בחלקים הקודמים למדנו כיצד מתהווה העולם בכל רגע מן האותיות האלוקיות, והזכרנו את המושגים ייחוד עילאה וייחוד תתאה. כעת מגיעה נקודת ההסבר הדרושה כדי להבין, לפחות ברגל אחת, מהו ייחודא עילאה ומהו ייחודא תתאה. נפתח בשני השמות שעליהם דיברנו באריכות: שם הוי' ושם אלוקים.
שם הוי' ושם אלוקים:
נאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלוקים" - שני השמות אחד הם, ושניהם שבחיו של הקב"ה, המבטאים בביטוי מוחלט את הכוח האלוקי:
שם הוי' - י-ה-ו-ה, שם שאין מבטאים אותו ככתבו כלל. זהו שם העצם, המבטא את הגילוי האינסופי של הבורא.
שם אלוקים - כנרתיקה של השמש: הכיסוי, הוויסות והירידה, המאפשרים את מציאות ה'יש', כפי שלמדנו באריכות בשיעורים הקודמים.
כיצד מתקיים העולם:
בפרקים א' וב' למדנו באריכות כיצד מתקיים העולם בכל רגע ורגע: האותיות האלוקיות, הדיבור האלוקי, מהוות אותו תמיד, ואילו היו מסתלקות מן הנברא לרגע אחד, היה בטל ממציאותו. כעת כבר יש בידינו שם לדיבור זה: שם אדנות, בחינת מלכות ('מלך'), שבו כביכול הפריד הקב"ה את הדיבור ממנו ויצר מציאות של פירוד.
הנברא מחובר כל העת לדיבור המהווה אותו, אך מה יחסו אל המקור האלוקי? באמצע נוצר פירוד. האם באמת נפרד הוא? חס ושלום. עלינו למצוא את החוט המחבר את הנברא, ואת הכוח האלוקי הנקרא דיבור המהווה אותו, אל הבורא עצמו, ולומר שלא נפרד כאן דבר. ובזה שתי רמות:
ייחודא עילאה - רמה עליונה של חיבור.
ייחודא תתאה - תודעה נמוכה של חיבור אצל הנברא.
מצד העניין עצמו אין הבדל ביניהם, וראיה לדבר: המילה המבטאת את ייחוד עילאה והמילה המבטאת את ייחוד תתאה הן אותה מילה עצמה, בחילוף אותיות בלבד. כלומר אותה עוצמה ממש, אלא שההכרה בה נמוכה יותר. מצד האמת הכול אחד, אלא שיש בזה רמות.
משל הרב והתלמיד:
נשוב ונשתמש במשל הרב והתלמיד והתקשורת שביניהם, משל מצוין ליחס שבין הבורא לנבראים ולתקשורת שביניהם, ונחדד אותו הפעם בצורה שונה. הרב מבקש להסביר לתלמידו מושג מופשט, אלוקי וטהור: האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל, שעליה נאמרו פסוקים רבים - "אהבתי אתכם אמר ה'", "כי מאהבת ה' אתכם", וכן מצד היהודי: "ואהבת את ה' אלוקיך". אלא שהתלמיד אינו משיג מושגים עמוקים ומופשטים כאלה, שהרי הבורא והנברא שני הפכים הם, ואין לרב ברירה אלא לתת לו משל.
הרב במקרה זה הוא שלמה המלך, שכתב על מושג זה משל ארוך, הוא שיר השירים כולו, הבנוי על אהבת חתן וכלה. בעולמו של הרב אין צורך במשל כלל: אין חתן ואין כלה, יש הקב"ה ויש כנסת ישראל. שלמה המלך אינו זקוק לשיר השירים כדי לדעת מהי האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל, שכן הוא חי בנמשל עצמו, ובעולמו אין מושגים מגושמים ונמוכים, אלא מושגים עליונים, טהורים ומופשטים בלבד. והנה יושב התלמיד ושומע מפי רבו את המשל, והרב פותח את שיר השירים ומתחיל לסבר לו את האוזן. בכך ישנם שני סוגי רבנים:
רב שהנמשל מאיר אצלו בעוצמה: הנמשל חי אצלו כל כך, עד שגם בשעה שהוא נותן את המשל הוא מראה בכל מילה כיצד המשל קשור לנמשל, ואינו מניח לתלמיד לחוות את חוויית המשל. המשל נעשה שקוף. התלמיד אמנם זקוק למשל - שאם לא כן לא היה הרב נותנו לו - אך בשומעו אותו רואה הוא בכל מילה את הנמשל. רב זה נטל את התלמיד על כתפיו והרימו אל עולמו שלו.
