TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו · התכללות המידות ותשובה לשאלת פתיחת השער

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 18:28

בחלק הקודם עסקנו בעניינו של שם אלוקים - הצמצום וההעלם - ובכך שאין הוא כוח מנגד לשם הוי' אלא כלול עמו. כעת מראה אדמו"ר הזקן כיצד עצם ההתכללות של המידות זו בזו היא ראיה גלויה ש'איהו וגרמוהי חד', ומכאן הוא שב ומשיב על השאלה שבה נפתח שער הייחוד והאמונה.

התכללות המידות - ראיה ש'איהו וגרמוהי חד':

לשון אדמו"ר הזקן: "והנה מהתכללות המידות זו בזו נראה לעין דאיהו וגרמוהי חד". עצם הדבר שהחסד והגבורה כלולים זה בזה הוא חידוש גדול, שהרי שני הפכים הם, אש ומים. כיצד ייתכן שהחסד פועל כחסד והגבורה פועלת כגבורה, ויחד עם זאת הם משלימים זה את זה ופועלים בהרמוניה? מכאן ראיה מוחשית ש'איהו וגרמוהי חד' - הבורא ומידותיו וכליו אחד הם. החסד הוא הוא, והגבורה היא הוא, ומשכך אין ביניהם סתירה כלל, שכן אין העצם סותר את העצם.

משל לדבר: מלך שמינה שר אחד להיות ממונה על המים ושר אחר להיות ממונה על האש. כל עוד הם שרים נפרדים, עלול להתגלע ביניהם קונפליקט. מתי הם מתאחדים? בעומדם לפני המלך, וכמאמר "עושה שלום במרומיו". אלא שהאיחוד הזה בא מפני שכל אחד מהם נחלש בעומדו לפני המלך ואינו בכל עוצמתו; וכשכל אחד שב אל משרדו ופועל במלוא תוקפו, חוזרים הם לריב ואין האחד מוותר לרעהו במאומה - זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. בעולמנו, הדרך היחידה לשלב בין הפכים היא להחליש מעט את זה ומעט את זה, ורק אז ניתן לחברם.

אצל הקב"ה, לעומת זאת, החיבור אינו נובע מהחלשת החסד והחלשת הגבורה. מלכתחילה הכול הוא: החסד הוא הוא והגבורה היא הוא, ולפיכך אין כל מניעה לשילוב ההפכים.

ובאותו קו מחשבה: בפרק זה מדובר על הגבורה שבחסד, אך הוא הדין ב'חסד שבגבורה'. עצם האפשרות לומר 'חסד שבגבורה' פירושה שיש כאן שילוב הפכים - הגבורה פועלת את עניינה בעוצמה, משום שתפקיד מוטל עליה, והחסד מסייע לה; ובגבורה שבחסד להפך - החסד פועל והגבורה מסייעת לו. בכל מקום לפי עניינו, אך הקו אחד הוא: כל מידה פועלת את פעולתה במלוא תוקפה ואינה סותרת את חברתה.

וכל זה מפני התכללות המידות באלוקות: מאחר שהמידות באיחוד גמור עמו - החסד הוא חסדו של הבורא והגבורה היא גבורתו - לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו בזו.

שילוב ההפכים - רק מצד הקדושה:

מכאן משתלשל הדבר אף למטה: שילוב בין הפכים אפשרי רק בקדושה. בקדושה יכולים שניים הפוכים זה מזה לשכון בכפיפה אחת ולפעול יחדיו. בקליפה, לעומת זאת, הכול נפרד - כל אחד רוצה למשול ואינו מוכן בשום אופן לוותר לחברו, ומשם באים שנאת חינם, חוסר פרגון וכיוצא בהם. מצד הקדושה אדרבה: חברו מצליח - יסייע בידו להצליח עוד יותר, שהרי אין אדם נוגע במוכן לחברו, וההפכים יכולים לשכון יחד. תחושה כזו באה רק מצד הקדושה, שמקורה בקב"ה שאצלו המידות בהתכללות; וכשיהודי קרוב לקדושה, הדבר פועל בנפשו התכללות אף עם אדם ההפוך ממנו לגמרי.

"וכמאמר אליהו: אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון" - אתה הוא הקושר והמייחד ביניהם, בין החסד ובין הגבורה, "ובר מינך לית יחודא בעילאי כו'" - ומבלעדיך אין אחדות כלל. האחדות שבין ההפכים באה מצדו של הקב"ה בלבד.

