בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין צמצום שם אלוקים לצמצום שם אדנ-י, וראינו כי אף המשל שקיבל התלמיד אינו נחשב מסתיר: לא רק ביחס לרב, אלא אף בעולמו של התלמיד עצמו הוא מחובר אל הרב. כעת נעסוק בכך בפרטיות, בעניין ייחודא עילאה וייחודא תתאה.
שם אדנ-י ומציאות הזמן והמקום:
בטרם נרחיב בעניין ייחודא עילאה וייחודא תתאה, יש לחדד נקודה נוספת במושג אדנ-י, הוא עניין המלכות: מהי המציאות שנוצרה כתוצאה מצמצום זה? נקטנו בלשון 'פירוד' - העולם מורגש כנפרד. ובתניא מוסיף אדמו"ר הזקן שנוצרה מציאות של זמן ומקום. כל מושג הזמן והמקום נוצר אך ורק מחמת הצמצום של שם אדנ-י; אילו היה מאיר שם אלוקים בלבד, לא היה מושג של זמן ומקום כלל.
הטעם לכך נתבאר באריכות בשיעור קודם, ובקצרה: זמן ומקום פירושם היררכיה, שינויים ודרגות - עליון ותחתון, עבר ועתיד, מזרח ומערב, כולם סוגי דרגות. יחס זה, שזה יותר וזה פחות, שייך רק כאשר לתחתון עצמו יש תפיסת מקום והוא בעל ערך.
וכפי שהובא במשל: על חכם לא שייך לומר באיזו מדינה הוא חכם או כמה זמן הוא כבר חכם - אין לכך משמעות, הוא חכם. אך על מלך שייך לומר כמה זמן הוא מולך, על אילו שטחים הוא מולך ועל איזו אוכלוסייה: אם הוא מולך על אנשים חכמים מאוד, מתרוממת בכך מעלתו; ואם הוא מולך על אנשים פשוטים, רמת מלכותו נמוכה יותר. הטעם הוא שכל מושג המלכות מניח מציאות של עם, מציאות של נפרדים שעליהם הוא מולך, ומעצם היותו מולך עליהם מוכח שיש להם ערך ותפיסת מקום; ומידת תפיסת המקום הזו היא היא המושג של זמן ומקום.
אילו לא הייתה ירידה וצמצום בשם אדנ-י, המציאות הייתה קיימת - אותו עולם ואותם שטחים - אלא שלא היה לה ערך של תפיסת מקום וחשיבות. מה היה משנה אם עליון הוא או תחתון, והרי כולו אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי; אין גבוה ונמוך, אין עבר ועתיד, והכול נקודה אחת. אך משגילה הקב"ה כוח הנקרא אדנ-י, נעשה הנברא בעל ערך ותופס מקום. ומדוע נדרש הדבר? משום שבלעדיו לא הייתה מתגלה מלוכתו, שכן כל מושג המלוכה אינו אלא על נפרדים. לפיכך נבראה מציאות של נפרדים שיש להם חשיבות, ומשנעשו חשובים שייך לשאול מי הם ובאיזו דרגה הם - וכאן נוצרו כל הדירוג וכל הדרגות. זוהי תוצאת ירידתו של שם אדנ-י, וזה מה שמזכיר אדמו"ר הזקן בתניא, שמושג הזמן והמקום נוצר כתוצאה מצמצום זה.
ייחודא עילאה וייחודא תתאה:
בשיעור הקודם למדנו על שילוב שם הוי' בשם אדנ-י, ושיש בעניין זה שני סוגי שילובים:
ייחודא עילאה: שם הוי' הוא השולט, ושם אדנ-י משולב בתוכו.
ייחודא תתאה: שם אדנ-י הוא השולט, ושם הוי' משולב בתוכו.
בסידור מתבטא הדבר בסדר האותיות: כאשר הסדר הוא י' א' ה' ד' - הפותח הוא שם הוי', וזהו ייחודא עילאה; וכאשר הסדר הוא א' י' ד' ה' - הפותח הוא שם אדנ-י, וזהו ייחודא תתאה. האות הפותחת היא הקובעת איזה מן השמות גובר.
ארבע דרגות - "שתיים שהן ארבע":
בתניא כאן מדובר בשתי דרגות בלבד: ייחודא עילאה וייחודא תתאה, שילוב הוי' באדנ-י ושילוב אדנ-י בהוי'. אולם במאמרי חסידות נוספים מורחב העניין, וכלשון המשנה במסכת שבת "שתיים שהן ארבע": בכל אחד משני הייחודים ישנה התפצלות לשתי דרגות. נעמוד תחילה על שני הקצוות, ומתוכם תתחדד ההבנה בשני השלבים האמצעיים שבהם עוסק התניא.
הקצה התחתון - שם אדנ-י לבדו:
אדנ-י פירושו אדון הכל, ומשמעות הדבר שיש 'כל': יש מציאות, יש זמן, יש מקום, יש עולם. העולם תופס מקום, יש לו ערך ויש לו מציאות. ואין הכוונה חלילה שהעולם צועק שאין לו מקור: אותו עולם עצמו, אף שנברא ותופס מקום וחשוב הוא, מבין את המבואר בפרק א' של שער הייחוד והאמונה - שאילו היו אותיות הקב"ה פוסקות מלהוותו רגע אחד, לא היה קיים. הוא אומר: אני נמצא, אני מציאות, ועם זאת אני יודע ומסכים, מאמין ואף חש במקצת, שמציאותי תלויה בכך שהקב"ה מהווה אותי בכל רגע ורגע.
