TheWholeTorah.aiBeta

פרק ה · שיתוף מידת הרחמים, הניסים ונבואת משה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 19:45

בחלק הקודם עסקנו במאמר חז"ל על שיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין במעשה בראשית. מסקנת הדברים היא שהצמצום עצמו הוא חלק מן הבריאה, ובכך מתהפכות היוצרות: עד כה הבנו שעיקר הבריאה הוא כוח החסד, ולגבורה שותפות בלבד - ולא היא. העולם נברא במידת הגבורה, מידת הדין, ובוודאי נברא גם במידת החסד, אלא שמידת החסד חבויה בתוכו ומתגלה בהתאם לזמנים.

לפיכך, כאשר הצדיק מורה לאדם להתחיל להניח תפילין או לבדוק את המזוזה והעניין יסתדר - אין זו המצאת דבר חדש, אלא גילוי של מה שכבר קיים ושתול בתוך הבריאה. לעיתים נדרש האדם לעשות פעולה כדי שיהיה זכאי שיתגלה אצלו העניין, אך העניין עצמו שתול בתוך כל דבר ודבר.

יש בכך עידוד גדול ליהודי שלא להיבהל: לפי הטבע נראה המצב כך וכך, ואילו הרבי כתב פעמים רבות - קיים תורה ומצוות והכול יסתדר. כיצד יסתדר, והלא הכול נראה אטום וחשוך? אלא שבתוך העולם הזה שתולה גם מידת הרחמים, חלק מן הבריאה עצמה, וכאשר יש צורך שהים ייפתח - הים נפתח. כך ראוי להסתכל על הדבר.

נוסיף עוד יסוד לחיזוק ההתייחסות למידת הגבורה ולמידת הדין ככוחות אלוקיים הפועלים באופן אקטיבי בבריאה.

"והנה על זה אמרו בזוהר, ד"לעילא בסטרא דקדושה עילאה"" - בצד הקדושה העליונה - "אית ימינא ואית שמאלא דהיינו חסד וגבורה": ימין היא חסד ושמאל היא גבורה. כוח הגבורה שבשמאל נמצא באותו מקור עליון ממש. אין לומר שהימין, כוח הנתינה, הוא הכוח האלוקי, ואילו הצמצום הוא מעין תקלה הקיימת בסדר ההשתלשלות ומסתירה מן הנבראים את האמת האלוקית. מאותו מקום ממש שבו הקב"ה בורא, משם הוא נותן גם את היכולת להעלים ולהסתיר - וכתוצאה מכך קיימת עבודתם של ישראל בתורה ובמצוות, בשכר ובעונש.

ובלשון אדמו"ר הזקן: "דשתיהן הן מידות אלוקות למעלה משכל הנבראים והשגתם" - שתיהן מידות אלוקיות שאין הנברא יכול להשיגן. כשם שאין הוא יכול להבין את הכוח הבורא, כך אין הוא יכול להבין את הכוח המעלים ומסתיר, כפי שהארכנו בשיעורים הקודמים. ומדוע הדבר למעלה משכלו? "דאיהו וגרמוהי חד" בעולם האצילות - האור והכלי, הבורא וכוחותיו, אחד הם; וכשם שאין הנברא משיג אותו יתברך, כך אין הוא משיג את מידותיו וכוחותיו, שכולם אלוקות. זהו שיא ההתגלות, שבו נראה כי החסד והגבורה שניהם אמת, ואין הגבורה מעלמת ומסתרת, שהרי הכול חלק ממנו יתברך.

השאלה על הצדיקים ועל משה רבנו:

מכאן מתחזקת השאלה ששאלנו קודם לכן: את המתרחש בעולם האצילות רואים הצדיקים, ואותם צדיקים החיים במראה של עולם האצילות - אצלם הימינא והשמאלא כולן אלוקות. ואם הכול אלוקות, אין כיסוי; ואם אין כיסוי, לכאורה אין טעם בתורה ומצוות, שהרי הכול גלוי לעיניהם.

