TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · משל אור השמש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:51

בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין ייחודא עילאה לייחודא תתאה, ועל משל הרב והתלמיד המבאר אותו. כעת נמחיש את הדברים בדוגמה מעניינת מן המשכן ומבית המקדש.

"מקום הארון אינו מן המידה":

בקודש הקודשים עמד ארון הברית, ועליו אמרו חז"ל ש"מקום הארון אינו מן המידה". כיצד? שטחו של קודש הקודשים היה עשרים אמה מקיר לקיר, ואילו אורכו של הארון שתי אמות וחצי. לפי חשבון פשוט, בהעמדת הארון באמצע, המרחק מכל קיר עד הארון אמור היה להיות פחות מעשר אמות. ואילו בפועל, כשמדדו מקיר אחד עד הארון - מדדו עשר אמות, וכשמדדו מן הקיר השני עד הארון - שוב עשר אמות. נמצא שהארון עצמו אינו תופס מקום.

ומאידך גיסא, לארון עצמו ודאי היו מידות, והן חשובות ומדויקות: התורה היא שקבעה את מידותיו, ואילו היו עושים אותו במידות אחרות - לא היה זה ארון כלל, ולא הייתה בו שום קדושה, שכן חייב היה להיעשות דווקא במידות שקבעה התורה. נמצא שהמידות תופסות מקום, ויש להן חשיבות ומדידה.

ויחד עם זאת, בעומדו בקודש הקודשים התבטלו מידותיו של הארון. אך לא באופן שאין ארון - הרואים לא ראו שהארון נעלם; הארון קיים, אלא שמציאותו מתבטלת ואינה תופסת מקום.

זהו ייחוד עילאה: שם אדנות קיים, אלא שהוא משולב בתוך שם הוי"ה. השולט כאן הוא שם הוי"ה - ואין הכוונה שאין מציאות ואין מקום; יש מקום, יש שטח והוא תופס מקום, אלא שמתוך היותו משולב בשם הוי"ה אין הוא תופס מקום.

כיוון שבקודש הקודשים מאירה אחדות הבורא בדרגה של ייחודא עילאה, אף החומר עצמו מתבטל לשורשו האלוקי הגבוה. ואין זה שמאיר שם הוי"ה לבדו - שאילו כך, לא היה בית מקדש, לא היה שטח ולא היה כלום, אלא אלוקות לבדה. אלא האלוקות האירה בתוך העולם ובתוך השטח, באופן שראו בגלוי כיצד מציאות העולם עצמה מבטאת אותה. זהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה.

ייחודא תתאה:

ייחודא תתאה הוא ההיפך: השם השולט הוא שם אדנות, ושם הוי"ה משולב בתוכו. דרגה זו גבוהה הרבה יותר ממצב של שם אדנות לבדו. בשם אדנות לבדו מרגיש העולם שהוא תופס מקום, שהוא שווה ערך, שהוא מציאות; הוא מאמין ומבין שבכל רגע ורגע יש כוח אלוקי המהווה אותו - אך זו הבנה בלבד. זהו התלמיד שהבין את המשל היטב וחי בתוך המשל, והוא יודע שעליו לחפש כיצד המשל מוביל אל הנמשל.

מהי אפוא הדרגה הגבוהה יותר? מצב שבו יש מציאות של עולם, והעולם מרגיש את עצמו עולם - אלא שהוא חש בחוסר תפיסת המקום שלו. לא שאינו תופס מקום, הוא תופס מקום; אלא כתלמיד השומע את המשל וחווה בתוכו את הנמשל. הרב הצליח להעביר לו בתוך המשל עצמו את הרעיון. אין הוא כרב, שאינו זקוק למשל כלל - הוא תלמיד והוא זקוק למשל, אלא שבתוך המשל הוא חווה את הרעיון. נמצא שיש מציאות של עולם, אלא שתפיסת המקום שלה מאבדת מעט מעוצמתה. זהו שם הוי"ה הנמצא כאן בשטח, בתוך שם אדנות.

