בהמשך לימודנו בפרק ו' נעמוד על שאלה יסודית: מדוע שם אלוקים הוא בגימטריה "הטבע", וכיצד הצמצום שהוא פועל אינו אלא בחינת חסד.
שם אלוקים בגימטריה "הטבע":
כשכותבים "אלוקים" ככתבו (באות ה', ולא כפי שנהוג לבטא באות ק'), עולה הוא בגימטריה שמונים ושש - בדיוק כמניין המילה "הטבע". ומהי משמעותה של המילה "טבע"? כשאדם מצביע על דבר ואומר "זהו הטבע", כוונתו שכך הוא קיים, כך הוא קבוע, אינו תלוי בדבר אלא זורם מאליו. עצם הקביעות הזו מעניקה תחושה שאין לו יצרן כלל.
בלשון חז"ל יש למילה "טבע" שני מובנים:
דבר הנמשך בקביעות: ההלכה קובעת שאין אדם רשאי להמציא לעצמו נוסח ברכה, אלא עליו להיצמד לנוסח הקבוע שקבעו חכמים. ולשון חז"ל בזה היא שעליו לומר "במטבע שטבעו חכמים" - כמטבע היוצאת מתבנית אחת קבועה שאינה משתנה. זהו דבר הנמשך בקביעות ללא שינוי, והוא הנותן תחושה של מציאות עצמאית.
העלם והסתר: טבע - מלשון דבר הטובע בים - משטבע בים נעלם הוא ומוסתר. אף המילה "טבע" כוללת בתוכה את הסתר המקור. ומדוע מתקבלת התחושה שאין כאן מקור? משום שהדברים נמשכים בקביעות ואין רואים בהם שינוי.
שם אלוקים הוא אפוא בגימטריה "הטבע", שכן זו התחושה שהוא מעניק לנברא: תחושת קביעות עצמאית, מבלי שיראה את מקורו. ובלשון אדמו"ר הזקן: "לפי שמסתיר האור שלמעלה המהווה ומחיה העולם" - האור האלוקי המהווה ומחיה את העולם, הנמשך משם הוי' - עד ש"נראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע", כאילו העולם מתנהג באופן קבוע ללא תלות בדבר.
"מגן ונרתיק" לשם הוי':
ושם אלוקים זה הוא מגן ונרתק לשם הוי' להעלים האור והחיות הנמשך משם הוי ומהווה מאין ליש'" - כמגן לשמש וכנרתיק שכל עניינו לכסות ולהעלים את החיות של שם הוי', "שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות".
ומה היה אילו היה שם הוי' מתגלה לנבראים? הנברא היה כאור שבתוך השמש - בטל לחלוטין, כמשל שמביא אדמו"ר הזקן. מצד שם הוי' לבדו היה כאן ביטול מוחלט של ישות הנברא, והנבראים היו בטלים במציאות. ממילא לא היה נוצר "עולם" - מלשון העלם - כפי שהוא, לא הייתה קיימת תחושת היש, ותכלית הבריאה לא הייתה מתקיימת.
מה אפוא מעניק לנברא את יכולת הקיום? או בניסוח אחר: מה "מסייע" לשם הוי' מצד אחד לגלות את האור הבלתי מוגבל ולברוא עולם מאין ליש, ויחד עם זאת שהנברא יישאר על עומדו? שם אלוקים.
נמצא ששם אלוקים אינו מציאות נפרדת משם הוי', כאילו ישנו כוח אחד המהווה ובא כוח אחר שתפקידו להסתיר. שם אלוקים הוא חלק משם הוי' ואחד עמו, והוא בא לסייע לו: לא לעצור את פעולת הגילוי ולעשות כאן חושך מוחלט, אלא לאפשר את הגילוי באופן שהנברא לא יתבטל.
בכך מתחילה להתברר התשובה לשאלה ששאלנו קודם לכן: אילו היה עניינו של שם אלוקים לעמוד כנגד שם הוי' - שם הוי' מהווה מאין ליש ושם אלוקים בא להחשיך - היה כל הנברא על ידי שם הוי' עובר את מסך שם אלוקים ונעשה חושך מוחלט. אך שם אלוקים בא לסייע, לתמוך ולהשלים: הקב"ה רוצה לברוא על ידי שם הוי' נבראים מאין ליש, וכדי שהנברא יתקיים ולא יתבטל - כאור שאינו יוצא מן השמש אלא נשאר בתוכה בביטול - בא שם אלוקים.
הצמצום אינו כוח נפרד ומנוגד לחסד, אלא הוא עצמו חסד. מטרתו חסד - שהעולם ייבנה בו. שהרי בלעדי שם אלוקים לא היה עולם כלל, ומי שמאפשר מציאות נפלאה כזו המגלה את הכוח האלוקי הוא שם אלוקים. אין הוא היפך החסד, ואדרבה - כל מטרתו לסייע לחסד.
ויתרה מזו: "וזוהי בחינת גבורה הכלולה בחסד" - אין הוא רק מסייע לחסד, אלא הוא עצמו חסד. שהרי המידות האלוקיות כלולות זו מזו, ובכלל החסד ישנם חסד שבחסד, גבורה שבחסד ותפארת שבחסד. הגבורה שעליה אנו מדברים נתונה בתוך עטיפת החסד, והיא חלק מן החסד.
בכך מתיישב לשון הכתוב "עולם חסד יבנה", שלכאורה תרתי דסתרי הוא: אם זהו חסד - כלומר גילוי אלוקי בלתי מוגבל - כיצד ייתכן עולם? אלא שבתוך החסד ישנה גבורה הכלולה בו, שם אלוקים הכלול בשם הוי', ואין הוא רק מסייע לו אלא חלק ממנו ממש.