זוהי הדרגה התחתונה ביותר שבייחודא תתאה, ואין אדמו"ר הזקן עוסק בה כאן כלל, שכן בתניא מדובר בייחודא תתאה שיש בו שילוב של שם הוי' בתוך שם אדנ-י. אך במאמרי חסידות מבואר שישנה דרגה שבה מאיר שם אדנ-י לבדו ושם הוי' אינו מאיר כלל: יש עולם, אלא שאותו עולם מבין שיש כוח המהווה אותו בכל רגע ורגע. זהו הקצה התחתון ביותר.
שם אדנ-י הוא הנותן לנברא את תחושת הפירוד, ועם תחושה זו עלול האדם לחשוב שבכוחו להתקיים מצד עצמו. על כך הוא לומד בשער הייחוד והאמונה ומבין: אף שאנו מרגישים נפרדים - ואף לאחר הלימוד איננו חדלים מלהרגיש את עצמנו מציאות נפרדת - עם זאת אנו מאמינים ולומדים מתוך משלים ודוגמאות שמציאותנו תלויה בכל רגע ורגע במציאות האלוקית. זהו ביטולו: שהוא מבין כי מציאותו תלויה במציאות הבורא.
הקצה העליון - שם הוי' לבדו:
מצד שם הוי' אין תפיסת מקום ואין מציאות כלל, אלא אלוקות בלבד. אין כאן מציאות התופסת מקום שיש להסביר לה שהיא בטלה. ואף תפיסת הזמן אינה שייכת: היה הווה ויהיה כאחד, הכול בנקודה אחת, אין עבר ואין עתיד ואין מקום לזמן.
[הביטוי של עבר, הווה ועתיד משתלב בדרך כלל עם שם אדנ-י ועם המלכות, כבנוסח "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלוך", שבו מתחברת מציאות של עבר הווה ועתיד עם שם הוי' מתוך ההסתכלות של הנברא כלפי מעלה; אך זהו שלב אחר בעניין, ואין להקדים את המאוחר].
ובמשל הרב והתלמיד: בשעה שהרב יושב לעצמו, בטרם בא לדבר עם התלמיד, אין במוחו משל כלל. אין צורך לשאול אם המשל מסתיר עליו, שכן המשל אינו קיים כלל ואין זה נושא לדיון; מה שקיים במוחו הוא הרעיון בלבד. זהו שם הוי' המאיר לבדו.
לעומתו, שם אדנ-י לבדו הוא הקצה התחתון: יש תלמיד ששמע משל, והוא מבין את המשל היטב - אף יותר מן הנמשל. לאחר שלמד את המשל כראוי, הוא מבין שהסיפור הנאה ששמע נועד להקנות לו הבנה במושג מופשט כלשהו, שהוא מביט בו בעין כהה: הוא מבחין בקשר, אך את המשל הוא תופס טוב יותר. את המשל הוא חווה והוא חלק מעולמו, ואילו בנמשל הוא מבין רק שהחיצים מובילים לכיוון מסוים.
שני השלבים האמצעיים - יחודא עילאה:
בתניא כאן עוסק אדמו"ר הזקן בשני השלבים שבאמצע, שבהם יש שילוב בין הוי' לאדנ-י, ולא זה לבדו וזה לבדו. ובשילוב עצמו שני אופנים, ונפתח בעליון שבהם.
ייחודא עילאה הוא ששם הוי' הוא השולט והמאיר, ובתוכו משתלב שם אדנ-י. הדוגמאות לכך נלמדו בתניא באריכות: אור השמש כפי שהוא כלול בתוך גוף כדור השמש - אמנם מדובר באור השמש, אך אי אפשר לייחס לו ערך ומציאות לעצמו. וכן במשל: בשעה שהרב חושב במוחו על המשל שהוא עומד לומר, אין לאותו משל תפיסת מקום כלל, והוא בטל כולו לרעיון. זהו ייחודא עילאה.
האם במצב זה יש עולם? אכן יש, שהרי שם אדנ-י משולב כאן, ומשמעותו שיש עולם. אלא שערכו של עולם זה הוא ביטול גמור: הוא קיים, אך בטל לחלוטין.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על כך שמשם אדנ-י נוצרה מציאות נפרדת ועמה מושגי הזמן והמקום, שהרי מלכות שייכת דווקא על נפרדים בעלי ערך ותפיסת מקום. למדנו את שני אופני השילוב - ייחודא עילאה, ששם הוי' שולט ושם אדנ-י משולב בו, וייחודא תתאה, ששם אדנ-י שולט ושם הוי' משולב בו - וכן את ארבע הדרגות שב"שתיים שהן ארבע": הקצה העליון שבו מאיר שם הוי' לבדו, כרב שאין במוחו אלא הרעיון; הקצה התחתון שבו מאיר שם אדנ-י לבדו, כתלמיד החי את המשל ויודע רק שמציאותו תלויה במהווה אותה; ושני השלבים האמצעיים שבהם עוסק התניא, שבראשם ייחודא עילאה - האור הכלול במאורו, שהעולם קיים בו אך בטל לגמרי.
בחלק הבא נעסוק בדרגה שלאחריה - ייחודא תתאה שבו עוסק התניא, שבו שם אדנ-י הוא השולט ושם הוי' משתלב בתוכו.