הגענו לפרק ז' משער הייחוד והאמונה - דף פ"ב עמוד ב' (עמוד 164) - ועצרנו בשורה השלישית-הרביעית מלמעלה. הנושא מורכב ומופשט, ועל כן נחזור תחילה על היסודות שנלמדו ונחדד אותם, שכן רק חזרה ושינון מביאים לידי הפנמה. וכדברי הרבי שהיה מתבטא פעמים רבות בסיום ביאורו של עניין: "הלוואי יפעלו הדברים בי ובשומעים".
הנושא המרכזי של שער הייחוד והאמונה:
בשער זה בא אדמו"ר הזקן לבאר שמציאותו של הקב"ה היא היחידה והבלעדית, היא ורק היא קיימת ואין עוד מלבדה. הכול מושתת על לשון הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
ומדוע נדרשת הדגשה כה רבה - "וידעת" ו"והשבות אל לבבך"? אילו ביקש הפסוק לומר רק את העובדה שיש אלוקים, די היה בשתי מילים. אלא שהפסוק מבקש לומר הרבה מעבר לכך: לא רק שיש אלוקים, אלא שאין עולם.
אין הכוונה שהעולם אינו קיים - בוודאי קיים הוא, והתורה מעידה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - אלא שהעולם בטל לגמרי לקב"ה. ביטול זה אינו מובן מאליו בתחושתו הטבעית של האדם המסתובב בעולם; אדרבה, תחושתו הטבעית היא שהעולם מציאות חזקה ופועלת, הדבר המוחלט ביותר מבחינתו. לפיכך נדרשת עבודה רבה כדי להכניס אל ההכרה את המציאות האמיתית, ועל כן מאריכה התורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים".
אף סיום הפסוק מדויק - "אין עוד": 'עוד' הוא כינוי לדבר נספח, שחשיבותו פחותה ומכל מקום הוא נמצא. באומרו "אין עוד" מלמד הפסוק שביטולו של העולם מוחלט, עד שאף בכינוי 'עוד' אי אפשר לכנותו.
שני שלבים בהבנת העניין:
עד פרק ז' נתבארה נקודה אחת - ההבדל שבין שם הוי' לשם אלוקים, ועליהם נאמר "כי ה' הוא האלוקים". מפרק ז' מתווסף שם נוסף - שם אדנות, ובו נקודה חדשה.
חזרה: שם הוי' ושם אלוקים:
כדי לברוא את העולם שיתף הקב"ה שני כוחות. שניהם כוחות אלוקיים, אלא שהם פועלים בכיוונים הפוכים:
שם הוי' - כוח של חסד, של הוויה ושל נתינה, המהווה את כל הנבראים מאין ליש.
שם אלוקים - כוח של צמצום וגבורה, הנותן לנבראים את התחושה שהם קיימים ושמציאותם מציאות.
וכיצד תיתכן אצלם תחושה כזו, בשעה שמצד שם הוי' הם בטלים לגמרי - בדרגת ביטול של אור השמש בשמש, שבה לא שייך כלל שיהיה לאור תחושה כלשהי שהוא קיים? על כך בא כוחו של שם אלוקים, כוח "המפליא לעשות", כוח אדיר שהוא שבח גדול לבורא עולם: בכוחו לתת לנבראים תחושה שהם נמצאים וקיימים.
והודגש שתחושה זו היא רק כלפי הנבראים ולא כלפי הבורא, כמשל שלמדנו: 'עצם אינו מסתיר על עצם' - היד אינה נחשבת כיסוי לראש במקום כיפה, שכן היד חלק מגופו של האדם, ורק דבר זר יכול להיחשב כיסוי. כך שם אלוקים נותן לנברא תחושת מציאות, אך אין הוא בבחינת כיסוי כלפי הבורא.
