בטרם ניכנס לפרק ז', נחזור לנקודה שעמדנו עליה בחלק הקודם ונוסיף בה המחשה: אם הכול בטל באמת לאלוקות, מדוע אנו מרגישים מציאות, מרגישים עולם, מרגישים 'יש'? לכאורה היה עלינו שלא לחוש את המציאות כלל. מניין, אם כן, באה תחושה זו ומי נותן אותה?
אף תחושה זו באה מהקב"ה עצמו, והכוח האלוקי המתגלה בה הוא הצמצום - שם אלוקים, מידת הגבורה. וכלשון אדמו"ר הזקן: "מדת הגבורה והצמצום להסתיר ולהעלים החיות השופע בהם" - הקב"ה מסתיר את החיות הבלתי מוגבלת הקיימת בכל נברא, כדי שהנברא לא יחוש בה. ולא עוד, אלא שיחוש כאילו אין כלל חיות השופעת בו והוא קיים מעצמו, "שיהיו נראים השמים והארץ וכל צבאם כאילו הם דבר בפני עצמו".
"אך אין הצמצום וההסתר אלא לתחתונים":
הצמצום וההסתר אינם אלא ביחס אלינו, כמשל שהבאנו: המשל מסתיר את הרעיון מן התלמיד, אך לא מן הרב. אבל לגבי הקב"ה "כולא קמיה כלא ממש חשיבי" - כל הנבראים, שמים וארץ וכל אשר ביניהם, חשובים לגביו כאין וכאפס, "כאור השמש בשמש". אור השמש בעודו בשמש אמנם קיים, אך כל קיומו אינו אלא השמש עצמה.
משל ידוע לדבר: כשהומצאה הרכבת יצאו תושבי העיירה חלם לראות את הפלא, שהרי עד אותו יום היו רגילים לנסוע בסוס ועגלה, ולפתע רכבת הנוסעת מאליה. חלק נכבד מן האנשים אמרו: "מה לעשות, זו עובדה, רואים שהרכבת נוסעת". אך חכמי חלם טענו: "לא ייתכן. בוודאי יש סוס קטן בתוך הקטר. אמנם איננו רואים אותו, אך סוס קטן מוכרח להיות".
קשה מאוד לאדם לקבל זאת, וכולנו בבחינת 'חכמי חלם': כל הזמן אנו מחפשים את הסוס הקטן, ואומרים שלא ייתכן שהעולם הוא באמת אין ואפס, ומייחסים לנבראים מציאות כלשהי. ואלמלא כן, לא היה צורך לומר לנו בפסוק בהדגשה כה גדולה: "וידעת היום והשבות אל לבבך".
ואין כאן סתירה אלא שני היבטים: כלפינו אין זה 'סוס קטן' אלא 'סוס גדול', מציאות גמורה; וכלפיו יתברך אין זה קיים כלל - בדיוק כמשל הרב והתלמיד.
מטבעו רוצה הנברא וחש מציאות וישות, שהרי נברא הוא ומציאות הוא, ולחוש את אפסיות העולם אינו בגדרו של הנברא; רק הבורא, המביט על העולם, רואה שאין הוא אלא אין ואפס. ואף על פי כן יכול האדם, ואף צריך, להגיע לנקודה זו בעזרת השם. זהו עניינו של 'שמע ישראל' שאומר כל יהודי בכל יום בהנחת תפילין: זוהי מדרגתו הראשונה - להגיע לביטול, לאין ואפס. ואין זה לימוד תיאורטי בעלמא, אלא יישום אישי מרגע זה.
"ואין מדת הגבורה מסתרת ח"ו לפניו יתברך":
"כי איננה דבר בפני עצמו, אלא "הוי' הוא האלוקים"". אין הפירוש שישנם כאן שני כוחות נפרדים - כוח הנקרא שם הוי' וכוח הנקרא שם אלוקים - שביניהם קונפליקט, ושם אלוקים בא להסתיר כביכול אף כלפי שם הוי'. כפי שהארכנו, יש כאן מיזוג והתכללות המידות: 'גבורה שבחסד'. אין הגבורה פועלת לבדה ואין החסד פועל לבדו, אלא הגבורה - על כל תוקפה ועוצמתה, הנותנת לנברא תחושת 'יש' - כלולה בתוך החסד הנותן לנברא את עצם מציאותו, שיהיה קיים בכל רגע מאין ליש. שניהם פועלים בו זמנית בכל רגע ורגע, ומסתירים - אך רק כלפינו, ולא כלפי הבורא.