רב שאינו מסוגל להעביר את העניין כך: הוא פותח את שיר השירים, מספר על החתן ועל הכלה, מתאר, מביא תמונות וסיפורים ומסביר את המושג בעולם הזה, והתלמיד חווה את חוויית המשל. בסופו של דבר עליו להוסיף ולהסביר - שאם לא כן הוא חוטא לעניין - שכל זה אינו אלא משל, ושיש להפשיטו ולהבין שהחתן הוא הקב"ה והכלה היא כנסת ישראל. רב זה ירד אל עולמו של התלמיד, ובעולמו של התלמיד נותרו החוויה וההבנה שני עולמות: הוא חווה את המשל ומבין שהמשל מוביל אותו אל רעיון עמוק אחר.
מן המשל אל הנמשל:
מצד הקב"ה, מצד האמת, אין מושג של 'נפרד'. אצל האדם, כשהוא יורה חץ, שוב אין הוא בעליו, וכן המילה היוצאת מפיו אינה ניתנת להשבה. אך הדיבור האלוקי לא יצא מן הקב"ה מעולם, כפי שדיברנו. ואם מעולם לא יצא ממנו, הרי שתחושת הפירוד שקיבל הנברא אינה אלא תחושה, ובעצם אין כאן פירוד כלל: אין חתן ואין כלה, אלא הקב"ה וכנסת ישראל; אין משל כלל, יש רק נמשל. זהו ייחוד עילאה.
ייחודא תתאה הוא כיצד מביט על כך התלמיד, הנברא, העולם: הוא מרגיש מציאות וחש עצמו נפרד, אך מבין שמציאות זו בטלה, ושהתחושה שקיבל כאילו הוא נפרד אינה אמת. הוא מבין זאת, אך אינו חווה זאת. אילו היה חווה שאין הוא נפרד, היה מגיע לדרגת הייחוד הגבוהה, ייחודא עילאה. ומשאינו חווה זאת, הריהו חווה פירוד ומבין שאינו נפרד - וזהו ייחוד תתאה.
ולפי זה, איזה שם נותן לנברא את תחושת הפירוד ואיזה שם נותן לו ביטול?
שם אדנות (וכן שם אלוקים) - הוא הנותן לנברא את תחושת הפירוד והריחוק, כאילו הוא בחוץ.
שם הוי' - מצידו הנברא נברא באופן שהוא ממש בפנים, בטל לגמרי כאור השמש בתוך השמש.
שילוב השמות:
בסידורים, ובעיקר בנוסח עדות המזרח, מופיע לעיתים שם מורכב וארוך: י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י, ולעיתים בסדר הפוך: א-י-ד-ה-נ-ו-י-ה. מהו שם זה? זהו שילוב של שם הוי' ושם אדנות זה בתוך זה, ושני האופנים אינם שווים:
באופן הראשון שם הוי' גובר על שם אדנות, ולכן האות הראשונה היא י' של שם הוי', אחריה א' של שם אדנות, אחריה ה' של שם הוי', אחריה ד' של שם אדנות, וכן הלאה. שם הוי' הוא העיקר ושם אדנות משולב בתוכו - זהו ייחוד עילאה. כאן התלמיד שומע את משל שיר השירים, אך חווה את הקב"ה וכנסת ישראל: יש משל, והוא חווה את הנמשל.
באופן השני הגובר הוא שם אדנות, ולכן האות הראשונה היא א' של שם אדנות, ושם הוי' משולב בתוך שם אדנות - זהו ייחוד תתאה. כאן יש נמשל, אך מה שאני חווה הוא המשל: אני חי בעולם החווה את המציאות, ומבין שבתוך מציאות זו טמון שם הוי'.
כל ההבדל הוא אפוא מי העיקר ומי טמון בתוכו: האם שם אדנות משולב בשם הוי', או שם הוי' משולב בשם אדנות.
נחזור ללשון אדמו"ר הזקן:
עצרנו בשורה המתחילה "ממדת מלכותו", באמצע העמוד. "ולפי שמדת מלכותו יתברך מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד כמו שיתבאר" - שם אדנות, הוא בחינת מלכות, מיוחד ומאוחד עם המקור. אף שממנו קיבל הנברא את תחושת הפירוד, מידת מלכות עצמה מחוברת תמיד לשורשה.
"הלכך, גם בחינת המקום והזמן בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך, כביטול אור השמש בשמש" - מצד האמת הכול בטל. "וזהו יחודא עילאה", ששם הוי' הוא השולט, "וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי'": שם הוי' הוא העיקר, והוא הנותן את האור האלוקי המבטל את הנברא כזיו השמש בשמש, והמציאות הקיימת בטלה תמיד. יש משל ויש תלמיד, אך הרב הצליח לעשות את המשל שקוף, עד שאין התלמיד נתפס אפילו לרגע אחד לחוויית המשל, אלא רואה כל העת את הנמשל, אף שהוא רואה גם את המשל.
