TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו · ביטול הנבראים כאור השמש בגוף השמש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 14:53

בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין משל הנשמה והגוף ובין היחס שבין הבורא לעולם: הנשמה אינה מהווה את הגוף, ואילו השמים והארץ מתהווים מאין ואפס המוחלט בדבר ה' בכל רגע ורגע. מכאן מסקנת אדמו"ר הזקן:

"ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך" - כיוון שהמקור המהווה את העולם בכל רגע ורגע אלוקות הוא, ממילא בטל העולם לגמרי, ואין לו מציאות כלל; כל כולו אינו אלא ביטוי של הקב"ה.

ומוסיף אדמו"ר הזקן משפט נוסף: "המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך, כמו שיתבאר לקמן" - שרמת הביטול של העולם אינה אל "דבר ה'" בלבד, אלא נעלית יותר. זוהי תוספת חשובה, ומאחר שאדמו"ר הזקן עצמו מציין "כמו שיתבאר לקמן", לא ניכנס אליה כעת.

כאן עצרנו בחלקו האחרון של פרק ו' בשער הייחוד והאמונה, בדף פ"א עמוד א' (עמוד 161), בארבע השורות האחרונות שבעמוד - עד לתיבות "בתוך גוף כדור השמש". נפתח בחזרה קצרה על עיקרי הדברים, ומשם נמשיך הלאה בעזרת השם.

פרק ו' סוגר ומשלים, לפחות בשלב זה, את הנושא שבו עסקנו עד כה: ביטולו של העולם ביחס לבורא. העולם נברא בכל רגע ורגע על ידי המאמרות האלוקיים, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הם האותיות המתלבשות בכל נברא ונברא להחיותו. ואף שהכוח האלוקי מצטמצם לתוך מסגרת של אותיות ולתוך מסגרת של נבראים מוגבלים וריבוי נבראים - ביחס לבורא לא נתוסף מאומה. אילו היינו אומרים שעד בריאת העולם היה הבורא לבדו, וכעת ישנו כביכול עוד משהו, היה בכך משום שינוי בבורא; ואילו אצל הבורא לא שייך לא שינוי ולא ריבוי, ואין לומר שהעולם הוא מציאות וישות התופסת מקום ביחס אליו, אלא הכל אין ואפס.

משל הרב והתלמיד:

כאשר רב נותן משל לתלמידו כדי להסביר לו נושא מסוים, נלקח המשל מעניין המנותק מן הרעיון שעליו מדבר הרב - נושא קל ופשוט יותר, והדבר נעשה במתכוון. שהרי אילו היה התלמיד בר שכל ובר הבנה, לא היה הרב נזקק למשל כלל והיה עובר ישירות אל העניין עצמו. השימוש במשל נובע מכך שהתלמיד קטן מכדי להבין, ולפיכך נותנים לו תחילה משל מעניין חיצוני, ובאמצעותו יתקרב לאט לאט אל הרעיון.

בשלב שבו שומע התלמיד את המשל בלבד ואינו יודע עדיין מהו הנמשל, מסתיר המשל כלפיו באופן מוחלט על הרעיון - הרי זה עניין אחר, זר וחיצוני. זו אף מטרתו של המשל: להסתיר על הרעיון, ורק לאחר מכן יגלה התלמיד שמאחורי המשל מסתתר נמשל, ושמאחורי הסיפור טמון עומק.

ומה ביחס לרב שנתן את המשל?

אצל הרב אין המשל מסתיר מאומה. הוא עצמו הוציא את המשל מתוך הרעיון, והוא רואה בכל פרט ופרט שבמשל את הרעיון. ההסתר קיים כלפי התלמיד בלבד, שלא יראה את הרעיון; אך כלפי הרב, אף שהוא משתמש במשל, אין כאן שום העלם והסתר.

מן המשל לנמשל:

כל מציאות העולם עומדת מאחורי העלם והסתר של שם אלוקים - מידת הדין והצמצום, שבהם מסתיר הקב"ה את מציאותו ונותן לנבראים תחושה כאילו הם קיימים בנפרד ממנו, תחושה של ישות. אלא שתחושה זו קיימת אצל הנברא: הנברא מרגיש "הנה אני מציאות, אני נפרד, אני עם עצמי". כלפי הבורא, לעומת זאת, לא נוצר כל מצב של מציאות מסתירה ומעלימה.

"כי ה' הוא האלוקים":

זהו תוכן הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים". שני השמות שבפסוק מבטאים שני עניינים הפוכים:

  • שם הוי'ה - ההוויה, הנתינה והגילוי, החיבור אל המקור והאינסוף.

  • שם אלוקים - הצמצום, ההסתר ותחושת הישות.

ובא הפסוק ומלמד: "כי ה' הוא האלוקים" - ביחס לבורא אין כל הבדל ביניהם; שם אלוקים ושם הוי'ה היינו הך, הכל הוא. הצמצום מסתיר כלפי הנברא, אך אינו מסתיר כלפי הבורא.