זוהי מטרתו של שער הייחוד והאמונה: לא הלימוד הפילוסופי של העניין, אלא "וידעת היום והשבות אל לבבך" - שהדברים יחדרו באמת לתודעתו של האדם. ובמידה שיחדרו מעט, יפעל בעצמו ביטול מעט; וככל שיחדרו יותר, יתווסף הביטול. כיצד עושים זאת? בכך פותח פרק ז'.
פרק ז': 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה':
בכותרת שהקדים אדמו"ר הזקן לפני פרק א', שורה וחצי בלבד, הציב את היעדים שאליהם אנו מבקשים להגיע: "להבין מעט מזעיר דשמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה". עד סוף פרק ו' עדיין לא הגענו למילים אלו, ופרק ז' בא לפרוע את החוב ולהתחיל בביאורן. כל שלמדנו עד כה היה הקדמה, ולאחר הקדמה ארוכה זו אפשר סוף סוף לקרב לשכלנו את משמעות אחדות השם.
ומהי אחדות השם? השם הוא אחד - הוא המציאות היחידה, ואין דבר נוסף עליו; וכל המציאות שאנו רואים אינה אלא ביטוי שלו, וממילא הוא אחד.
וכך פותח אדמו"ר הזקן את הפרק: "ובזה יובן מה שכתוב בזוהר הקדוש דפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה". 'יחודא עילאה' בתרגום ללשון הקודש: ייחוד עליון, אחדות השם ברמה גבוהה. 'יחודא תתאה': ייחוד תחתון.
עניינים אלו מעוררים שאלות רבות: מהו ייחוד עליון ומהו ייחוד תחתון, מה ההבדל ביניהם, ולאיזה מהם שייך האדם להגיע. ובעיקר: כיצד שייך לומר כלפי הבורא שני ייחודים ושניהם אמת - או שזו אחדות ברמה הגבוהה, או שזו אחדות ברמה הנמוכה. פרק ז' אינו פרק קצר, ובעזרת השם ניכנס לעניין עד כמה שנצליח, שהרי מלכתחילה אמר אדמו"ר הזקן שלא יהיה זה אלא "מעט מזעיר".
הדבר הראשון שיש להבין, וכבר נגענו בו בהקדמה לשער הייחוד והאמונה: בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מפורשת המילה "אחד", ומובן מאליו שהנושא הנדון בו הוא אחדות השם, אף שעדיין לא הבנו באיזו רמה מדובר. אך במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שעליו אומר הזוהר שהוא יחודא תתאה - היכן מוזכר בו בכלל המושג של אחדות? אין בו אפילו מילה אחת המחברת אותנו למושג 'אחד'.
"ועד הוא אחד בחילופי אתוון":
על כך אומרים מפרשי הזוהר: המילה האחרונה ב"שמע ישראל" היא "אחד", והמילה האחרונה ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא "ועד", ואותו דבר הן - בחילופי אתוון, בחילופי אותיות.
מהם חילופי אותיות?
במושג זה כבר עסקנו בפרק א'. למדנו שם שעשרה המאמרות שבהם נברא העולם מכילים את האנרגיה האלוקית של כל הנבראים שבעולם, ושאלנו: הלוא לא כל הנבראים כתובים בעשרה מאמרות - שם 'אבן', למשל, אינו נזכר שם, והנבראים המפורטים בעשרה מאמרות מעטים הם. כיצד, אם כן, נוצרו כל הנבראים ממקור יחיד זה? והתשובה: הכול אכן כתוב בעשרה מאמרות, בחילופי אותיות. כל אות ניתן להחליפה באות אחרת, ויש בזה כללים רבים - כפי שהבאנו מספר יצירה את מאתיים שלושים ואחד השערים. בדקדוק ישנן משפחות של אותיות: אותיות גרוניות, אותיות החיך, אותיות ההמשך וכיוצא בהן, ואותיות שהן ממשפחה אחת יכולות להתחלף זו בזו בהזדמנויות מסוימות.