אין זה כרב עצמו, שאינו נזקק למשל כלל; התלמיד נשאר תלמיד והוא זקוק למשל, אלא שהרב מחבר ומרומם אותו אליו. יש אצלו מציאות ויש עולם, אך עולם בטל, שאינו החוויה הבסיסית שלו. בעניין זה יש מושג של 'חושי התלמיד', וכן נאמר שלאחר ארבעים שנה יורד התלמיד לסוף דעת רבו: לאחר ארבעים שנות לימוד, גם אם כבר הבין את כל החומר, הוא מתחבר לפנימיותו של רבו. חושיו של התלמיד נעשים כחושי הרב - אין הוא נעשה רב, אך הוא עולה לעולמו של רבו, מבין את שפתו וחווה את תחושתו.
"כי שם הוי' מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא היה הוה ויהיה ברגע אחד" - דיברנו ששם אדנות מוליד עבר, הווה ועתיד; ואילו שם הוי' כולל בתוכו היה, הווה ויהיה ברגע אחד, כמובא ברעיא מהימנא בפרשת פנחס. אין הכוונה שאין עבר, הווה ועתיד, אלא שכולם בטלים לרעיון אחד ונקודה אחת ממש. "וכן למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהווה תמיד את כל בחינת המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין" - אין פירושו שאין מקום, אלא שכל פינה בעולם וכל נקודה אומרות את אותו רעיון עצמו: אלוקות בגילוי. עד כאן ייחוד עילאה.
מכאן עובר אדמו"ר הזקן במעבר חד לבאר את ייחוד תתאה. ובהקדם: לא כל רב מסוגל לרומם את התלמיד אל עולמו. יש רב שעליו לרדת אל עולמו של התלמיד, ובעולמו של התלמיד אין הבנה במושגים מופשטים - עד שיבין ועד שיפשיט ייקח זמן, ויש להתחיל עמו במושגים פשוטים המובנים לו. כך גם הקב"ה נתן לנברא תחושה של יש, של מקום ושל זמן.
"והנה אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במדת מלכותו, שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן, וזהו יחודא תתאה" - שילוב שם הוי' בשם אדנות, שהוא ההפך מן הראשון: שם אדנות הוא העיקר. יש מציאות של מקום, זמן ונברא, אך אין הוא מנותק חס ושלום מן האמת; הוא מבין שפנימיותו היא שם הוי'. עדיין אין הוא חווה את החוויה כפי שהיא נראית מלמעלה, אלא מביט מלמטה, ומתוך מבט זה הוא מרגיש מציאות אך מבין שמציאות זו בטלה.
אין פירוש הדבר שמשום שאנו מרגישים את הפירוד נגזר עלינו חס ושלום להיות מנותקים מן הבורא. אדרבה, עבודתנו היא דווקא בתוך עולם הנפרד, בתוך תחושת הפירוד והריחוק: להבין שבעצם הכול אחד, שה' אחד. זוהי הדרגה הנמוכה, הנקראת 'ועד'.
"דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין, הכל מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשווה ממש".
אילו היה הנברא מרגיש את מה שהוא מבין, לא היה נברא בצורתו זו. אצלו יש הבדל בין הלב למוח: הוא מבין, אך אינו מרגיש זאת. ואילו בייחוד עילאה אין הבדל בין המוח ללב, והוא מרגיש את מה שהוא מבין - זוהי תחושת האחדות הגבוהה. זהו ההבדל שבין ייחוד עילאה לייחוד תתאה.
לסיכום: בחלק זה למדנו ששם הוי' ושם אלוקים שניהם מבטאים את הכוח האלוקי, האחד בגילוי אינסופי והשני בכיסוי ובוויסות המאפשרים את ה'יש'. הדיבור האלוקי המהווה את הנברא הוא בחינת מלכות ושם אדנות, הנותן את תחושת הפירוד, אף שבאמת לא יצא מן הבורא מעולם. במשל הרב והתלמיד ראינו שני אופנים: רב המרומם את התלמיד לעולמו עד שהמשל נעשה שקוף והתלמיד חווה את הנמשל - ייחוד עילאה, שילוב שם אדנות בשם הוי'; ורב היורד לעולם התלמיד, שבו התלמיד חווה את המשל ומבין בלבד את הנמשל - ייחוד תתאה, שילוב שם הוי' בשם אדנות. בלשון אדמו"ר הזקן למדנו שמידת מלכותו מיוחדת בעצמותו בתכלית היחוד, שמקום וזמן בטלים כאור השמש בשמש, ושעם זאת הוא נמצא גם למטה במקום ובזמן, ואור אין סוף ממלא את הכול בשווה ממש.