בזה סיימנו לבאר את עניינו של שם אלוקים ואת תפקידו, ומדוע אין הוא מסתיר באופן מוחלט בכל סדר ההשתלשלות: מאחר שהוא כלול עם החסד, הרי הם הולכים יחד ומשולבים זה בזה, וכל מקום שנאמר בו 'אלוקים' - הכוונה לשם אלוקים המשולב עם החסד.

תשובה לשאלה שנפתח בה שער הייחוד והאמונה:

שער הייחוד והאמונה נפתח בפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". ושם, בפרק א', נשאלה השאלה: כשבאים לומר ליהודי שאין שני אלוקים אלא אלוקים אחד בלבד - וכי נדרשת לשם כך עבודה ממושכת כל כך? הדבר ניתן להסבר פשוט, והרמב"ם כותבו בשלוש או ארבע שורות בתחילת הלכות יסודי התורה, בהסבר הגיוני פשוט שאם יש אלוקים, בהכרח אחד הוא ולא שניים. ואילו מסגנון הפסוק - "וידעת" וגם "והשבות אל לבבך" - משמע שאין הדבר מתקבל בפשטות, ויש לעמול עליו קשה. מדוע?

עתה הדבר מובן: אין הכוונה להחדיר אל השכל שאין אלוקים שני - זאת ניתן להשיג בקלות. הכוונה היא להחדיר אל השכל שאין עוד שום מציאות כלל: אין מציאות נפרדת, והכול הוא; כל דבר שהאדם רואה אינו אלא ביטוי של הקב"ה. דבר זה אינו נתפס בהכרתו של אדם באופן אוטומטי, ואדרבה: באופן טבעי מסתכל האדם ואומר שקיומו של עולם הוא דבר ברור, ואילו את האלוקים יש לחפש ולמצוא. וכאן באים ואומרים לו את ההפך: יש רק אלוקים, ואין כלל מציאות של עולם נפרדת ממנו. הכרה כזו צריכה להיות מוחדרת בראש בהרבה מחשבה ויגיעה.

והיכן רמוז הדבר בפסוק? "כי ה' הוא האלוקים". מהו הכפל שבלשון זו? שם אלוקים עניינו צמצום, חושך ועולם נפרד; ובא הפסוק ואומר: אל תחשוב שהעולם הנפרד הזה מציאות נפרדת הוא, אלא "ה' הוא האלוקים" - שם הוי', שהוא החסד, הוא הוא שם אלוקים. כדי שהשפעתו תוכל להתקיים ולעמוד שיתף עמה את שם אלוקים, אך אין זו מציאות נפרדת ממנו. זהו החיבור שבין שם הוי' לשם אלוקים.

ובלשון אדמו"ר הזקן: "וזהו והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים, פירוש ששני שמות אלו הם אחד ממש" - שני השמות הללו, שלכאורה סותרים זה את זה שהרי כל אחד מהם מורה על עניין הפוך, אחד ממש הם. "שגם שם אלקים המצמצם ומעלים האור, הוא בחינת חסד - כמו שם הוי"ה" - אף שלכאורה בא הוא לצמצם, להעלים, להסתיר ולהחשיך, אין זה כוח אחר, כוח נפרד או כוח מנגד, אלא אותו חסד אלוקי עצמו כשם הוי'. מרוב חסדו עלינו שיתף בחסדו את שם אלוקים, כדי שנוכל לקבל.

שהרי אילו היה נותן את כל החסד במלוא עוצמתו, לא היה עולם כלל - הכול היה הוא. והוא רצה שתהיה מציאות של סדר השתלשלות עולמות, שבהם מתחילים להרגיש ישות וריחוק, לשם המטרה שיש בבריאה. נמצא שתחושת הריחוק וההסתר, המדורגת והולכת ונעשית סמיכה יותר ויותר, כולה חסד אלוקי הבא לידי ביטוי בצורה זו.

אלא שלא תמיד מזהה האדם זאת כחסד; לעיתים הוא מסתכל ורואה חושך מוחלט, ואינו מבין היכן החסד. ואילו היה הדבר ניכר ומזוהה, לא היה צורך לומר "וידעת היום והשבות אל לבבך". לא די בידיעה - יש להשיב את הדבר אל הלב, וזו עבודה ועמל: להתאמץ ולהגיע לכך ש"ה' הוא האלוקים", שהצמצום הזה עצמו הוא חסד כשם הוי'.