החידוש שבפרק ז' - שם אדנות:
לאחר גילוי הוי' ולאחריו הגילוי של שם אלוקים, מתווסף כאן שם נוסף הנותן לנבראים תחושה חדשה - שם אדנות. ובספירות האלוקיות: שם הוי' הוא חסד, שם אלוקים גבורה, ושם אדנות - מלכות, כלשון "אדון עולם אשר מלך".
ומהו עניינה של מלכות? "אין מלך בלא עם". מלך יכול למלוך רק על נבראים הנפרדים ממנו לגמרי, על מציאות זרה. על בניו או על שריו, הקרובים אליו, אין הוא נחשב מלך: לבניו הוא אב, ולשריו הוא מפקד וממונה, אך לא מלך. המלוכה שייכת דווקא על "עם" - מלשון 'עוממות', זרים ונפרדים.
ובנפש האדם מקבילה המלכות לכוח הדיבור, כלשון "פתח אליהו": "מלכות - פה", וכן "דבר מלך שלטון" - המלך שולט על עמו על ידי דיבור. ובדיבור עצמו ניכרת אותה נקודה: האדם מדבר רק אל מציאות שמחוצה לו, אל מי שאינו הוא.
הקב"ה רצה לגלות לנבראים את מלוכתו, ולשם כך נטע בהם את תחושת הריחוק והפירוד. שכן בלא תחושת פירוד לא יהיו הנבראים בבחינת 'עם' אלא יישארו בנים קרובים; וכדי שתהיה מציאות של ריחוק שעליה תתגלה המלוכה, שתל הקב"ה בנבראים את תחושת הפירוד. זהו חידושו של שם אדנות לעומת שם אלוקים שבפרקים הקודמים.
משל הרב והתלמיד:
בפרקים הקודמים, כשנגע הלימוד בייחודו של שם אלוקים לעומת שם הוי', טרם נתבאר מושגו של שם אדנות, ולעיתים נתערבו המשלים זה בזה. עתה, משנתבררו ההבדלים ביניהם, נעמוד על המשל המדויק לכל אחד מהם.
הצמצום של שם אלוקים - גבורה:
רב היושב עם עצמו, בלא תלמידים, ונביעת המוחין שלו בריבוי גדול: אדם עמקן שסברה מולידה אצלו סברה, ולכל סברה דוגמה, משל, עומק ועוד עומק. כנגד נביעה זו יש בו כוח נוסף האומר לעצמו "עצור" ומצמצם את עצמו, שכן אילו היה נותן דרור להתפשטות נביעת המוחין, לא היה מגיע לכלל שכל מסודר.
מסופר על אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, שבשעה שאמר מאמרי חסידות ישבו החסידים בדממה והקשיבו, ואף על פי כן היה עוצר מפעם לפעם באמצע המאמר ואומר: "שה, שה". לא את השומעים בא להשתיק - איש לא הפריע - אלא את נביעת המוחין של עצמו, שמרוב ריבויה נזקק מפעם לפעם לצמצום ולעצירה.
עצירה זו אינה גורם חיצוני וזר המפריע לרעיון שבמוחו של הרב, אלא מתרחשת בתוך מוחו שלו: הוא עצמו מציב לעצמו גבולות - עד כאן יבוא ומכאן יעצור. זהו המשל לשם אלוקים.
לפיכך, אילו היו הנבראים נבראים משם אלוקים בלבד בלא שם אדנות, היו מרגישים את עצמם מציאות ועם זאת מגלים את מציאות הבורא. כוחו של שם אלוקים הוא כוח אלוקי, ואין הוא מסתיר על אלוקות; כל עניינו לתת לנבראים תחושה של מציאות.
הצמצום של שם אדנות - מלכות:
כאן המשל הוא ברב שלצידו יושב תלמיד שאינו שייך כלל לרמתו. כדי שיבין התלמיד את הרעיון, נזקק הרב לתת לו משל. והמשל, בטרם יעמוד התלמיד על ההקשר ועל הנמשל, נראה כמעבר לנושא אחר ולמחוזות אחרים, כסיפור שאינו קשור כלל לעניין שבו עסק הרב - שהרי המשל מצד עצמו הוא מחוץ לעניין. זהו הסתר וצמצום חמורים יותר מן הצמצום הקודם, שבו עצר הרב את נביעת המוחין בתוך עצמו, שכן כאן כבר נוצרה מציאות של דבר חיצוני וזר לגמרי.
