TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז · סיכום ייחוד עילאה ותתאה ומידת המלוכה בשם אדנות

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:47

בשיעור הקודם התחלנו את פרק ז' בשער הייחוד והאמונה, ועצרנו בסוף העמוד הראשון שבו - דף פ"א עמוד ב' (עמוד 162). לפני שנמשיך הלאה, נסכם את הדברים שלמדנו ונעמידם על מכונם.

סיכום השיעור הקודם - ייחודא עילאה וייחודא תתאה:

פתחנו בכך שאנו מבקשים להבין את המושג "ייחוד השם", ובמושג זה ישנה דרגה עליונה הנקראת ייחודא עילאה, ודרגה תחתונה הנקראת ייחודא תתאה. שתי הדרגות מרומזות, כדברי הזוהר, בפסוק "שמע ישראל" ובמשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":

  • "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - מרמז על הדרגה העליונה, ייחודא עילאה. הרמז הוא במילה האחרונה - "אחד", שמשמעותה אחדות.

  • "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - מרמז על הדרגה התחתונה, ייחודא תתאה, והרמז הוא במילה האחרונה - "ועד".

"אחד" ו"ועד" הם אותו מושג ממש בחילופי אותיות: אותו עניין עצמו, כפי שהוא בדרגה העליונה, נקרא בשם "אחד", וכפי שהוא בדרגה התחתונה והנמוכה יותר נקרא בשם "ועד". את ההבדלים שבין ייחודא עילאה לייחודא תתאה עדיין לא למדנו; לעת עתה הוצג המושג עצמו בלבד.

מהו הצורך בכל המושג הזה? הוא בא ליישב קושי: ברור לנו שהקב"ה אחד, "ה' אחד ושמו אחד", אין שום מציאות הנוספת עליו, ואף הוא עצמו אינו מורכב חס ושלום מפרטים אלא אחד כולו. ואף על פי כן אנו רואים סביבנו מציאות של עולם. כיצד מתייחסים אל מציאות העולם לנוכח מציאות הבורא? האם העולם הוא מציאות נוספת חס ושלום? ולומר שאינו קיים כלל אף היא אמירה שאינה נכונה, שהרי הוא קיים. ליישוב שאלה זו בא ההסבר שבמושג ייחודא עילאה וייחודא תתאה.

טעם הצמצום - התגלות המלוכה:

בשיעור הקודם התחלנו להסביר מדוע עשה הקב"ה את עניין הצמצום: משום שרצה לגלות את מלכותו. כלל הוא ש"אין מלך בלא עם" - אין מלוכה על בנים ואף לא על שרים בלבד, אלא על מציאות נפרדת דווקא, שהיא "עם" מלשון עוממות וכבויות. מכיוון שרצה הקב"ה לגלות את מלכותו, יצר מציאות של עם: מידת המלוכה שלו היא שיצרה עולמות ונבראים שהם נפרדים.

סדר השמות: הוי' ואלוקים - ושם חדש:

כאן יש לעשות סדר. עד פרק ז' עסקנו בשני שמות - שם הוי' ושם אלוקים, שהם במידות האלוקיות חסד וגבורה:

  • שם הוי' (חסד): כוח אלוקי בלתי מוגבל, המהווה נבראים מאין ליש. להוות דבר מאין וליצור מציאות הוא כוח בלתי נתפס, כוח אינסופי של הבורא.

  • שם אלוקים (גבורה): הנותן לנברא תחושת מציאות ותחושת יש.

והנה, כשמגיעים לפרק ז' יש לעצור ולבדוק: האם עד כאן הוזכר אפילו פעם אחת המושג "נפרד"? לא. דובר על מציאות, על תחושת מציאות ועל תחושת יש - אך לא על נפרד. המושג "נפרד" הוא מושג חדש המתחדש כאן, ויחד עמו מתחדש שם חדש - שם אדנות, המורה על מידת המלוכה.

נדייק שוב: המציאות הנבראת מאין ליש באה משם הוי'; ושם אלוקים פועל בנברא שירגיש עצמו יש ומציאות, שירגיש רחוק. וזהו פלא פלאים: הנברא נמצא בתוך מקורו - מי מהווה אותו ומי עושה אותו אם לא הקב"ה - והתחושה שהייתה אמורה להיות לו היא כתחושת אור השמש בתוך השמש, ביטול מוחלט שאין לו שום מציאות; ואף על פי כן הוא חש עצמו יש ומציאות. דבר זה הוא מכוחותיו של הקב"ה ממש. כבר בפרק ד', כשהוזכר לראשונה עניין שם אלוקים, נאמר שזהו משבחיו של הקב"ה: בסידור נאמר בשבחיו "הגדול הגיבור" - כשם שמידת הגדולה היא שבח של הבורא, כך גם הגבורה היא שבח, שהרי פלא הוא שמציאות שהייתה אמורה לחוש ביטול ואפסיות חשה עצמה יש.

נצייר לעצמנו איזה עולם היה נוצר בכל אחת מן האפשרויות:

  1. שם הוי' בלבד: ביטול מוחלט, כזיו השמש בשמש.