ואין זה כ"מקום הארון אינו מן המידה", שהוא מציאות באופן של נס. כאן המציאות קיימת ועומדת ומורגשת, אלא שבתוך המציאות עצמה יש תחושה של אחדות השם. ולכן נקרא הדבר ייחודא תתאה: האדם אומר אני מציאות ואני מרגיש את המציאות, אלא שהוא חש שאינו תופס מקום כל כך ביחס לבורא.

היריעה הרחבה - ארבעה שלבים:

היריעה הרחבה של המושגים ייחודא עילאה וייחודא תתאה רחבה ממה שכתוב כאן בתניא, שכן בתניא מובאות - כפי שאמרנו - רק שתי הדרגות האמצעיות, ואילו במקומות נוספים מתבארת התמונה המלאה. תמונה זו מסייעת להבין את סדר ההשתלשלות של השלבים:

  1. שם הוי"ה לבדו.

  2. שם הוי"ה הנותן מקום לשם אדנות, ואולם האדנות כלולה בתוכו - ייחוד עילאה.

  3. ההיפך: שם אדנות הוא העיקר, אלא ששם הוי"ה מורגש בתוכו - ייחוד תתאה.

  4. שם אדנות לבדו: אין מורגש דבר, והאחדות קיימת רק בתודעה ובהבנה.

וכל זה נקרא בשם אחד כולל - 'ייחודא', אחדות עם הקב"ה; אלא שיש בזה עילאה ויש בזה תתאה. וכל ההבדלים הללו אינם אלא ביחס לנבראים: עד כמה האדם מרגיש את ביטולו לבורא. מצד הבורא עצמו אין כל הבדל. כמשל הרב והתלמיד: מה משנה לרב באיזו דרגה נמצא תלמידו כעת? הרב מצד עצמו אינו זקוק למשל, והמשל אינו מסתיר עליו כלל ואינו מוסיף לו דבר.

חזרה למשל הדין תורה:

במשל שהזכרנו בשיעורים הקודמים - הרב והבעלי דין - כאשר הרב מדבר על הכסף, על מאת הדולרים, יש כאן מבחינת המשל גם שם הוי"ה וגם שם אדנות, שהרי הרב מדבר על מאת הדולרים. אלא שבעולמו של הרב מי שולט ומה חשוב? פסק הדין. מאת הדולרים אינם אלא לצורך הדיבור.

וכשהדברים הפוכים: בעולמו של בעל הדין מאת הדולרים תופסים מקום, אך יש כאן גם רב - הוא בא לבית הדין, מעניין אותו מה הרב אומר, חשוב לו פסק הדין והוא ישמע לו ויציית לו. נמצא ששם הוי"ה קיים אצלו.

לא כן מי שאצלו קיימים רק מאת הדולרים: הוא יודע שיש בית דין, אך אינו מרגיש את המחויבות בצורה מלאה.

ומהו ה'ייחוד' שיש בו בכל זאת? בכך שהוא יודע - כמשל שלמדנו קודם - שאם יסתלקו ממנו האותיות המהוות אותו, לא יהיה קיים. כמאמר חז"ל שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו: הוא יודע שיש מלכות ומקבל שצריך להיות סדר, ואם ישאלו אותו יאמר שזה חשוב וצריך להיות ואין בכך ספק - אך אין הוא חש בכל עת את הביטול ואת כפיפת הראש כלפי המלכות.

לעומתו, מי שכבר הולך אל הרב ואל בית הדין - אף שמאת הדולרים חשובים לו - הייחוד שלו גבוה יותר: הוא נכנע לרב, הסכים לבוא ומסכים לציית. ואילו אצל הרב עצמו, בשעה שהוא יושב לבדו ולומד את ההלכה בשולחן ערוך, אין כלל בעלי דין ואין כלל מאת דולרים - יש לכתחילה רק ההלכה. נמצא שכל השלבים הללו אפשר למצוא גם במשל זה.

