עצרנו בשיעור הקודם בדף פ"ג עמוד ב' (עמוד 166), בשורה האחרונה שבעמוד, במילים "וזהו גם כן עניין סובב כל עלמין". נקדים תזכורת קצרה מן הנושא שבו עסקנו, ונמשיך משם הלאה.
ראוי להקדים כי הנושאים הנידונים בחלק זה של התניא הם מופשטים ומורכבים, וגם כאשר אנו לומדים ומבינים, ההבנה היא בכללות העניין ובפירוש המילים בלבד. עם זאת, נשתדל להבין לכל הפחות באופן כללי על מה מדובר.
תזכורת - שני היסודות שלמדנו:
היסוד הראשון (פרק א'): הקב"ה מהווה ומחיה את העולם ואת הנבראים באופן פנימי. החיות האלוקית מתלבשת בתוך תוכו של כל נברא ונברא, עד שניתן לומר כי מהותו הפרטית של כל נברא מבטאת כוח אלוקי מסוים: תכונת המים מבטאת את מידת החסד, ותכונת האש את מידת הגבורה, וכן הלאה. אין מדובר רק בעצם ההוויה והקיום, שבו שווים כל הנבראים - האש, המים, האבן והאדם קיימים כולם במידה שווה מפני שהקב"ה מקיימם - אלא הבורא מצמצם את עצמו ומהווה ומחיה כל נברא בתוך תוכו ממש, עד שתכונותיו, סגולותיו וכל פרט ופרט שבו הם ביטוי לכוח האלוקי שבתוכו.
היסוד השני (פרק ז'): יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת לומר שהקב"ה צמצם את עצמו באמת, ושהוא עצמו נשאר מחוץ לתחום ומלמעלה, וכל הנהגתו כאן אינה אלא השגחה מרחוק. ואכן, היו מחכמי ישראל - שאדמו"ר הזקן מכנה אותם "חכמים בעיניהם" - שסברו כי אין זה מכבודו של הבורא להימצא ממש בכל פרט ופרט ולהתעסק עם הנבראים הנמוכים.
על דרך המשל: אין זה מכבודו של המלך לילך בעצמו אל מקום האשפה, לראות את הנעשה שם ולטפל בו. ודאי שהוא דואג ומחליט היכן תהיה האשפה, אך לשם כך יש לו משרתים ומשרתי משרתים, ושליטתו במקום הנמוך היא מרחוק - הוא עצמו אינו נמצא שם. כך סברו, שמצד כבודו של הבורא לא שייך לומר שהוא עצמו נמצא בכל מקום.
אדמו"ר הזקן שולל את שיטת "צמצום כפשוטו" משלוש סיבות:
לומר על הבורא שהוא נמצא כאן ואינו נמצא שם, הרי זה מ"מקרי הגוף". ולא רק בדברים גשמיים הכוונה, אלא אף במושגים מופשטים שייך לומר כן - השכל נמצא במוח ואינו נמצא ברגל. ועל הבורא לא שייך כלל לומר ביטויים מעין אלה.
אין הדבר מתיישב עם היסוד שלמדנו, שהקב"ה בדעתו הכל אחד. אין זה כאדם, שיש לו ידיעות ושכל המשתנים אצלו, ולפיכך הוא משתנה; מיסודות האמונה בבורא שאינו משתנה, שכן כל ידיעותיו, מחשבותיו והשגחותיו אינן מידע חיצוני המגיע אליו, אלא הן הוא עצמו. ואם כן, אף לשיטתם של אותם חכמים, הרי הבורא יודע את הנעשה במקומות הנמוכים - וידיעתו אינה נפרדת ממנו אלא היא הוא; ואם ידיעתו נמצאת שם, הרי גם הוא עצמו נמצא שם.
אין הדבר עולה בקנה אחד עם לשון תיקוני הזוהר: "לית אתר פנוי מיניה, לא בעילאין ולא בתתאין" - אין מקום פנוי ממנו, לא בעליונים ולא בתחתונים.
"איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה":
בסיום השיעור הקודם הבאנו את הביטוי הנפלא "איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה" - הוא תופס בכל, ואין מי שתופס בו. ביטוי זה שייך הן בדרגה העליונה הנקראת 'סובב כל עלמין' והן בדרגה שלמטה ממנה הנקראת 'ממלא כל עלמין'. מצד אחד הקב"ה מצמצם את עצמו להיות בכל פרט ופרט - זהו 'ממלא כל עלמין'; אך אין לחשוב שמחמת כן הפרט תופס אותו, שהרי "איהו תפיס בכולא" אך "לית מאן דתפיס ביה".
ובזה שונה הדבר ממשל הנשמה והגוף שבו עסקנו בשורות האחרונות של השיעור הקודם: הנשמה נכנסת לתוך הגוף ומצמצמת את עצמה כדי להחיותו, אך היחס הוא הדדי - אין היא רק משפיעה על הגוף אלא גם מושפעת ממנו.
כשאדם נוגע בקרח נעשה לו קר - ולמי קר? וכי לבשר כשלעצמו, בלא נפש, יש תחושות? הנפש היא המרגישה את הקור על ידי נגיעת הגוף בדבר קר. וכן כשאדם אינו ישן כמה לילות, אין שכלו מצליח להתרכז - וכי המוח הגשמי הוא שאינו מרוכז? נפשו היא המושפעת מהתנהלותו של הגוף. נמצא שאצל הנשמה הצמצום הוא כפשוטו: החלק שנכנס אכן הצטמצם, והחלק שאינו שייך להצטמצם אינו נמצא כאן בפנים כלל, והנשמה אף משתנה ומושפעת.
ואילו כלפי הבורא נאמר "איהו תפיס בכולא" - הוא נמצא כאן בפנים ממש, בתוך כל פרט ופרט, ואף על פי כן אינו מושפע מן הנבראים ואינו משתנה מחמתם, שהרי "לית מאן דתפיס ביה".
ויש להקשות: הרי מצינו בתורה ביטויים המלמדים לכאורה שמעשי האדם פועלים שינוי כלפי מעלה. כך מצינו שביקש הקב"ה לכלות את ישראל ותפילתו של משה רבנו פעלה את שנתבקש; ואף אין צורך להגיע עד משה רבנו - בפרשת קריאת שמע נאמר "ושמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם", ומה יקרה? "וחרה אף ה'". אדם פשוט, בשעה שהוא עושה מעשה שאינו ראוי, נאמר עליו במפורש "וחרה אף ה'" - וכאילו הוא הגורם לשינוי.
אלא שביטויים אלו נאמרו לסבר את האוזן, והם מדברים ברמת הצמצום - בהארה האלוקית המצומצמת כלפי הנבראים. באותה דרגה אכן ישנו מצב שמעשי האדם גורמים להשפעה או למניעתה, אך השינוי הוא בהארה דהארה וכיוצא בזה; עצמותו של הבורא אינה משתנה, ולא שייך כלל לומר כלפיה שינוי. אין אנו, חס ושלום, מושכים בחוטים ומחליטים כיצד יהיה.
אלו הם שני ההפכים שיש לאחוז בהם יחדיו תמיד, והם שני יסודות האמונה: הוא נמצא בתוך כל פרט ופרט עד הסוף ומשגיח על כל פרט בהשגחה פרטית, ואף על פי כן אינו מושפע מן הנברא כלל.
'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין' - משל המחשבה והדיבור:
כעת נבוא להסביר את ההנהגה האלוקית כפי שהיא מצד 'סובב כל עלמין'. העולם לא נברא מגילוי של 'סובב כל עלמין' בלבד, שאילו כן היה נראה אחרת לגמרי. נבאר אפוא מהו העולם מצד 'סובב כל עלמין', מה יורד ל'ממלא כל עלמין', ומהו השינוי שביניהם.