אמנם על אברהם יצחק ויעקב נאמר בחלק הראשון של התניא שהם מרכבה דאצילות, אלא שהם היו קודם מתן תורה, ולפיכך היו מרכבה מצד הנשמה בלבד, ואילו הגוף הגשמי לא היה באותה דרגה ובאותו אופן - שכן עדיין היה אז נתק בין עליונים לתחתונים, וקודם מתן תורה לא הייתה אלוקות בגילוי בגוף הגשמי ובעולם הגשמי.

השאלה נשאלת אפוא בעיקר על משה רבנו: לאחר מתן תורה, נשמה דאצילות ומרכבה דאצילות, הרואה את הנעשה בעולם העליון ביותר, ואצלו אין זה מצד הנשמה בלבד אלא גם מצד הגוף. אם כן, הוא רואה את האמת האלוקית בצורתה המלאה ביותר - ולשם מה הוא צריך להניח תפילין, והלא לפני התפילין ולאחריהן הכול אלוקות?

משיב אדמו"ר הזקן שגם אצל משה רבנו פועלים ההעלם וההסתר. אף שהוא רואה את עולם האצילות, אין הוא רואה אותו כפי שהוא, אלא כפי שהוא יורד על ידי מסכים כאלה ואחרים - ואף שביחס לשאר הנבראים אין הדברים בני השוואה כלל, מכל מקום גם אצל משה רבנו אין זה עולם האצילות כמות שהוא. נקרא את הלשון, ואף שמדובר במושגים שאין לנו בהם השגה, מהבנת המילים נבין שגם עליו משפיעה מידת הדין והצמצום, וממילא גם אצלו ישנם העלם והסתר מסוימים, שתורתו ומצוותיו מורידים אותם:

"ואף השגת משה רבנו עליו השלום בנבואתו לא היתה בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו בעולם הבריאה. ואף גם זאת לא בשתי מידות אלו - חסד וגבורה, אלא על ידי התלבשותן במידות שלמטה מהן במדרגה, שהן מידות נצח הוד ויסוד - כמו שכתוב בשער הנבואה".

תחילה יש לדייק מדוע נקט דווקא "בנבואתו": גם למשה רבנו עצמו היו דרגות, ובשעת הנבואה הוא בשיא השיאים, כמאמר "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". שאר הנביאים, בעת קבלת הנבואה, היו נופלים ומזדעזעים וכוחם כשל, כפי שמפרט הרמב"ם; ואילו משה רבנו עמד בנבואתו על עומדו - גופו הגשמי היה כלי ישיר לדרגה העליונה ביותר, ולא אירע בו שינוי כתוצאה מן הגילוי הגדול, משום שהיה כלי לכך. ואם היה כלי כזה והשיג את ההשגות העליונות ביותר אף בגופו הגשמי, מדוע שייך אצלו עניין תורה ומצוות?

לא ניכנס כאן לכל פרטי הביאורים, אך כיוון ההבנה הכללי הוא שהשגתו של משה רבנו בחסד ובגבורה לא הייתה כפי שהם בעולם האצילות, שבו הכול אלוקות בגילוי, אלא כפי שהחסד והגבורה יורדים לעולם הבריאה; ואף בעולם הבריאה עצמו לא חסד וגבורה עצמם, אלא כפי שהם מתגלים במידות המשתלשלות מהם - כידוע שנצח משתלשל מחסד והוד משתלשל מגבורה - נצח הוד ויסוד שבעולם הבריאה. וכיוון שגם למשה רבנו לא היה הגילוי העליון ביותר, ממילא שייך גם אצלו עניין תורה ומצוות, שעל ידם הוא בוקע את המסך כדי להגיע אל האופן העליון.

נמצא שבעולם האצילות עצמו אין עניין של תורה ומצוות כלל, וגם בעולם הבריאה אין הדבר בגילוי אלא על ידי צמצום גדול.

השגת הנשמות בגן עדן:

ומכאן לשאלה שבה מסיים הפרק: אם גם בעולמות בריאה יצירה עשייה אין מצב של גילוי - היכן נמצא גן עדן? הרי למדנו כבר בחלק הראשון של התניא שגן עדן (עליון או תחתון) נמצא בעולם הבריאה, ובו נמצאות הנשמות, והן משיגות שם השגת אלוקות. כיצד יכולות הן להשיג אלוקות, אם אין הדבר שייך שם?