  2. שם הוי' ושם אלוקים יחד: עולם שמרגיש עצמו יש ומציאות ואף חש ריחוק - אך יודע שיש מי שנתן לו תחושה זו ויש מי שריחק אותו. אין זה עולם האומר "אין אלוקים", אלא עולם האומר: אני יש ומציאות, ועצם היותי יש הוא מכוחו האינסופי של הבורא הנותן לי תחושה זו.

ניתן להמחיש זאת כך: המקבל חסד, אהבה ונתינה חש "יש כאן מי שנותן לי, אני קשור אליו ומעריך אותו". ולעומת זאת, המקבל סטירה מחברו ורואה שהלה כועס עליו - תחושתו היא ריחוק וניכור, אך דווקא מתוכה ניכר שקיים קשר ביניהם: אילו לא היה קשר כלל, לא היה כועס עליו ולא היה מרחיקו. אף תחושת הריחוק, תחושת הגבורה, מגלה בסופו של דבר את מציאות הבורא, ולכן היא חלק משבחיו: "אתה הגדול ואתה הגיבור" - כשם שמידת הגדולה מגלה אותו, כך מידת הגבורה מגלה אותו.

אילו היינו עוצרים כאן, היה העולם עדיין מזהה את הבורא, והריחוק עצמו היה חלק מן הזיהוי. אלא שאנו חיים בעולם שבו התרחש שלב נוסף: הכוח האלוקי יורד בסדר השתלשלות, ואינו עוצר בחסד ובגבורה אלא יורד עד לספירת המלכות, הספירה האחרונה, ודרכה מקבלים הנבראים את חיותם. ספירת המלכות עניינה מלך, ו"אין מלך בלא עם" - ולפיכך התחושה הנוצרת בנברא היא תחושת נפרד. זו תחושה חדשה לגמרי: הנברא אינו מזהה כלל שהוא קשור למקורו, אלא אומר "אני ואפסי עוד" - אינו מגלה את שבחו של הבורא, אינו מגלה את מקורו ואף אינו רוצה לזהותו. את הנפרד הזה יצר הקב"ה בכוונה תחילה, שכן רצונו לגלות את מלוכתו, ותנאי המלוכה הוא מציאות של עם - כבוי ונפרד.

נזכיר שוב בזריזות את דברי אדמו"ר הזקן בפרק ז', בשורות הקודמות לקטע בו אנו אוחזים:

"סיבת וטעם הצמצום וההסתר הזה שהסתיר והעלים הקב"ה את החיות של העולם, כדי שיהיה העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו" - זוהי הסיבה שהקב"ה צמצם והסתיר את החיות של העולם: כדי שייראה העולם דבר נפרד בפני עצמו.

"הנה הוא ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, דאין מלך בלא עם" - תכלית בריאת העולם היא גילוי מלכותו, ומלך אינו מלך אלא על עם דווקא.

"פירוש עם מלשון עוממות" - כגחלים עוממות שכבו, לעומת גחלים לוחשות שהלהבה ניכרת בהן. כך הם נבראים "שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך", המרגישים שאין להם שום יחס וקשר למקורם - ודווקא עליהם יכול המלך למלוך.

"כי אילו היו לו בנים רבים מאוד לא שייך שם מלוכה עליהם, וכן אפילו על שרים לבדם, רק ברוב עם דווקא הדרת מלך" - אין די בריבוי אנשים, אלא נדרש שיהיו זרים דווקא: על ריבוי בנים לא ייקרא מלך אלא אב; ואף השרים, אף שדרגתם נמוכה מבנים, הרי הם קרובים לגינוני המלוכה ומבינים במעלת המלוכה ואינם נפרדים, ולפיכך אין מלוכה עליהם. רק "ברוב עם", עם מלשון עוממות, יש "הדרת מלך" והמלך יכול למלוך עליהם.

"ושם המורה על מידת מלכותו יתברך הוא שם אדנות, כי הוא אדון כל הארץ" - מהו השם האלוקי המתאר את מידת המלוכה, היא הכוח האלוקי היוצר נברא נפרד? שם אדנות, כלשון "אדון עולם אשר מלך". "והמידה הזו והשם הזה הן המהווים ומקיימים את העולם להיות עולם כמות שהוא עכשיו".

לסיכום: בחלק זה חזרנו על המושגים ייחודא עילאה ("שמע ישראל... אחד") וייחודא תתאה ("ברוך שם... ועד"), שהם אותו עניין בשתי דרגות, ועל הקושי שהם באים ליישב - מציאות העולם לנוכח אחדותו המוחלטת של הבורא. למדנו שטעם הצמצום הוא התגלות המלוכה, שכן "אין מלך בלא עם". עשינו סדר בשמות: שם הוי' (חסד) המהווה יש מאין, ושם אלוקים (גבורה) הנותן תחושת מציאות ויש - ובשניהם עדיין מתגלה הבורא, ואף תחושת הריחוק מגלה אותו. ואילו המושג "נפרד" מתחדש רק עם ירידת החיות דרך ספירת המלכות ושם אדנות, המהווים ומקיימים את העולם להיות עולם כמות שהוא עכשיו.

בחלק הבא נמשיך בפרק ז' ונעמוד על ההבדל שבין ייחודא עילאה לייחודא תתאה, שעליו עדיין לא למדנו.