TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו · חזרה על שער הייחוד והאמונה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:55

בפרק זה נערוך חזרה כללית על רצף הפרקים בשער הייחוד והאמונה, שכן הדברים שנלמד בהמשך נוגעים ממש לנקודות שבהן פתח אדמו"ר הזקן בפרק א'.

חזרה על רצף הפרקים:

פרק א' נפתח בפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בהשקפה ראשונה, הלומד את הפסוק בפשטות מבין שבא הכתוב להודיע שיש אלוקים אחד ואין עוד אלוקים זולתו. על כך שאל אדמו"ר הזקן: לשם אמירת דבר כזה אין צורך באריכות הלשון "וידעת... והשבות אל לבבך", לשון המורה על עניין שקשה להתקבל ושנדרשת יגיעה מרובה כדי להשיגו. אלא שכוונת "אין עוד" אינה שאין אלוקים אחר, כי אם שאין שום מציאות אחרת כלל - הכל אין ואפס.

כדי להוביל אל הבנה זו, הקדים אדמו"ר הזקן וביאר באריכות שכל המציאות הקיימת אינה קיימת אלא מכוח אותיות דבר ה' המהוות ומחיות את הנבראים בכל רגע ורגע - ולא רק בששת ימי בראשית, אלא ההתהוות נמשכת תמיד ובכל פרט ופרט. ומכיוון שכל מציאותו של הנברא אינה אלא תוצאה מדבר ה' המהווה אותו בכל רגע, אין לו מציאות עצמית כלל, והוא בטל לקב"ה.

בפרק ג' התבאר מהי מידת הביטול הזו מצד האמת: כביטול אור השמש בתוך גוף כדור השמש - ביטול מוחלט, עד שאי אפשר כלל לכנותו בשם 'אור'. כינוי זה ניתן לו רק כשהוא מחוץ לשמש, אך בהיותו בפנים הוא בטל לגמרי. וכך בטל העולם לבוראו.

בסוף פרק ג' נשאלה השאלה: אם מצד האמת העולם בטל, מדוע אינו נראה כך לעינינו? איננו רואים את מידת הביטול של אור השמש בתוך השמש, ואף לא את מידת הביטול של אור השמש שמחוץ לשמש - שהרי גם האור היוצא מן השמש בטל למקורו, וכל אדם מבין מאליו שהאור תלוי במאור. בעולם המצב הפוך: הוא ניכר כישות עצמאית ומנותקת לחלוטין ממקורה, וכדי לדעת את האמת יש ללמוד זאת בספר, ואין הדבר עולה מתוך ההסתכלות בעולם מצד עצמו.

לעומת זאת, בהסתכלות על אור השמש אין צורך שיאמרו לאדם שלא יטעה, שיש כאן שמש שממנה בא האור והזיו - הדבר פשוט וברור לו. אילו יאמר לו אדם שהשמש כבר שקעה לפני שעות אחדות, והאור הנראה כאן הוא אור שנשאר ממנה ונשמר (כמעשה חכמי חלם שכיסו את החבית ששמרו בה את הירח לצורך קידוש לבנה), היה הדבר נשמע כדברי שטות. כך היה ראוי שתהיה ההסתכלות גם על העולם: שיהיה ברור ופשוט שהוא מחיה בכל יום ובכל רגע מכוח מקורו.

הסיבה לכך היא שם אלוקים. כשם שבשמש יש 'מגן' המכסה עליה, כך בנמשל ישנם שם הוי' ושם אלוקים:

  • שם הוי' - תפקידו להוות את הנברא ולהחיותו, לבראו מאין ליש.

  • שם אלוקים - תפקידו לתת לנברא, שמצד האמת הוא אין ואפס ובטל באופן מוחלט למקורו, תחושת עצמאות ותחושת ניתוק מן המקור, כאילו אין הוא תלוי בדבר.

תכלית הדבר: שיהיה נברא קיים, שבעבודתו יצטרך לגלות את האמת בעולם. אלמלא ההעלם וההסתר הזה, לא היה נברא עולם כלל ולא הייתה שייכת מציאות כזו.

