TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו · שם הוויה לנשמה ושם אלוקים לגוף וביטול העולם

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 15:57

בחלק הקודם למדנו את שתי ההוכחות לכך שהמילה "עוד" משמעה טפל ונספח: מלשון הגמרא "יהודה ועוד לקרא", ומלשון הפסוק "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי", שבו הגוף נקרא "עוד" לגבי הנשמה. כעת נבאר מדוע את הגוף אפשר לכנות "עוד", ואילו העולם אינו נקרא כך אפילו ביחס לבורא.

מדוע הגוף נקרא טפל לנשמה, ואילו העולם אינו נקרא כן ביחס לבורא:

ההבדל יסודי, ואין כאן דמיון כלל: "לפי שהנשמה אינה מהווה הגוף מאין ליש" - אין הנשמה בוראת את הגוף ואינה מהווה אותו, הגוף בא ממקור אחר ואין הוא נזקק לנשמה לעצם הווייתו. "אבל הקב"ה המהווה את הכל מאין ליש - הכל בטל במציאות אצלו, כמו אור השמש בשמש" - כמשל שנתבאר בפרק ג'. לפיכך את הגוף אפשר לכנות "עוד", ואילו על העולם נאמר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - אפילו כינוי של "עוד" אינו שייך בו.

ועל דרך מאמר חז"ל "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל" - ולא לעניין גדילתו בלבד, אלא אף לעצם הווייתו, מציאותו וקיומו: כל כולו אינו אלא הדבר האלוקי המהווה אותו בכל רגע ורגע מאין ליש.

[ראוי להבהיר: ביחס לקב"ה מתהווה אף הנשמה מאין ליש, ואין בכך ספק. אלא שכאן נלקחים הגוף והנשמה כמשל בלבד. ואמנם במקומות רבים נלקח משל זה להבנת הנהגת הבורא את העולם, כמאמר חז"ל על "ברכי נפשי" - "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם" - אך אין זה אלא משל נקודתי לעניין מסוים, ואינו מבטא את מלוא היחס].

"ולכן הוצרך הכתוב להזהיר" - התורה מזהירה: "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'". לשון אזהרה חוזרת ונשנית נקטה כאן התורה, בתוקף ובהדגשה, ללמד שעל האדם לשמור על עצמו תמיד שלא יטעה ולא יתבלבל.

"שלא תעלה על דעתך ששמים וכל צבאם והארץ ומלואה הם דבר נפרד בפני עצמו והקב"ה ממלא כל עלמין כהתלבשות הנשמה בגוף" - אין לדמות שהעולם הוא מציאות נפרדת שהבורא העניק לה מעמד עצמאי. אף מי שיודע בוודאות שהקב"ה בראו, עלול לחשוב שלאחר הבריאה ניתן לעולם קיום עצמאי התלוי בבורא אך נפרד ממנו - ולא היא, שכן אז הייתה לו מציאות משלו.

וכן אין לדמות ש"משפיע כח הצומח בארץ וכח התנועה בגלגלים ומניעם ומנהיגם כרצונו, כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה" - שתי הדוגמאות מכוונות כנגד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת": הארץ שבה כוח הצומח, והגלגלים - הגלקסיות, הכוכבים, השמש והירח - שבהם כוח התנועה. אף שברור שכוחות אלו באים מן הבורא, עדיין יש מקום לטעות ולחשוב שלגלגלים ולארץ מציאות כלשהי בפני עצמם.

"כמו שהנשמה מניעה את הגוף ומנהיגתו כרצונה":

מה מדגיש הביטוי "כרצונה"? ניתן להמחיש זאת במשל המנוע והרכב: המנוע מספק את האנרגיה לגלגלים והם מסתובבים, אך אין בכוחו להחליט מה תהיה תנועתם - הגלגלים נעים לפי תבניתם הקבועה, והמנוע נותן להם כוח בלבד. יחס הנשמה אל הגוף גבוה מזה: הנשמה מניעה את הגוף כרצונה, ואין לגוף השפעה משלו בדבר - כגולם הנגרר אחריה.

נמצא שרמת הביטול של הגוף לנשמה גבוהה היא, ואף על פי כן אין זה ביטול מוחלט: סוף סוף לא נברא הגוף מן הנשמה, והוא מציאות נפרדת ממנה. ואילו יחס העולם לבורא נעלה מזה לאין ערוך.

"אתה הוא עד שלא נברא העולם":

כל זה בנוי על היסודות שנתבארו בפרקים א', ב' ו-ג': הקב"ה ברא, הוא ממשיך לברוא בכל רגע, והנברא מעולם לא יצא ממנו - כאור השמש בתוך השמש. וכיוון ששלושת השלבים הללו קיימים תמיד, מעולם לא נוצרה כאן מציאות נפרדת. ומה שהמציאות חשה את עצמה כעומדת בפני עצמה - זהו פלא פלאים: כוחו של הקב"ה, "מפליא לעשות", הנותן לנברא תחושת עצמאות, והוא שם אלוקים.

אמנם הייתה נקודת התחלה לבריאה, וההתהוות נמשכת מאז בכל רגע ורגע - אך אין מקום לשאלה "מה היה קודם לכן": מושג הזמן עצמו נברא באותו רגע, וכן מושג המקום וכל יכולת ההשגה והמחשבה. אין אפשרות ליטול את מושג הזמן המוכר מן העולם ולהעתיקו אל שלפני הבריאה; קודם לכן היה "הוא ושמו בלבד", מציאות הבורא בלבד.

