TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · שם אדנות המהווה יש נפרד ומושגי מקום וזמן

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:59

בחלקים הקודם עמדנו על ירידת החיות האלוקית ועל המשל מבית הדין (שתי צורות הסתכלות על אותה מציאות). כעת נראה כיצד דווקא משום שהחיות יורדת על ידי מידת המלכות ושם אדנות, נוצר העולם כפי שהוא עתה: "יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו, ואינו בטל במציאות ממש". הנברא עובר דרך שם אלוקים ודרך שם אדנות - אף אילו היה נברא בשם אלוקים בלבד היה נרגש כ"יש", אך על ידי שם אדנות נעשה יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו, שאינו בטל כלל ואף אינו מגלה את מקורו - פירוד מוחלט.

מצב זה הוא שמעורר את הפלא ואת השאלה: וכי הקב"ה יצר מציאות נפרדת הימנו? וכי קיימת כעת מציאות נוספת מלבדו? וכל זה - משום שהחיות עברה דרך שם אדנות, הוא שם המלוכה.

מלכות - כוח הדיבור שבנפש:

ידוע שבנפש האדם קיימים כל הכוחות וכל השמות האלוקיים, וניתן למצוא לכל אחד מהם מקבילה בנפש. מהי המקבילה של מידת המלכות? הרי לא כל אדם הוא מלך, ואף על פי כן קיים בנפש כוח מסוים המקביל למלוכה - כוח הדיבור, הפה. מקורו מפורש בפתח אליהו: "מלכות - פה, תורה שבעל פה". וכן נאמר: "באשר דבר מלך שלטון" - המלך שולט על עמו באמצעות הדיבור, ומלך אילם אינו יכול למלוך.

ומדוע דווקא הדיבור? הדיבור הוא הכוח היחיד בנפש שכל מהותו, כל שימושו וכל תפקודו מכוונים אל הזולת. אף בכוחות נעלים יותר, שלכאורה אף הם זקוקים לזולת - כגון אהבה - בסופו של דבר האהבה היא מידה בנפשך שלך: אתה האוהב, ואפשר שהזולת אינו יודע כלל שאתה אוהבו. המידה מתייחסת אל הזולת, אך פעילותה אצלך. לעומת זאת הדיבור - כל עניינו, מהותו ותפקידו הם לצאת החוצה, לדבר אל הזולת ולייחס לו מציאות. אלמלא היה זולת בפועל, לא היה האדם מדבר כלל.

לפיכך מלכות היא דיבור: אין מלך בלא עם, ומלך בשר ודם אינו מלך אלא כשיש עם - וכך גם אין אדם מדבר אלא כשיש זר ונפרד הימנו.

וכאן ההבדל: "בדבר ה' שמים נעשו", ובעשרה מאמרות נברא העולם. הקב"ה דיבר - ופירוש הדבר שהוא המשיך את מידת המלכות שלו, הוא כוח הדיבור שבשם אדנות. אלא שמלך בשר ודם אינו יוצר את העם אלא רק מתקשר עמו ומולך עליו, ואילו הקב"ה בדיבורו יוצר את העם עצמו: הדיבור הוא היוצר את המציאות הנפרדת.

אך האם מציאות זו נפרדת באמת? הנברא אמנם מרגיש עצמו נפרד, אך מצד האמת אין הוא נפרד כלל, שהרי אם היה נפרד באמת חס ושלום - הייתה כאן מציאות נוספת על מציאות הבורא. כאן בא ביאורם של ייחוד עילאה וייחוד תתאה: הכול תלוי במידת הרגשת הייחוד - ישנה רמה גבוהה יותר של הרגשת הייחוד וישנה רמה נמוכה יותר.

"כי בהסתלקות מידה זו ושם זה":

כאן עצרנו בשיעור הקודם, בשורה האחרונה של עמוד 162: "כי בהסתלקות מידה זו ושם זה חס ושלום, היה העולם חוזר למקורו בדבר ה' ורוח פיו יתברך, ובטל שם במציאות ממש, ולא היה שם עולם עליו כלל".