ומה אומר החילוף? מצד אחד הוא אומר שזהו אותו דבר; אך אם אותו דבר ממש, מה צורך להחליף? אלא שהחילוף אומר: אותו דבר, ברמה נמוכה יותר. האנרגיה האלוקית הטמונה בעשרה מאמרות גדולה כל כך, עד שרק נבראים בודדים יכולים לקבל את החיות ישירות משם - כמתח חשמלי גבוה, שרק תחנה גדולה מסוגלת לקלוט אותו. וכדי להעביר את החיות לנבראים נמוכים יותר, לוקחים את אותו דבר עצמו ומחליפים את האות, דהיינו מורידים את רמת העוצמה, ואז נוצר נברא אחר, בעל רמת חיות נמוכה יותר ובמידת הסתרה גדולה יותר.
ומכאן לענייננו. אחדות השם יש בה רמות, כדברי הזוהר: יחודא עילאה ויחודא תתאה. הרמה העליונה מרומזת במילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כיצד, אם כן, יירמז אותו רעיון עצמו ברמה הנמוכה? באותה מילה - אך אם תהיה זו אותה מילה ממש, הרי נשארנו ברמה העליונה. לפיכך לוקחים את אותן אותיות ומחליפים אותן באותיות ממשפחתן, וכך נשארים באותו נושא עצמו, ברמה נמוכה יותר.
א' - ו': האות הראשונה של "אחד" היא א', והאות הראשונה של "ועד" היא ו'. ידוע שאלו אותיות ממשפחה אחת, אותיות ההמשך שבדקדוק, ולפיכך ניתן להחליף ביניהן.
ח' - ע': האות השנייה של "אחד" היא ח', והאות השנייה של "ועד" היא ע' - אותיות גרוניות, שוב משפחה אחת שאותיותיה מתחלפות זו בזו.
ד' - ד': האות השלישית זהה בשתיהן, ולכאורה נשארנו באותה רמה.
אלא שה-ד' של "אחד" נכתבת בספר תורה בדל"ת רבתי, ד' גדולה, ואילו ה-ד' של "ועד" היא ד' רגילה. גודלן של אותיות בספר תורה אינו משחק של פונטים; אות גדולה או קטנה מבטאת עוצמה וגילוי. נמצא שאף ששתיהן ד', אין זו אותה ד': זו ד' עילאה וזו ד' תתאה. יש בחסידות הסברים מדוע דווקא את האות ד' לא החליפו באות שונה לגמרי אלא רק הקטינו אותה, בשונה מן הא' ומן הח' שבהן היה שינוי מוחלט; אך זהו עומק גדול יותר בעניין עילאה ותתאה, ולא ניכנס אליו כעת.
דוגמאות נוספות לכך שחילוף אותיות הוא ירידה: כאמור בפרק א', כל הנבראים שבעולם כתובים בעשרה מאמרות על ידי חילופי אותיות. וכן כל המושג של גימטריה הוא סוג של ירידת הרעיון - לוקחים רק את הערך המספרי, מצמצמים אותו ומקבלים מילה אחרת לגמרי, שהקשרה למילה המקורית חיצוני ביותר. וכן בחילופי א"ת ב"ש וכן הלאה עד אין סוף.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי תחושת ה'יש' שלנו באה אף היא מהקב"ה - ממידת הגבורה והצמצום, המסתירה ומעלימה את החיות השופעת בנברא, עד שנראים שמים וארץ וכל צבאם כדבר בפני עצמו. הסתר זה אינו אלא לתחתונים, שכן "כולא קמיה כלא ממש חשיבי", כאור השמש בשמש; ואין מידת הגבורה מסתירה לפניו יתברך, שהרי "הוי' הוא האלוקים" - גבורה שבחסד הפועלות יחדיו בכל רגע ורגע. כמו כן פתחנו את פרק ז', העוסק בדברי הזוהר ש"שמע ישראל" הוא יחודא עילאה ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא יחודא תתאה, ועמדנו על כך ש"ועד הוא אחד בחילופי אתוון" - חילוף המבטא את אותו עניין עצמו בדרגה נמוכה יותר, כפי שמורה אף שינוי הדל"ת מרבתי לרגילה.
בחלק הבא נעסוק בביאור עניינם של יחודא עילאה ויחודא תתאה, בהבדל שביניהם ובמשמעותם בעבודת השם.