זהו שלמדנו בחלק הקודם, בתחילת פרק ו': מציאותו של שם אלוקים היא בעצמה חסד. ראשית, מטרתה חסד - שכן אלמלא הצמצום וההסתר ותחושת היש, היה העולם בטל ולא היה קיים, ומחסדו של הקב"ה שרצה שיהיה עולם, נתן לנבראים את תחושת הישות. ויתרה מזו: זו גבורה הכלולה בחסד, התכללות מוחלטת של שתי המידות. האור האלוקי הנקרא חסד (שם הוי') מהווה את הנברא, והאור האלוקי הנקרא גבורה (שם אלוקים) נותן לו את תחושת הישות, ולמרות שהם הפכיים ממש, הם פועלים יחד והגבורה כלולה בחסד.

"והנה מהתכללות המידות זו בזו":

"והנה מהתכללות המידות זו בזו נראה לעין דאיהו וגרמוהי חד" - מכך שאנו למדים שהמידות האלוקיות מתכללות זו בזו, היינו שהחסד והגבורה פועלים בשיתוף פעולה תמידי: הגילוי וההעלם הולכים יחד, וההעלם משרת את הגילוי ומסייע לתפקידו - הגילוי בא לברוא עולם, וההעלם נותן לו את היכולת, שכן דווקא בכך שהוא נותן לנברא את תחושת המציאות, יכול העולם להתקיים. מהתכללות זו רואים באופן מוחשי ש'איהו וגרמוהי חד', הוא ומידותיו ('גרמוהי' בארמית - מידותיו וכליו) אחד הם.

"כי מאחר שהן בייחוד גמור עמו לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו" - היכולת של המידות האלוקיות להיות כלולות זו בזו נובעת מכך שהן מיוחדות עם עצמותו יתברך. וכמאמר אליהו: "אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון... ובר מינך לית יחודא בעילאי" - אתה הוא המקשר והמחבר את המידות ההפכיות, ובלעדיך אין כל אפשרות לאחדן.

והרי גם אצל הנברא מצינו התכללות מידות - מהי אפוא ההפלאה שבדבר?

כפי שהוזכר בחלק הקודם, אף אצל נברא קיים מושג של גבורה שבחסד או חסד שבגבורה. אב המכה את בנו - פעולת גבורה היא, אך המניע שלה הוא החסד ואהבתו לבנו, הרי זו גבורה הכלולה בחסד ומשרתת אותו. אם כן, מהו החידוש בהתכללות המידות למעלה, עד שמוכיחים ממנה ש'איהו וגרמוהי חד'?

ההבדל בין התכללות הנבראים להתכללות שלמעלה:

אצל הנברא, ההתכללות בין מידות מנוגדות אפשרית רק מפני שאחת מהן נחלשה ואינה עומדת במלוא עוצמתה. באב המכה את בנו אין גבורה בכל תוקפה: הגבורה נחלשה, ובמינון נמוך זה היא משרתת את החסד והולכת עמו יחד. אצל הנבראים ההתכללות באה מתוך חולשה.

דוגמה נוספת: שרי הממשלה שתפקידיהם ואינטרסיהם מנוגדים. כל עוד כל אחד יושב במשרדו, הם נלחמים זה בזה, כל אחד מושך את התקציב לכיוונו ואינו מוכן לוותר על פרוטה. אך כשהם באים לפני המלך, מצליח המלך לעשות ביניהם שלום ולמצוא נוסחה מוסכמת. לא שחדלו להיות מנוגדים, אלא שלפני המלך כל אחד מהם בטל ואינו עומד במלוא עוצמתו, ולפיכך אין קושי לחברם. ומשתשוב אליהם עוצמתם בצאתם מלפני המלך, ישובו להתנגש זה בזה.

