בחלק הקודם עמדנו על המשל שמשפיע הרב לתלמידו. נשלים את הנקודה: המשל כולו נולד מן הרעיון, והוא חלק ממנו ומבטא אותו - אין הוא מסתיר על הרעיון, ואדרבה, הוא מחזק אותו. ואף על פי כן, התלמיד השומע את המשל אינו יודע על מה מדובר, ונדמה לו שלפניו סיפור מנותק לחלוטין מן הנמשל.
הרי לנו משל מן המשל עצמו: כאשר קיים מצב של העלם והסתר, אין זה העלם והסתר אלא כלפי המקבלים, ואילו כלפי המשפיע, הנותן, אין אפילו פיסת העלם והסתר.
זהו פירוש "כי ה' הוא האלוקים": הנמשל הוא המשל והמשל הוא הנמשל. ההעלם וההסתר, תחושת היש ותחושת הניתוק - את כל אלה נתן הקב"ה לנברא, ולנברא בלבד. אין משמעות הדבר שנוצרה כאן באמת מציאות של יש נפרד מן הבורא חס ושלום. ומכיוון שמצד האמת, מצד הבורא, לא נוצרה כאן מציאות יש, מובן המשכו של הפסוק: "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". מי שקיבל תחושה של שמים וארץ ושל מציאות הוא הנברא; ואילו מצד האמת - "אין עוד". זהו הרצף שבין שני חלקי הפסוק.
"וידעת היום והשבות אל לבבך":
הבנת הדברים אינה פשוטה. אף לאחר שלומדים ושומעים זאת, היציאה אל הרחוב והחזרה אל המציאות מעמידות את האדם מול עולם שמתחשבים בו; וכאשר מתעורר ניגוד אינטרסים בין העולם ובין התורה - מה שמכונה בשפה המדוברת 'ניסיון' בעבודת השם - מתחילה מלחמה פנימית. ולכאורה, מהו הקונפליקט, והרי "אין עוד"? אלא שכאשר קיים "והשבות אל לבבך", הניסיונות נעשים קלים; וכאשר יש "וידעת" בלבד, בלא "והשבות אל לבבך", אין הידיעה והמציאות עולות בקנה אחד, ונוצר קרע מבפנים.
"וזהו שכתוב: והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, פירוש, ששני שמות אלו הם אחד ממש". אין אלו שני שמות ושני כוחות מנוגדים, שהאחד מפריע לשני ומסתיר עליו, אלא "שגם שם אלוקים המצמצם ומעלים את האור הוא בחינת חסד כמו שם הוי'" - שם אלוקים הוא חסד, שכן מטרתו חסד, והוא עצמו בחינת גבורה שבחסד.
וטעם הדבר, "שמידותיו של הקב"ה מתייחדות עמו ביחוד גמור" - מידותיו של הבורא אינן מציאות נפרדת ממנו אלא חלק ממנו; זהו כוחו, וזהו הוא. הוא עשה כוח כזה שייתן לנו תחושה של העלם, אך כוח זה הוא הוא עצמו. וכלשון אדמו"ר הזקן: "והוא ושמו אחד, שמידותיו הן שמותיו" - שם הוי' ושם אלוקים הם שמותיו, ושמות אלו הם מידותיו: חסד וגבורה. וכשאומרים "הוא ושמו אחד", הכוונה היא ששמותיו, דהיינו מידותיו והכוחות שהוא פועל בהם, הכול הוא; ואין זו מציאות חיצונית היוצרת מציאות אחרת, הפרעה והתנגדות, אלא ביטוי שלו עצמו בצורה זו או אחרת.
כפי שהזכרנו בחלק הקודם, יש לדבר דוגמה אף בהלכה: הכלל "אין עצם מסתיר על עצם" לעניין כיסוי הראש, שאין אדם מכסה את ראשו בידו שלו, לפי שאין הוא יכול להסתיר על עצמו. זהו פירוש הדברים: כוחו המסתיר של הבורא אינו אלא כלפינו, ולא כלפי עצמו.
ומשברור חציו הראשון של הפסוק, ממשיך אדמו"ר הזקן: "ואם כן ממילא תדע שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - אם ברור שאין העלם והסתר כלפי הבורא, הרי אין עוד, ואין כל מציאות. כל הנראה לעין אינו אלא אין ואפס, כזיו השמש בתוך גוף השמש, שאין שם מציאות כלל והכול בטל בתוכו. ובו בזמן אנו חשים יש גמור ומוחלט - ויש לזכור תמיד שאין אנו רואים אלא חצי מן המסך, ולא את העניין בשלמותו.