וכל זה אינו לימוד תיאוריה ואינו פילוסופיה אלוקית. כל התכלית היא לרומם אותנו מן התחושה הנמוכה של שם אדנות לבדו, ולטפס מעט - להגיע להכרה פנימית יותר ולביטול מוחלט יותר לאלוקות, ולקיים תורה ומצוות באופן רצוף ומלא יותר. וככל שנצליח להרבות בכך, כך התאחדנו יותר עם האחדות האלוקית. זו המטרה והרעיון של כל העניין.

חזרה בלשון אדמו"ר הזקן (דף פ"ב עמוד א', עמוד 163):

לאחר ההקדמה הארוכה, הנחוצה להבנת העניין, נחזור על לשון הפרק כדי שהדברים ייתפסו גם באותיות ולא יישארו בהפשטה גמורה.

"והנה כל בחינות אלו" - כל המושג של זמן ומקום - "אין להם שייכות במידות הקדושות העליונות". אילולא הירידה לספירת המלכות לא היה מושג של זמן ולא מושג של מקום, שכן רק במלוכה שייכים שטח וזמן. והיכן מתחיל מושג הזמן והמקום? "כי אם במידת מלכותו יתברך לבדה" - רק כאשר מתגלה הכוח האלוקי בספירת המלכות "שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין". כל מושג המקום - מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון ודרום - אינו אלא חלוקה המתחילה בירידה לספירת המלכות. "וכן בבחינת זמן": החלוקה לעבר, הווה ועתיד מתחילה רק בירידה למלכות - "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך".

"ונמצא שחיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם מאין ליש וקיומם כל זמן קיומם הוא ממידת מלכותו יתברך ושם אדנות ברוך הוא" - שהמקום מקבל חיות, כלומר חשיבות ויחס: מקום גבוה ומקום נמוך, מקום חשוב ומקום פחות חשוב; וכן חיות הזמן - שיש מושג של זמן והיסטוריה, עבר הווה ועתיד, וכל החשיבות שבהם וההתעסקות בהם.

וכאן עולה שאלה: אם יש יחס לעולם ולמציאות, האם יש כאן חס ושלום מציאות נפרדת לצד הבורא? הרי כל יסודו של שער הייחוד והאמונה הוא שאין עוד מציאות. לפיכך ממשיך אדמו"ר הזקן ומלמד שמצב זה עצמו בטל - ובשתי דרגות: ייחוד עילאה וייחוד תתאה.

"ולפי שמידת מלכותו יתברך מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד" - מכיוון שמידת המלוכה היא חלק מאלוקות ומאוחדת עמו, "הלכך גם בחינת המקום והזמן בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך", והעולם החי ממידת המלכות חי למעשה מן הבורא ובטל אליו "כביטול אור השמש בשמש". ביטול בדרגה כזו שייך לייחוד עילאה, "וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה" - העיקר הוא שם הוי"ה, ושם אדנות משתלב בתוכו.

"כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הווה ויהיה ברגע אחד, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פנחס" - אם הכול ברגע אחד, אין חשיבות לעבר, להווה ולעתיד; ואילו הייתה חשיבות לכל נקודת זמן, לא היה הכול ברגע אחד. "וכן למעלה מבחינת המקום, כי הוא מהווה תמיד את כל בחינת המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין". ולכן, כששם הוי"ה מאיר - מקום הארון אינו מן המידה: יש מקום, אלא שהוא נשלט על ידי שם הוי"ה ומאבד ממציאותו. שם הוי"ה הוא העיקר, והאדנות המשולבת בתוכו בטלה לגמרי.

מכאן עובר אדמו"ר הזקן לדרגה הנמוכה יותר, ייחוד תתאה: "והנה אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במידת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן" - יש מקום וזמן, אלא שהם מאוחדים עם הבורא, וזו דרגת אחדות נמוכה יותר. "וזהו ייחוד תתאה - שילוב הוי"ה באדנות ברוך הוא": העיקר הוא האדנות, המציאות, ושם הוי"ה משולב בתוכה.