החידוש למעלה הוא שהחסד נמצא במלוא עוצמתו והגבורה נמצאת במלוא עוצמתה כאחד. ההוכחה פשוטה: מצד אחד נתון העולם בהעלם ובהסתר מוחלט מאלוקות - גבורה בכל עוצמתה, המסתירה לגמרי את המקור המהווה אותו, עד שהנברא סבור שהוא מנותק; ומצד שני העולם קיים יש מאין מכוח החסד האלוקי המהווה אותו בכל רגע ורגע - חסד בכל עוצמתו. שתי המידות במלוא תוקפן, ופועלות יחד ומשולבות זו בזו. דבר זה אפשרי רק משום שהן "בייחוד גמור עמו, ולכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו".

"וזהו שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך":

כאן חוזר אדמו"ר הזקן אל הפסוק שבו פתח את שער הייחוד והאמונה, ושני חלקים לפסוק:

  1. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" - יש שם הוי' שעניינו חסד, ויש שם אלוקים שעניינו גבורה. ואל תחשוב שאלו שני כוחות מנוגדים, אלא "ה' הוא האלוקים" - הכל מתייחד עמו והכל פועל יחד.

  2. "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - שאין שום מציאות אחרת כלל.

מה הקשר בין חציו הראשון של הפסוק לחציו השני, עד שנאמרו בנשימה אחת? לכאורה שני עניינים נפרדים הם, וראוי היה לאומרם בשני פסוקים נפרדים.

נקדים שאלה: שם אלוקים עניינו להסתיר ולצמצם - על מי הוא מצמצם ומסתיר? עלינו. ומדוע לא נאמר שההסתר הוא גם כלפי הקב"ה: שברא עולם, ואחר כך פעל באמצעות שם אלוקים שיהיה העולם מנותק, וממילא הניתוק הוא אף כלפיו?

על כך בא הפסוק לומר: אל תחשוב לרגע שמכיוון שאצלך העולם הוא מציאות בעלת תוקף, אף כלפי הבורא הוא מציאות בעלת תוקף. כלפי הבורא הכל אין ואפס, "כי ה' הוא האלוקים" - ודווקא משום שהמידות כולן מיוחדות עמו, לכן "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

משל הרב והתלמיד:

רב המלמד את תלמידו ומשער שאין התלמיד יכול להבין את הרעיון עצמו משום שהוא עמוק מדי, פותח במשל. בשעה שהתלמיד שומע את המשל, אין הוא יודע עדיין לאן הדברים מוליכים, שכן לא שמע אלא משל בלבד, והמשל אמור להביאו בסופו של דבר אל הבנת הנמשל. בשלב זה המשל מסתיר על הרעיון העמוק, ובהכרח כך: אילו לא היה מסתיר, לא היה התלמיד יכול להבין, ואילו היה הרב ניגש ישירות אל הרעיון העמוק, לא היה התלמיד משיגו כלל. אין לרב ברירה אלא לפתוח במשל, והמשל מסתיר.

אך על מי מסתיר המשל? על התלמיד. והאם גם כלפי הרב עצמו, בשעה שהוא אומר את המשל, מסתיר המשל את הנמשל?

לסיכום: בחלק זה ערכנו חזרה על רצף הפרקים בשער הייחוד והאמונה: הפסוק "וידעת היום" ומשמעות "אין עוד" כשלילת כל מציאות; התהוות הנבראים בכל רגע מאותיות דבר ה' וביטולם כאור השמש בתוך השמש; ותפקידו של שם אלוקים להסתיר ולהעניק לנברא תחושת ישות, שהוא עצמו חסד וגבורה הכלולה בחסד. למדנו ש"מהתכללות המידות זו בזו נראה לעין דאיהו וגרמוהי חד", ועמדנו על ההבדל בין התכללות הנבראים הבאה מתוך חולשת אחת המידות, לבין ההתכללות שלמעלה שבה כל מידה עומדת במלוא עוצמתה. כן התבאר הקשר שבין שני חלקי הפסוק: ההסתר של שם אלוקים הוא כלפי הנברא בלבד, ואילו כלפי הבורא "אין עוד". ופתחנו במשל הרב והתלמיד, שהמשל מסתיר את הנמשל.

בחלק הבא נשלים את ביאור המשל - על מי מסתיר המשל ועל מי אינו מסתיר - ונראה את הנמשל שבהסתרו של שם אלוקים.