ומדייק אדמו"ר הזקן: "פירוש שגם הארץ החומרית שנראית יש גמור לעין כל היא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה" - אפילו הארץ החומרית, שהיא התחתונה ביותר והיש הגדול ביותר, שאין רואים בה שום חיוניות ושום קשר לדבר רוחני עליון, והיא כאילו צועקת "הנני כאן ואיני תלויה בדבר" - אף היא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה. שכן תחושת היש באה משם אלוקים, "כי שם אלוקים אינו מעלים ומצמצם אלא לתחתונים", לנבראים התחתונים, "ולא לגבי הקב"ה, מאחר שהוא ושמו אלוקים אחד".
"ולכן, גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקב"ה". ומהי הכוונה ב"ועל הארץ מתחת אין עוד"? אפילו מתחת לארץ. כלומר, ככל שיֵרד האדם נמוך יותר, חומרי יותר ו'יש' גדול יותר - הכול אין ואפס ממש לגבי הקב"ה.
שאלה:
לכאורה, אם הכול אחד, מדוע יש לדייק באיזו תכונה ובאיזה שם מדובר - שבששת ימי הבריאה נזכר שם אלוקים במפורש, ורק בשבת מופיע שם הוי'?
אלא שהדיוק נדרש כדי ללמוד ולהבין את סדר הבריאה כלפינו. הקב"ה גילה לנו, לנבראים, את כוחותיו בצורה מצומצמת ונתן לנו כללים, שבהם אנו מחלקים בין השמות: יש שבעה שמות שאינם נמחקים, ויש כינויים, ולכל אחד רמת קדושה משלו. כך גם יש מקום קדוש ומקום קדוש פחות, שם קדוש ושם קדוש פחות, ומילה שאין בה קדושת השם כלל.
אלא שכל ההבדלים הללו בקדושה אינם אלא כלפינו. כלפיו יתברך - "לית אתר פנוי מיניה", הוא נמצא בכל מקום בשווה, ואין אצלו הבדל בין נמוך לעליון. אך הוא ברא עולם של נבראים, של דרגות ושל שינויים, וכלפינו קיימים כל השינויים הללו. לפיכך בכל מקום עלינו ללמוד ולדעת כיצד הקב"ה מנהיג כלפינו, ולזכור תמיד שעל אף השינויים - הכול הוא.
ואין לומר שהשינויים אינם אלא אחיזת עיניים. כפי שהתבאר באריכות בסוף פרק ד' ובפרק ה', יש בצמצום ובהסתר מן האמת, שהרי שם אלוקים הוא אחד משמותיו של הקב"ה, ושם אמת הוא. אילו היה הכול אחיזת עיניים בלבד, לא היה טעם בכל עבודתו של יהודי, שאומרים לו לקדש את העולם ולקדש את הבית - וכי מה יש לקדש אם הכול קדוש? אלא שזו אמת אלוקית: הקב"ה יצר מצב חשוך כזה, ורצה לברוא עולם בתהליך ארוך של ריבוי דרגות, כדי לתת לנברא בחירה חופשית. אך יש לדעת שמצב זה נוצר כלפינו, ואילו הוא עצמו, מצד הדרגה הגבוהה יותר, אינו מושפע מן השינויים הללו.
"אין עוד" - אפילו לא טפל:
כאשר מדברים על ביטולו של העולם כלפי הבורא, ייתכנו רמות שונות של ביטול, ולשון הפסוק מדויקת: אין הוא אומר "אין כלום", אלא "אין עוד". היינו יכולים לחשוב שאנו נלווים אליו - טפלים אליו, אך נלווים; בא הפסוק ומלמד שאף נלווים איננו. המילה "עוד" היא כינוי לדבר נספח, ובאמירת "אין עוד" נשללת אפילו רמה זו של נספח: רמת הביטול היא רמת האפס. הוא המציאות הבלעדית ואין בלתו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ואינן נקראות בשם כלל" - אי אפשר לכנות את העולם בשום שם ובשום כינוי של יחס, "אפילו בשם 'עוד' שהוא לשון טפל". 'טפל' הוא דבר משני ושולי לעומת העיקר, כלחם וכמרגרינה הנמרחת עליו: הלחם עיקר, והמרגרינה טפלה לו.