אדמו"ר הזקן נותן לכך דוגמה מן האדם, אף שקשה לכאורה להמשיל עניינים מופשטים כאלה לחיי האדם. דוגמה זו כבר הובאה בחלק הראשון של התניא, בליקוטי אמרים פרק מ"ח. ובכללות: 'סובב כל עלמין' הוא כנגד עולם המחשבה, ו'ממלא כל עלמין' כנגד עולם הדיבור.
נניח שאדם חושב במחשבתו על הבית שברצונו שיהיה לו - ולא באופן כללי בלבד, אלא על כל פרטיו ופרטי פרטיו: באיזו עיר, כמה מפלסים, כמה חדרים, איזה ריצוף, אילו מחיצות ודפנות. כל התוכנית נמצאת אצלו במחשבה, בדיוק כפי שהוא רוצה. ומה פירוש שהבית נמצא במחשבתו? ברור שאין הבית ממש נמצא שם, שהרי אילו היה הבית נוצר ממש על ידי המחשבה, היו לכולנו הבתים המפוארים ביותר. אלא הרעיון של הבית ותפיסתו של הבית הם הנמצאים במחשבה - אך לא הבית עצמו.
ונשאל בסגנון אחר: האם הבית תופס מקום במחשבה? אם אדם אחד יחשוב על בית קטן של מטר על מטר, וחברו יחשוב על בית של קילומטר על קילומטר - האם הבית הגדול תופס במחשבה מקום רב יותר מן הקטן? ודאי שלא, משום שתפיסת הבית במחשבה אינה פיזית וטכנית אלא רעיונית.
אך כל זמן שהאדם נשאר במחשבתו, לא יהיה כאן בית. עליו להוריד את הדבר לדיבור, ומן הדיבור למעשה, ורק אז יהיה בית בפועל. ומה נתחדש בירידת הבית מן המחשבה אל המעשה? הבית הגשמי - האבנים, המלט והמים - לא היה במחשבה כלל; במחשבה היה רק הרעיון. וכשהורידו אל המעשה, נוצר כאן בית גשמי, והבית הזה יצא ממנו ואינו בתוכו, והוא בית כפשוטו.
וכל זה מפני שאנו נבראים מוגבלים, ולפיכך אין מחשבתנו יכולה להכיל בית ממש, אלא מחשבה של בית בלבד; וכשאנו חושבים על הבית על כל פרטיו, אין כאן בית מושלם אלא רעיון של בית. לכן הרוצה בית מוכרח לצאת מעולם המחשבה והדמיון ולרדת אל הבית כפשוטו, ולבנותו בפועל.
ואילו כלפי מעלה ישנה דרגה שבה כל העולם, עם כל הנבראים וכל פרטי פרטיהם, נמצאים במחשבתו יתברך, ועליו נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם": הנבראים כפי שהם מצד המחשבה האלוקית - בשעה שהוא חושב עליהם הם נמצאים, נמצאים כפשוטו. במילים אחרות, אילו היה הקב"ה רוצה, היה יכול לברוא את כל עולמנו במחשבה בלבד, והעולם היה נברא - עולם כפשוטו, ממחשבה לבדה.
ואם כן, מדוע לא נשאר הדבר במחשבה? מדוע "בדבר ה' שמים נעשו", ומדוע ירד הדבר ל"ויאמר אלוקים"?
אלא שאילו היה העולם נברא מן המחשבה בלבד, אמנם היה כאן עולם גשמי, אך הוא היה מאוחד ומיוחד ובטל לבורא - בדיוק כשם שמחשבתו של אדם בטלה אליו והיא חלק ממנו. שזהו ההבדל בין מחשבה לדיבור: המחשבה נמצאת בתוך האדם, ולכן אין הזולת יודע מה הוא חושב, שכן לא הוציא זאת החוצה והיא נשארה חלק ממנו. עולם שהיה נברא ממחשבה בלבד היה כולו חלק מן הבורא באופן גלוי, וכל עניינו אלוקות ממש.