שלושה משלים:
ירידת הגשם: אמרו חז"ל שכל טיפה היורדת בגשם יש לה צינור ומסלול משלה, מן המקום שהיא יוצאת ועד למטה, ואף נאמר שאילו הייתה טיפה אחת נוגעת בחברתה היה נחרב העולם. נקודת המוצא של כל טיפה היא כפתח קטן שממנו יוצאת טיפה אחת בלבד. אילו היו כל המים יורדים בבת אחת, ללא חלוקה לטיפות, היו מחריבים את הכול - כפותח ברז במלוא עוצמתו מעל כוס מים, שהכוס תעוף ולא יתמלא בה דבר. נמצא שהפתח המצמצם אינו צמצום לשמו אלא חסד: הוא מצמצם כדי שהגשם יירד בצורה מבוססת שלא תפגע.
הזכוכית הכהה: הרוצה להביט בשמש נעזר בזכוכית כהה. מצד אחד היא שחורה ומצמצמת את העוצמה, אך כל עניינו של אותו שחור הוא לאפשר לאדם לראות ולהתחבר. זוהי גבורה הכלולה בחסד, ולא גבורה מצד עצמה.
אב המייסר את בנו: שלמה המלך אומר "חושך שבטו שונא בנו". בעטיפה החיצונית נראה הדבר כגבורה, אך באמת זהו חסד. ובלבד שהדבר נעשה מתוך מחשבה ותוכנית, כאיש חסד היודע שעליו לפעול כך בצורה מסוימת, ולא כדי להוציא את עצביו - שאז אכן גבורה נטו היא. וכן הדבר בכל ייסור ותוכחה הנעשים בדרך הנכונה. משום כך אין מקום לשאלה: אם הוא מכה, מדוע לא יכה עד הסוף? שאלה זו הייתה במקומה אילו הייתה זו גבורה לשם גבורה; אך מכיוון שאין זו גבורה אלא חסד, מוגבלת היא במידתה.
כך גם בהיעלם ובצמצום של שם אלוקים: גם מטרתו חסד - שאלמלא הצמצום וההסתר לא היה העולם קיים כלל; וגם פעולתו חסד - צמצום המאפשר גילוי.
העולם הגשמי: "אני ואפסי עוד":
אלא שעולמנו הגשמי קיבל את הגבורה במינון החזק והמוחלט ביותר. בעולמות העליונים, הגבורה - שכל מטרתה לאפשר גילוי באופן שלא יעלים את הנברא - מסתירה בהתאם לצורך בלבד; אך בעולם הזה הגשמי נעשה חושך מוחלט, חושך כפול ומכופל, עולם הצועק "אני ואפסי עוד". וזהו שלמדנו בפרק ה': שבעולם שלנו מתגלה שם אלוקים בכל עוצמתו.
והיכן נמצא אפוא החסד בעולמנו? בעולם שלנו אי אפשר לומר ששם אלוקים ניכר כחלק מן החסד, שהרי נתונים אנו בחושך מוחלט. אלא שישנה מידת הרחמים - מידה שלישית, שהיא עניין אחר - המסייעת מפעם לפעם על ידי צדיקים ועל ידי האותות והמופתים שבתורה. בעולמות העליונים אין צורך בצדיקים ובאותות ומופתים כדי לגלות, שכן שם מלכתחילה הגבורה היא כזו שכל עניינה לסייע לחסד.
ואם תאמר: משהוצאנו מן הגבורה את כל ה"גבורתיות" שבה - היכן הגבורה עצמה? אילו היה כאן גילוי של גבורה לבדה ללא חסד, לא היה שייך גילוי כלל, או שכל העולמות היו כעולם הזה הגשמי - חושך מוחלט. אך אין כל העולמות כעולמנו, והגבורה שבכל העולמות היא גבורה הכלולה בחסד.
בכך מתיישבת השאלה שבה פתחנו: מדוע אין הכול חשוך, ומאידך מדוע אין הכול יש מוחלט - והרי המידות האלוקיות בלתי מוגבלות הן, והיה ראוי שיפעלו במלוא עוצמתן? אלא שהגבורה שעליה אנו מדברים אינה גבורה כגבורה; אילו הייתה גבורה כגבורה, אכן כך היה צריך לקרות. ומכיוון שהיא גבורה הכלולה בחסד, הרי כולה חסד. ומאידך, אילו היה כאן חסד נטו ללא הגבורה הכלולה בו, הייתה הבעיה מתעוררת בקצה השני והכול היה בטל במציאות. לפיכך ישנה כאן גבורה הכלולה בחסד: מצד אחד גבורה חזקה, ועם זאת חלק מן החסד.
לסיכום: בחלק זה למדנו ששם אלוקים עולה בגימטריה "הטבע" (שמונים ושש), ושלמילה "טבע" שני מובנים - דבר הנמשך בקביעות ללא שינוי ("מטבע שטבעו חכמים"), והעלם והסתר כדבר הטובע בים - ושניהם מבטאים את פעולתו: הסתרת האור המהווה, עד שנראה כאילו העולם עומד ומתנהג מאליו. ראינו ששם אלוקים הוא "מגן ונרתיק" לשם הוי', ואינו מציאות נפרדת ממנו אלא חלק ממנו, הבא לאפשר את הגילוי מבלי שהנברא יתבטל במציאות. על כן הצמצום עצמו הוא בחינת חסד - גבורה הכלולה בחסד - כפי שמורים המשלים של טיפות הגשם, הזכוכית הכהה והאב המייסר את בנו. ולבסוף עמדנו על ייחודו של העולם הגשמי, שבו באה הגבורה במינון המוחלט, ובו נדרשת מידת הרחמים על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ו'.