שתי ראיות מביא אדמו"ר הזקן לכך ש"עוד" הוא לשון טפל:
כמאמר רז"ל: "יהודה ועוד לקרא". הגמרא מבקשת להוכיח שהנהגה מסוימת נכונה ומביאה פסוק, ולאחר מכן מוסיפה ראיה מן הנוהג בארץ יהודה. על כך אומרת הגמרא: "יהודה ועוד לקרא" - וכי לאחר שהובא פסוק, יש צורך בהנהגת יהודה כדי לחזק את העניין? יהודה בא כאן כטפל וכנספח לפסוק, ואין בו צורך כלל. מכאן ש"עוד" משמעו טפל ונספח. "וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו"
וזהו שכתוב: "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוקיי בעודי" - דוד המלך מהלל את הקב"ה בנשמתו, שאותה הוא מכנה "חיי", ובגופו, שאותו הוא מכנה "עודי", לפי שיחסו של הגוף אל הנשמה הוא יחס של "עוד", של טפל.
ומוסיף אדמו"ר הזקן נקודה נוספת להשלמת העניין, הקשורה לנושא הכללי: דיוקו של דוד המלך בשמות הקדושים שבהם נקט.
דוד המלך אומר: "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי". כאשר הוא מדבר על שבח הקב"ה מצד החיים הוא מכוון את ההילול לשם הוויה, וכאשר הוא מדבר על השבח מצד הגוף הוא נוקט דווקא בשם אלוקים - והרי זה אותו יחס עצמו שנתבאר:
"אהללה ה' בחיי" - החיים הרוחניים, הנשמה, הם ביטוי של גילוי וחסד אלוקי הנמשך משם הוויה.
"אזמרה לאלוקי בעודי" - הגוף, שהוא ה"עוד" והטפל, בא משם אלוקים; כל תחושת מציאותו ויישותו של הגוף נובעת מן ההעלם וההסתר שבשם אלוקים.
אילו היה הפסוק נקרא כפשוטו, כשני חלקים האומרים אותו דבר, היה הכפל שבו אך ליופי המליצה - כדרך השירה שבה חוזר הבית על עצמו. אך שינוי השמות מורה שאין כאן כפילות בלבד, אלא עניין שלם ומדויק.
נמצא שיש לפנינו שתי הוכחות לכך שהמילה "עוד" משמעה טפל ונספח: האחת מלשון הגמרא, והשנייה מלשון הפסוק.
וכאן מתחדד הדיוק: הגוף אמנם טפל לנשמה, אך אין הוא אפס. הגוף לא נברא מן הנשמה אלא ממקור אחר, וחיבורם הוא כעין 'שידוך' שחיבר הקב"ה; בלא הנשמה אין הגוף פועל, אך הוא מציאות בפני עצמו. כך גם למשל המנוע והגלגלים (שאינו משל מוחלט, שכן גוף ונשמה הם דרגה גבוהה יותר): בלא המנוע אין הרכב אלא גרוטאה, והמנוע הוא העיקר - אך הפח והגלגלים קיימים הם ומציאות הם, אלא שהם טפלים למנוע.
לא כן היחס שבין הקב"ה ובין העולם. אין לומר שהעולם מציאות הוא, אלא שבלא החיות שהקב"ה מחיה אותו אינו יכול לפעול; שהרי אף את הכינוי של מציאות טפלה אין הוא מקבל. הכינוי היחיד ההולם אותו הוא "אין". זהו פירוש "אין עוד": אין לחשוב שהעולם הוא "עוד" - אפילו "עוד" אינו.
לסיכום: בחלק זה למדנו מן המשל שההעלם וההסתר קיימים אצל המקבל בלבד, ואין בהם כלום אצל המשפיע. זהו "כי ה' הוא האלוקים" - שני השמות אחד ממש, שכן מידותיו של הקב"ה מתייחדות עמו באיחוד גמור ומידותיו הן שמותיו; ושם אלוקים המעלים ומצמצם אינו מעלים אלא לתחתונים ולא כלפיו יתברך, כדוגמת הכלל "אין עצם מסתיר על עצם". מכאן המשך הפסוק "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", שאף הארץ החומרית אין ואפס ממש כלפיו. עמדנו על כך שכל חלוקות הקדושה והשינויים אינם אלא כלפינו, והם אמת אלוקית שנועדה לאפשר בחירה חופשית, וכן על דיוק הלשון "אין עוד" - שאפילו שם של טפל ונספח אינו הולם את העולם, כמוכח מ"יהודה ועוד לקרא" ומ"אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוקיי בעודי". ועמדנו על דיוקו של דוד המלך בשמות: את השבח שמצד החיים, הנשמה, הוא מכוון לשם הוויה, ואת השבח שמצד הגוף, ה"עוד", לשם אלוקים.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ו', ונעמיק בביאור ביטולו המוחלט של העולם כלפי הבורא.