וביאורו: אילו היה העולם נברא בשם הוי' ובשם אלוקים בלבד ולא היה יורד לשם אדנות ולמידת המלכות - לא שלא היה עולם, ואף לא שהיה חוזר לאין ואפס, אלא שהיה עולם בטל לגמרי. גם בשם אלוקים יש לנברא תחושת "יש", אלא שתחושה זו עצמה כרוכה בהכרה שיש כאן בעל הבית: יש לו ביטול אל בעל הבית, והוא אף מגלה אותו - שם הוי' ושם אלוקים מתגלים דרך הנברא עצמו.

משל לזיו השמש בתוך השמש: הנברא מרגיש עצמו "זיו", אך אומר בכל רגע ורגע - הרי אני בתוך השמש ומרגיש עצמי בחוץ. בכל רגע הוא אומר: אני מרגיש "יש", וזהו פלא פלאים שהקב"ה עושה בי שאוכל להרגיש עצמי יש. אין לו כל תחושת נפרדות, אלא תחושה שאף הריחוק שהוא חש הוא חלק מכוחו האין סופי של הבורא.

הדבר דומה לאדם שהוצא החוצה: הוא נמצא בחוץ, מבקש להיכנס פנימה, ואפשר שאף חש פגוע ושואל מדוע הוציאוני - אך כל תחושותיו מכוונות כלפי מי שהוציאו. אין הוא זר ונפרד, אלא רחוק בלבד, וריחוקו עצמו מגלה את המקור - אף הוא סוג של גילוי.

גדרו של "עולם" - מקום וזמן:

ממשיך אדמו"ר הזקן ומגדיר: "והנה גדר ובחינת שם עולם נופל על בחינת מקום ובחינת זמן דווקא". כשאומרים "עולם" מתכוונים למקום ולזמן, ושניהם עניינם אחד - חילוקי דרגות:

  • בחינת מקום: מזרח ומערב, צפון ודרום, מעלה ומטה. אין אלו שמות של מיקום בלבד, אלא חילוקי דרגות ומהויות שונות - כאן חם וכאן קר, זה עליון וזה תחתון, וכל צד נמדד אף ביחס לזולתו.

  • בחינת זמן: עבר, הווה ועתיד, כלשון הפתגם הידוע: "עבר אין, עתיד עדיין, והווה כהרף עין" - כל רגע שאתה עומד בו בהווה נעשה מיד נקודת עבר, והבא אחריו נקודת עתיד. אף כאן חילוקי דרגות: מידת הקרבה והריחוק מתקופה מסוימת, ייחודה של התקופה שעתה, וכיוצא בזה.

וממשיך: "והנה כל בחינות אלו אין להן שייכות במידות הקדושות העליונות, כי אם במידת מלכותו יתברך לבדה, שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין, וכן בבחינת זמן, "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך"" - בחסד, בגבורה ובתפארת לא היה נוצר מושג המקום ולא מושג הזמן, ורק כתוצאה מהתלבשות החיות במידת המלכות נוצרה מציאות המקום ומציאות הזמן. וראיה לדבר מלשון הכתובים:

  • בבחינת מקום: שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין - לארבעת הצדדים.

  • בבחינת זמן: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך" - עבר, הווה ועתיד נאמרים על המלוכה דווקא, ולא על מידה אחרת.

ומסיק אדמו"ר הזקן: "ונמצא שחיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם מאין ליש וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממידת מלכותו יתברך ושם אדנות ברוך הוא".

מדוע מקום וזמן שייכים דווקא במלכות:

תחילה נבחין בדבר בדוגמאות פשוטות. כשמתארים אדם בגדלות חכמתו - אין שייך לשאול כמה שנים הוא חכם או באילו מקומות הוא חכם; החכמה היא מהותו, והוא חכם. וכן באיש חסד: זוהי מהותו, ואין שייך למדוד אותה בכמה זמן ובכמה מקום. אלו מושגים שלמעלה מהגדרות המקום והזמן. לעומת זאת, כל מהותו של מלך נמדדת בהם: על כמה מדינות הוא מולך, כמה אנשים יש בממלכתו, על כמה שטחים - ובזה נקבע אם מלך קטן הוא או מלך גדול; וכן כמה שנים הוא מלך, כלשון התנ"ך המונה את שנות מלכותו של כל מלך ומלך. מושגי המקום והזמן קיימים במושג המלוכה דווקא, ובדרגות שלמעלה הימנה אינם קיימים כלל.