וטעם הדבר: "משום שמידותיו של הקב"ה מתייחדות עמו בייחוד גמור, והוא ושמו אחד, שמידותיו הן שמותיו" - מידת הגבורה שלו היא הוא, ומידת החסד שלו היא הוא, והן שותפות יחד תמיד; ו"הוא ושמו אחד" פירושו שמידותיו הן שמותיו. אנו רואים לעיתים רק את צד החסד, ולעיתים רק את צד הגבורה - או את הגבורה יותר מן החסד, או שאין אנו רואים את החסד כלל אלא הסתר והעלם בלבד - אך הכול הוא, והכול חסד.

משל לבן המסתכל באביו בשעה שהוא נוהג עמו בגבורה, ואינו מבין כעת מה טיבה של גבורה זו; וכשיגדל מעט יודה לו על הכול. כך אף אנו עתידים לומר לקב"ה "אודך ה' כי אנפת בי", ולהבין שכל ההעלם הזה חלק אחד היה מחסדו.

[ומכאן גם למאמרי חז"ל על הקב"ה העובר מכיסא דין לכיסא רחמים: כל מאמר חז"ל יש ללומדו לגופו, ולהבין שהדברים נאמרו בדרך ציורית כדי שנוכל לקלוט כיוון, ואין הכוונה, כמובן וגם פשוט, לעניין גשמי. ולפי מה שלמדנו בפרק הקודם, העולם מוכרח לעבור דרך הדין של שם אלוקים, שאם לא כן לא יהיה עולם כלל; נמצא שכל רגע ורגע שהעולם קיים בצורתו - זהו דין, וקיום העולם כסדרו וכטבעו הוא מידת הדין. ומפעם לפעם מגלה הקב"ה מעבר לכך ונותן מתנות, וזוהי מידת הרחמים המתגלה].

ואף אילו היה האדם מקבל מעט מעבר למידתו, היה אומר: די, הניחו לי. כסיפורו של חוני המעגל, שירדו גשמים בעוצמה רבה מדי ואמר: לא כך ביקשתי - שאין העולם יכול לסבול רוב טובה. לפיכך מה שאנו מקבלים בא בצמצום, וצמצום זה עצמו חסד הוא, גבורה שבחסד.

"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת":

היכן "ה' הוא האלוקים"? ממשיך הפסוק: "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בעולמות העליונים קל יותר להבין שהצמצום חלק מן החסד הוא, שכן שם רואים גילוי, ומבינים שהגילוי מדוד - והמדידה היא הגבורה. אך כשמגיעים אל "הארץ מתחת", אל החושך וההסתר שלמטה, קשה הרבה יותר לקלוט שחושך זה חסד הוא, שהרי אין נראה כאן אף גרגר של חסד שניתן להיאחז בו, אלא חושך בלבד. על כן העבודה כאן קשה הרבה יותר.

וזהו שממשיך אדמו"ר הזקן: "ואם כן, ממילא תדע שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

ונעצור כאן בנקודה זו: זו עבודה שאינה פשוטה כלל, עבודה גדולה מאוד - ביטול גמור עד להכרה ש"אין עוד מלבדו".

לסיכום: בחלק זה למדנו כי עצם התכללות המידות זו בזו היא ראיה גלויה ש'איהו וגרמוהי חד': בעולמנו שילוב בין הפכים אפשרי רק על ידי החלשת כל אחד מהם, כמשל השרים העומדים לפני המלך, ואילו למעלה החסד הוא הוא והגבורה היא הוא, ואין העצם סותר את העצם. מכאן שהתכללות ההפכים קיימת רק מצד הקדושה, ובקליפה הכול נפרד, וכמאמר אליהו "ואנת הוא דקשיר לון ומייחד לון, ובר מינך לית יחודא". בכך מתיישבת השאלה שנפתח בה שער הייחוד והאמונה: "וידעת... והשבות אל לבבך" אינו מכוון לידיעה שאין אלוקים שני, אלא להחדרת ההכרה שאין שום מציאות נפרדת כלל, ושגם שם אלוקים המצמצם והמעלים הוא אותו חסד אלוקי עצמו כשם הוי' - וקשה יותר לקלוט זאת "על הארץ מתחת" מאשר "בשמים ממעל".

בחלק הבא נעסוק בביאורו של אדמו"ר הזקן לכל אחד מן הביטויים שבפסוק - "בשמים ממעל", "על הארץ מתחת" ו"אין עוד" - שכל מילה ומילה תקבל שם את הסברה.