אלא שהקב"ה לא רצה לברוא עולם כזה. כפי שלמדנו בתחילת פרק ז', הוא רצה דווקא בעולם שירגיש עצמו כנפרד, ועמדנו שם על הטעם לכך - מצד עניין המלכות.
ומהו הכוח שבאדם הנוטל את הדברים הפנימיים ומפריד אותם? הדיבור. משיצא הדיבור מן הפה, שוב אין לאדם שליטה עליו - הוא יצא החוצה. זהו מאפיינו של הדיבור: נפרד.
מעלת הדיבור וחסרונו:
המעלה: הדיבור מגלה את הנעלם. אדם האוהב את חברו אהבה גדולה, אם לא ידבר ולא יביע זאת - מניין יידע חברו על כך? ואילו כשידבר, הרי הדיבור דבר נפלא המגלה את הפנימיות החוצה.
החיסרון: הדיבור יצא מן האדם ונעשה נפרד ממנו.
הקב"ה ברא את העולם על ידי דיבור, ועל ידי כך קיבל הנברא את התחושה שיצא ונפרד; אך מצד האמת האלוקית, מצדו יתברך, אין כאן חיסרון כלל. אצלנו, משיצא הדיבור הרי הוא באמת יצא ואינו אצלנו עוד; ואילו אצלו יתברך ישנה מעלת הדיבור בלבד, בלי חסרונו של הדיבור.
לסיכום הדברים: אילו היה העולם נברא מבחינת המחשבה האלוקית בלבד, אכן היה נברא עולם - אך עולם בטל, חלק ממנו יתברך. משנברא העולם על ידי הדיבור, נוצר עולם המרגיש את עצמו כמציאות העומדת בחוץ.
'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין':
זהו, במילים אחרות, ההבדל בין 'סובב כל עלמין' ל'ממלא כל עלמין'. שניהם כוחות אלוקיים בלתי מוגבלים, וההבדל ביניהם:
סובב כל עלמין: מהווה את הנברא באופן שאין לנברא שום השגה בו כלל. הנברא הוא חלק מאלוקות ואינו דבר נפרד - הוא לא יצא ממנו מעולם.
ממלא כל עלמין: החיות ירדה והצטמצמה, ויש כאן עולם שצריך לרדת ולהיכנס לתוכו ולתת לו תחושה שהוא מציאות לעצמו. אלא שתחושת ההפרדה קיימת מצד הנברא בלבד; מצד הבורא הכול חלק ממנו.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שני היסודות - שהקב"ה מהווה ומחיה כל נברא בתוך תוכו ממש, ואף על פי כן אין הצמצום כפשוטו, כפי שנלמד מן הביטוי "איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה": הוא נמצא בכל ואינו מושפע ואינו משתנה, בשונה מן הנשמה המושפעת מן הגוף. עמדנו על שלוש הסיבות לשלילת "צמצום כפשוטו", ועל כך שהביטויים שבכתוב כאילו האדם פועל שינוי כלפי מעלה מדברים ברמת ההארה המצומצמת בלבד. כן למדנו את משל המחשבה והדיבור: 'סובב כל עלמין' כנגד המחשבה, שבה נמצאים הנבראים כפשוטם, ו'ממלא כל עלמין' כנגד הדיבור, שעל ידו נברא העולם בתחושת פירוד - שכן הקב"ה רצה דווקא בעולם המרגיש עצמו נפרד; ואצלו יתברך יש בדיבור את המעלה בלבד, בלי החיסרון.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן בפנים הפרק, ונעמיק בהבנת ההפרש שבין 'סובב כל עלמין' ל'ממלא כל עלמין'.