ועדיין יש להבין: אמרנו שאילו היה העולם נברא בשם הוי' ובשם אלוקים בלבד - היה עולם, היינו מהלכים בו והיו בו שולחן וכיסא. אם כן, מהו שנאמר שלא היה בו מקום ולא היה בו זמן?

לשם כך נשוב אל המשל מבית הדין שכבר הזכרנו.

שלושה חדרי דין: באחד תובע אדם מחברו מאה דולר, בשני תובע חברו מיליון דולר, ובשלישי דולר אחד. בשלושתם פסק הדיין שחייב לשלם, ושלושת הדיינים תובעים את ביצוע הפסק בתוקף שווה. אך בין התובעים עצמם יש הבדל עצום: צעקתו של התובע מיליון אינה כצעקתו של התובע דולר - תביעה אחרת היא ורגשות אחרים, שכן בעולמו של התובע הדולר תופס מקום מועט והמיליון תופס מקום רב.

הדיין, לעומת זאת, תובע את תשלום החוב באותה מידה ממש: שולחן ערוך אחד לפניו, והוא לא יוותר על דולר כשם שלא יוותר על מיליון. אין פירוש הדבר שאין אצלו דולר ואין מיליון - ודאי שהוא יודע מה ניתן לקנות בדולר אחד ומה במיליון, אף הוא עצמו מקבל משכורת ויודע להעריך את ההפרש - אלא שבעולמו של הדיון ההלכתי אין יחס מיוחד למיליון ואין יחס מיוחד לדולר: כולם שווים בפני החוק ובפני פסק ההלכה.

והנמשל: אילו היה העולם נברא בשם הוי' ובשם אלוקים בלבד, בלי ירידה לשם אדנות ולמידת המלכות - היה מקום והיה זמן, היה מזרח ומערב, צפון ודרום, עבר, הווה ועתיד, אלא שלא הייתה להם כל משמעות. שהרי הסברנו שצפון ודרום, מעלה ומטה, עבר ועתיד אינם מיקום בלבד אלא תוכן, משמעות וחילוקי דרגות - ואלו לא היו קיימים. לא היה הבדל בין דומם לצומח, כל הנבראים היו באותו סל ממש, וכולם היו צועקים ומרגישים באותה רמה ובאותה מידה: "יש אלוקים", בלי כל הבדל.

משהוריד הקב"ה את החיות דרגה נוספת, דרך שם אדנות ומידת המלכות - אותו עולם עצמו החל לקבל משמעויות והיררכיה: יש עבר ויש הווה, יש מזרח ויש מערב, יש מקום ויש זמן, ויש הבדלים ביניהם - ומאז נקרא שמו "עולם". במילים אחרות: יצאנו מראשו של הדיין וירדנו לראשו של בעל הדין, ואז קיבלו מציאויות העולם משמעות ותפיסת מקום.

לסיכום: בחלק זה למדנו כי ירידת החיות דרך שם אדנות היא שיוצרת "יש גמור ודבר נפרד". עמדנו על כך שמידת המלכות מקבילה בנפש לכוח הדיבור, שכל עניינו פנייה אל הזולת ומתן מציאות לזולת - ובדיבורו של הקב"ה אף נברא ה"עם" עצמו. ראינו שבהסתלקות מידה זו היה העולם בטל במציאות ממש ולא היה עליו שם עולם כלל, שכן גדרו של "עולם" הוא מקום וזמן, שעניינם חילוקי דרגות, ואלו שייכים במידת המלכות בלבד. ובמשל בית הדין: במידות העליונות אין מקום ואין זמן - לא שאינם קיימים מבחינה טכנית, אלא שאין להם משמעות ותפיסת מקום, וירידת החיות לשם אדנות היא הפועלת את הפלא הגדול של מציאות מקום וזמן.

בחלק הבא נמשיך מנקודה זו בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ז', ונעמיק בהתהוות המקום והזמן ממידת מלכותו יתברך.