיו", "כי הוא אמר ויהי, ועולם, על ידי חסד יבנה, בדבר ה' ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה". אף שהעולם נברא בדיבור, אין כאן סתירה, שהרי בתוך הדיבור האלוקי מתלבשות המידות האלוקיות. ומאחר שהמידות האלוקיות בלתי מוגבלות, אף הדיבור האלוקי המלביש אותן בלתי מוגבל, ובכוחו להוות נבראים בלתי מוגבלים בכמותם ובאיכותם ולהחיותם עד אין קץ.
ועל כך מביא דוגמה: "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" - בריה שלבושה ממנה ובה, כעין הצב ההולך עם ביתו, שאין להפריד בינו לבין ביתו. אצל האדם ניתן להפריד את הלבוש ממנו, ואף את דיבורו ניתן להפריד ממנו, שהרי משיצאו המילים מפיו יכול הוא להסביר אחר כך שלא לכך התכוון: לעיתים כעס באותה שעה ויצא משליטתו ואמר דברים שאינם הוא כלל. אך אצל הקב"ה הדיבור הוא-הוא, ולפיכך הוא בלי גבול, מידותיו בלי גבול ודיבורו בלי גבול.
נמצא שמצד הכוח עצמו היה הדיבור האלוקי יכול להוות נבראים בלי גבול, ורק מפני שהחליט לצמצם את עצמו הצטמצם בצירופי אותיות ובנבראים מוגבלים. וזהו 'ממלא כל עלמין' שירד וירד; אלא שיש להדגיש תמיד כי הצמצום אינו כפשוטו: הוא צמצם, אך הוא עצמו נמצא שם, ממש בתוך כל פרט ופרט עד הנקודה האחרונה.
לסיכום: בחלק זה למדנו ש"החיות המלובשת בהם מבחינת צמצום רב ועצום" - כדי שיתהוו נבראים בעלי גבול ותכלית, יורדת החיות בשלבים: ממקור החיות שהוא "רוח פיו", אל אותיות עשרה מאמרות, ומהן אל צירופי צירופים, חילופים ותמורות וחשבונן, שכל אחד מהם מורה על ירידת האור ממדרגה למדרגה. עמדנו על משל הילד שאינו יכול להביע את כאבו באותיות עד שיירגע, ללמד שככל שהרגש עוצמתי יותר כן רחוק הוא מן האותיות. ראינו שמצד "רוח פיו" עצמה היה אפשר לברוא עולמות אין קץ בכמות ובאיכות, שהרי "איהו וגרמוהי חד" ומידותיו בלתי מוגבלות, והדיבור האלוקי הוא לבוש שאינו נפרד ממנו - "קמצא דלבושיה מיניה וביה". כן עמדנו על דברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן בעניין גודל השמש ועל תשובת הרבי בנדון. ומעל הכל יש לזכור כי הצמצום אינו אלא כלפינו, ובנברא הקטן ביותר נמצא הוא יתברך בעצמו.
בחלק הבא נמשיך בלימוד המשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ז'.