איזה משני הצמצומים חזק יותר?
הצמצום של שם אלוקים: מחד גיסא הוא חזק יותר, שכן זהו דין ממש העוצר את הרעיון ואת השכל לגמרי - הייתה נביעת מוחין ולפתע נעצרה, כאילו חדר לתוך מוחו של הרב כוח האומר "עצור", וצמצום זה דרסטי הרבה יותר. מאידך גיסא, כל המתרחש הוא בתוך הרב עצמו: בתוך מוחו פועלים כוח החסד וכוח הגבורה, חסד ודין, ואין כאן מציאות זרה כלל.
הצמצום של שם אדנות: מחד גיסא ההסתרה גדולה הרבה יותר, שכן נוצרת כאן מציאות נפרדת ממש - המשל, ותלמיד זר לגמרי. מאידך גיסא, על מי מסתיר המשל? על התלמיד בלבד; על הרב עצמו אין המשל מסתיר מאומה.
בפרקים שעד פרק ז' דובר על שם הוי' ועל שם אלוקים, ואדמו"ר הזקן ביאר מדוע אין שם אלוקים נחשב העלם והסתר: הכול אלוקות, ו'אין עצם מסתיר על עצם'. אמנם בשם אלוקים יש גבורה ויש נתינת מקום למציאות, אך אין כאן עדיין צד של 'תלמיד' - הכול בתוך ה'רב', והאלוקות עצמה היא שיש בה שני כוחות: כוח הדין והגבורה וכוח החסד.
אך בהגיענו לשם אדנ-י נוצרת מציאות של עולם המרגיש את עצמו כמציאות, וחוזרת ומתעוררת השאלה: כיצד אין בכך הסתר? על כך באה התשובה בעניין ייחודא עילאה וייחודא תתאה. כל הביאור הזה בא להסביר מדוע המשל שקיבל התלמיד אינו נחשב מסתיר - לא רק ביחס לרב, אלא אף בעולמו של התלמיד עצמו הוא מחובר אל הרב ואינו מוסתר לחלוטין.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודו של שער הייחוד והאמונה - "כי ה' הוא האלוקים... אין עוד" - שלא רק שיש אלוקים, אלא שהעולם בטל אליו ביטול מוחלט, עד שאף בכינוי 'עוד' אין לכנותו. עמדנו על שני הכוחות שנתבארו עד פרק ז': שם הוי' המהווה מאין ליש, ושם אלוקים המצמצם ונותן לנבראים תחושת מציאות שאינה בבחינת כיסוי כלפי הבורא. ובפרק ז' נתחדש שם אדנות - מלכות, שעניינה "אין מלך בלא עם", ולשם גילוי המלוכה נטע הקב"ה בנבראים את תחושת הפירוד. את ההבדל בין שני הצמצומים ביארנו במשל הרב: צמצום שם אלוקים הוא עצירת נביעת המוחין בתוך הרב עצמו, ואילו צמצום שם אדנות הוא המשל הניתן לתלמיד הזר, היוצר מציאות חיצונית ונפרדת - המסתירה על התלמיד בלבד ולא על הרב. עוד ביארנו כי אף המשל שקיבל התלמיד אינו נחשב מסתיר: לא רק ביחס לרב, אלא אף בעולמו של התלמיד עצמו הוא מחובר אל הרב, ועל כך באה התשובה בעניין ייחוד עילאה וייחוד תתאה.
בחלק הבא נחדד את מושג אדנ-י ואת מציאות הזמן והמקום שנוצרה ממנו, ונעסוק בשני אופני השילוב: ייחודא עילאה וייחודא תתאה.