ועיקר הנקודה: אין הכוונה שאז היה לבדו בלבד, אלא שאף עתה כך הוא - וזהו "וידעת היום", שאין העולם אפילו תפאורה כלפיו. וכנוסח התפילה הנאמר בכל יום: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - לא נשתנה דבר. דווקא משום כך נקט הכתוב בלשון "וידעת" ו"והשבות אל לבבך": על האדם להכניס זאת בדעתו ובלבו שוב ושוב, שכן ברגע שסוטים מכך אפילו לשעה קלה, מיד חוזרת הטענה "הרי יש כאן מציאות, הרי יש עולם".

ונחזור על מה שלמדנו בפרק ה': מציאות העולם כפי שהיא נחווית אצלנו אינה דמיון, אלא מציאות אמיתית - הקב"ה יצר כלפינו תחושה אמיתית, ואף על פי כן אין הוא מושפע ממנה כלל: עצמותו יתברך מרוממת מכל העניין, ועם זאת יצר מציאות שבה נתונה לנו תחושה זו. ואילו הייתה זו מציאות דמיונית בלבד, לא היה מקום לציוויים, לדרישות ולמצוות.

וזהו החידוש הגדול: אותו בורא עצמו, המופשט מן הכל ומרומם מכל העניין, באותה מידה עצמה אינו נעשה מצומצם, ומכניס את כל כולו אל תוך ה"משבצות" הקטנות - עד לזוג התפילין המונח בארון. אין בכוחנו להשיג כיצד יהיה אחד מופשט לגמרי ומצוי בפנים לגמרי, וזהו פלא הפלאים שעלינו לזכור.

"אך באמת אין המשל דומה לנמשל כלל":

אומר אדמו"ר הזקן: "אך באמת אין המשל דומה לנמשל כלל" - משל הנשמה והגוף אינו דומה כלל ליחס שבין הבורא לנברא,"כי הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה בשרשם" - שני דברים שונים שהקב"ה שידך ביניהם, ואף בשורשם הם נפרדים.

"כי אין התהוות שורש הגוף ועצמותו מנשמתו אלא מטיפות אביו ואמו" - ראשיתו של הגוף אינה מן הנשמה כלל. "וגם אחרי כן אין גידולו מנשמתו לבדה, אלא על ידי אכילת ושתיית אמו כל תשעה חדשים, ואחר כך על ידי אכילתו ושתייתו בעצמו" - אף בתשעת חודשי העיבור, שבהם כבר יש לעובר נשמה (וכמתואר בגמרא שלומד שם תורה), גדילתו והתפתחותו באות ממזונה של האם; וכן לאחר מכן, חיי האדם אמנם תלויים בנשמה, אך גם באכילה ובשתייה ובשינה. נמצא שהנשמה שותפה בלבד, ואין היא יכולה ליטול לעצמה בעלות מוחלטת ולומר לגוף שאין הוא אלא אין ואפס - שהרי הגוף מציאות הוא, אף שהוא קטן לעומתה.

"מה שאין כן השמים והארץ שכל עצמותם ומהותם נתהווה מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה' ורוח פיו יתברך" - לעולם אין מקור נפרד משלו, ואין הוא יכול לטעון שהבורא רק החיה אותו לאחר שכבר היה. ולא עוד אלא "וגם עדיין נצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע ומהווה אותם תמיד מאין ליש" - לא בנקודת ההתחלה בלבד, אלא בכל רגע ורגע, "כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו, דרך משל" - ברמה הגבוהה ביותר, שמעולם לא יצא הנברא ממקורו.

ובזה תלוי הכל ב"ה' הוא האלוקים": אילו היה שם הוויה כוח אחד ושם אלוקים כוח אחר, היה מקום לומר שהקב"ה ברא עולם ולאחר מכן נתן בו כוח של העלם והסתר ויצר מציאות נפרדת. אך כיוון ש"ה' הוא האלוקים", ההעלם עצמו אינו אלא הוא - כמשל שנותן הרב לתלמיד, שאין המשל מסתיר את הרב, שהרי הרב רואה בו את הרעיון עצמו. לפיכך המציאות שנוצרה, אף שהיא חשה עצמה מנותקת, אינה מנותקת באמת אלא בטלה אליו - וזהו "אין עוד".

לסיכום: בחלק זה עמדנו על ההבדל שבין משל הנשמה והגוף לבין היחס שבין הבורא לעולם: הנשמה אינה מהווה את הגוף, ולפיכך אף שהגוף בטל אליה ומונהג כרצונה, אין ביטולו מוחלט; ואילו השמים והארץ כל עצמותם ומהותם מתהווה מאין ואפס המוחלט בדבר ה' בכל רגע ורגע, ולכן אף כינוי של "עוד" אינו שייך בהם - "אין עוד". מכאן אזהרת הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך", שעל האדם לקבוע ידיעה זו בדעתו ובלבו שוב ושוב.

בחלק הבא נלמד את מסקנת הדברים: "ואם כן הם בטלים באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו יתברך".