זהו עולמו של התלמיד החווה את המשל: הרב נמצא בתוך המשל, הרעיון נמצא בתוכו, והביטול מצד הרב מוחלט - אף שהתלמיד אינו מרגיש זאת. התלמיד מצדו שואל: את המשל הבנתי מצוין, אך היכן הרב נמצא כאן, והיכן הרעיון שעליו דיבר? מצדו חושך מוחלט, והוא מרגיש את מציאות העולם. אך הרב אומר: יש תלמיד, אני מתייחס אליו ויורד לרמתו, אלא שאני נמצא בתוכו, ואין הוא מוסיף עליי. מצד הרב אין כאן מציאות נוספת.

"דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום" - אף שאנו מסתובבים כאן בעולם, במקום ובזמן, ומרגישים עולם, מצד הבורא הוא נמצא כאן למטה כמו למעלה, ומצדו אין שום הבדל. "כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכול מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשווה ממש, כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ממש, כי הכול הוא בחינת מקום הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המתלבש בו" - המציאות קיימת משום שהקב"ה התלבש וצמצם את עצמו להוות אותה, אך הוא נמצא כאן בתוך המציאות, והמציאות אינה מסתירה עליו. כשם שהרב, בשעה שהוא מוסר לתלמיד בהתלהבות את המשל והתלמיד שומע משל וסיפור יפה, אינו רואה כלל משל וסיפור אלא את הרעיון בלבד.

"המתלבש בו על ידי מידת מלכותו המיוחדת בו יתברך. רק, שמידת מלכותו היא מידת הצמצום וההסתר". הבורא הסתתר בתוך מידת המלכות, האומרת שיש מציאות, יש עולם, יש נפרד - "להסתיר אור אין סוף ברוך הוא". ולשם מה? "שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי, ולא יהיה שום בחינת זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים".

כדי לחדד זאת, נצייר לעצמנו כיצד ייראה העולם אם ייעלם כל אחד מן השמות:

  • אילו ייעלם שם אדנות: יתבטלו הזמן והמקום ממציאותם, לא יהיה מושג של זמן ומקום, הכול יהיה שווה, והעולם לא יהיה נפרד.

  • אילו ייעלם שם אלוקים: לא תהיה כלל מציאות של נבראים ושל עולם, אלא הכול בלי גבול, הכול אין סוף.

ומהו פירוש הדבר ששם אדנות מתבטל? אור השמש חזר אל השמש. שם אדנות פירושו שהאור יצא החוצה ומרגיש את עצמו אור, מציאות נפרדת - אפשר לקרוא לו 'אור' ולתת לו יחס, אך אין זה אלא כאן למטה. ואין זה שהשמש איבדה מעוצמתה; האור הוא שמרגיש את עצמו רחוק. שהרי מצד המקור - מי מחמם את העולם? השמש היא המחממת והמאירה, ולא ה'אור' שבני אדם אוגרים במאגרי אנרגיה וסבורים שיש בו מציאות לעצמה. אלא שכיוון שהאור יצא החוצה, נוצרת תחושה שיש כאן מציאות שיצאה ממנו - ואילו מצד המקור אין כאן מציאות נוספת כלל.

לסיכום: בחלק זה הומחש ייחודא עילאה מ"מקום הארון אינו מן המידה" - הארון קיים ומידותיו חשובות ומדויקות, ואף על פי כן אינו תופס מקום, שכן שם אדנות משולב בשם הוי"ה השולט. לעומת זאת בייחוד תתאה העיקר הוא שם אדנות, והמציאות קיימת ומורגשת, אלא ששם הוי"ה משולב בתוכה והמציאות מאבדת מתפיסת המקום שלה - כתלמיד החווה בתוך המשל את הנמשל. עמדנו על ארבעת השלבים שבתמונה הרחבה, על כך שכל ההבדלים אינם אלא ביחס לנבראים ולא מצד הבורא, ועל משל הדין תורה הממחיש זאת. לבסוף חזרנו על לשון הפרק: ירידת הזמן והמקום ממידת המלכות, ביטולם כביטול אור השמש בשמש, ומידת המלכות כמידת הצמצום וההסתר שלא יתבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי.

בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן בפרק ז', ונעמיק בהשלכותיהם של ייחודא עילאה וייחודא תתאה בעבודת האדם.