"אין עוד":

הנקודה האחרונה שלמדנו בפרק ו' באה לשלול מחשבה שלפיה אמנם אין העולם תופס מקום כמציאות ביחס לבורא, אך בכל זאת נוצר כאן משהו קטן כלשהו. לפיכך דייק אדמו"ר הזקן בלשון הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

המילים "אין עוד" אינן באות לומר שאין אלוקים אחר - דבר זה ברור, וכבר נשלל בתחילת שער הייחוד והאמונה. "אין עוד" פירושו שאין שום דבר, אין שום מציאות התופסת מקום, אפילו לא מציאות שניתן לכנותה "עוד". "עוד" הוא שם נרדף לדבר טפל: משהו קטן, ספיח שאינו חשוב - אך בכל זאת משהו.

כך, למשל, אין אנו מתייחסים לנמלה מחמת קטנותה, אך היא קיימת - קיימת באופן קטן מאוד, וניתן לומר עליה שהיא "עוד". כל דבר קטן, אפילו כזה שבקושי ניתן לראותו במיקרוסקופ, הוא עדיין משהו, והמילה המגדירה אותו היא "עוד". וכשנאמר "אין עוד", הכוונה שאף מציאות של "עוד" אין כאן, אלא אין ואפס ממש.

ואם כל העולם אין ואפס, למי מופנה הפסוק?

השאלה אינה מתחילה דווקא מן המילים "על הארץ מתחת", אלא מראשיתו של הפסוק: למי נאמר "וידעת"? למי נאמר "והשבות אל לבבך"? התשובה נעוצה במושג 'ייחוד תתאה', שיתבאר בעזרת השם בפרק ז': ישנה מציאות שהקב"ה ברא ונתן לה תחושת יש ותחושת מציאות, ואליה הוא מדבר. ואליה הוא אומר: אף שאתה חש עצמך מציאות ויש, ואף שאתה רואה שמים וארץ ועולם ומלואו - דע לך שכל זה אינו אלא ביחס אליך; אך ביחס למציאותו של הבורא, כל העולם כולו מלמעלה עד למטה "אין עוד", ואין לו אפילו יחס של "עוד".

אין זה כיחס שבין נשמה לגוף:

מדוע אין לעולם אפילו מציאות של "עוד"? משום שאין זה דומה ליחס שבין נשמה לגוף. הנשמה מחיה את הגוף, וברור שבלעדיה הגוף מת, ונמצא שהעיקר הוא הנשמה. ואף על פי כן אי אפשר לומר שבלי הנשמה אין הגוף קיים והריהו אין ואפס, שהרי הגוף לא נוצר מן הנשמה: הגוף נוצר ממקור אחר, והקב"ה הכניס בו נשמה. כל זמן שהנשמה מחיה אותו הוא חי, וכשהיא יוצאת ממנו הוא מת - אך אינו הופך לאין ואפס.

לעומת זאת, היחס שבין הבורא לעולם אינו כיחס שבין נשמה לגוף. כאן כל מציאותו של העולם, כל הווייתו וכל ישותו - כל מה שנוכל להעלות על דעתנו - אינו אלא ביטוי לכך שהבורא נותן לנו אפשרות לראות זאת כך; אך מצידו הכל בטל, אין ואפס ממש.

נחזור ללשון אדמו"ר הזקן:

מכיוון שכל מציאות העולם אינה אלא מחמת רוח ה' השופעת בו ומהווה ומקיימת אותו בכל רגע, נמצא ש"ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך" - כל מציאות העולם בטלה באופן מוחלט למקורה, הוא דבר ה', הדיבור האלוקי המהווה אותה בכל רגע ורגע.

אלא שאדמו"ר הזקן מוסיף על דבר ה' ורוח פיו "המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך כמו שיתבאר לקמן", ביטולו של העולם אינו רק אל דבר ה', שהוא כבר בחינת כוח הצמצום, אלא ביטול מוחלט יותר - ביחס למהותו ועצמותו יתברך, "כמו שיתבאר".

ועל כך מביא אדמו"ר הזקן את המשל: "כביטול אור השמש בשמש" - מידת ביטולו של העולם היא כביטולו של אור השמש בתוך גוף כדור השמש.

מה אירע לאור בהיותו בתוך גוף כדור השמש - האם הוא קיים? אכן קיים, אלא שאי אפשר לייחס לו שום מציאות של קיום כדבר נפרד, שכן כל מה שקיים שם הוא אור השמש שבמקורו.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודו של פרק ו': כל מציאות העולם, הנברא בכל רגע מעשרה מאמרות, אינה תופסת מקום כלל ביחס לבורא, שהרי לא שייכים בו שינוי וריבוי. למדנו ממשל הרב והתלמיד שההסתר קיים כלפי המקבל בלבד ולא כלפי הנותן, וכך שם אלוקים - הצמצום וההעלם - מסתיר כלפי הנברא בלבד, ו"ה' הוא האלוקים". עמדנו על דיוק הלשון "אין עוד", שאף תואר של "עוד" - דבר טפל וקטן - אינו שייך בעולם, ועל ההבדל שבין יחס זה ליחס שבין נשמה לגוף. ולבסוף הגענו ללשון אדמו"ר הזקן, שהנבראים "בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו", המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך, "כביטול אור השמש בשמש".

בחלק הבא נמשיך בביאור משל אור השמש שבתוך גוף כדור השמש, ונראה מדוע ברא הקב"ה את העולם באופן שתהיה בו תחושת יש ומציאות - הוא עניין 'ייחוד תתאה' שיתבאר בפרק ז'.