על כך מבאר אדמו"ר הזקן "רק שמתן שכרן של צדיקים בגן עדן הוא השגת התפשטות החיות והאור הנמשך משתי מידות אלו חסד וגבורה" - הנשמות שבגן עדן אכן מקבלות את גילוי החסד והגבורה בעולם הבריאה, ולא על ידי ירידתם בנצח הוד יסוד אלא מחסד וגבורה עצמם, "והוא מזון נשמות הצדיקים שעסקו בתורה לשמה בעולם הזה". 'מזון' אינו כפשוטו, שהרי אין שם מזון גשמי, אלא משל לדבר החודר בפנימיות: הנשמה מתעצמת בפנימיותה עם הדרגה העליונה הזו, כדרך שהמזון נעשה חלק מן האדם.

וכיצד הדבר אפשרי, והרי אף עולם הבריאה נתון תחת ההעלם וההסתר של הצמצום? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "כי מהתפשטות שתי מידות אלו נמתח רקיע על הנשמות שבגן עדן, ורקיע זה נקרא רזא דאורייתא, ובו סוד כ"ב אותיות התורה הנתונה משתי מידות אלו, כדכתיב 'מימינו אש דת למו'" - 'ימין' הוא חסד ו'אש' היא גבורה. התורה עצמה כוללת את שני ההפכים, ולפיכך היא נותנת כוח לשניהם להיות יחד.

וזהו פלא פלאים: אילו היה גילוי בלא כיסוי, היה הגן עדן מתבטל מכל וכל, כפי שלמדנו בסוף פרק ג' שהגילוי בלא הכיסוי מביא לביטול מוחלט של הנברא. והנשמות אינן יכולות לעלות לעולם האצילות אלא נשארות בעולם הבריאה, וממילא אילו היה שם גילוי כפי שהוא - לא היה גן עדן. אלא שכוח התורה, הכוללת ימין ושמאל כאחד, מאפשר לנשמה להרגיש את הגילוי הגדול ביותר ולהישאר עם זאת מציאות - חיבור הפכים.

ובהמשך הלשון: "ומרקיע זה נוטף טל למזון הנשמות, דהיינו ידיעת סוד כ"ב אותיות התורה, כי הרקיע הזה הוא סוד הדעת, והתורה היא מזון הנשמות בגן עדן". מכיוון שהתורה כוללת בתוכה את ההפכים, יכולה הנשמה להשיג את האלוקות בשני הפכיה: להשיג את הגילוי הגדול ביותר, שלפיו מציאותה אפסית ואינה קיימת, ועם זאת להישאר מציאות של נשמה בגן עדן. זהו כוחה של תורה.

בתורה, בכל עניין ועניין שלומדים ניתן למצוא צדדים הפוכים - כדברי הגמרא על מי שהיה אומר על כל דבר ודבר פנים לטהרה ופנים לטומאה, וכמחלוקות בית שמאי ובית הלל באותו נושא עצמו, שיש בו סברה לצד החסד וסברה לצד הגבורה. התורה כוללת בתוכה את הכול, את ההפכים, ולכן השכר הנמשך מלימודה הוא היכולת לחיות עם ההפכים הללו בגילוי.

במצוות, לעומת זאת, יש אמנם מצוות שעניינן חסד ומצוות שעניינן גבורה, אך אין מצווה הכוללת בתוכה את שתיהן כאחת: מצוות החסד - חסד, ומצוות הגבורה - גבורה. ואם כן, כאשר תקבל הנשמה שכר על מצווה שעניינה חסד ותהיה לה השגה והרגשה בעוצמת החסד האינסופי שבה - לכאורה היא צריכה להתבטל לגמרי, וכאן אי אפשר להשיב כדרך שהשבנו בתורה, הכוללת תמיד שני הפכים.

על כך הוא עונה "והמצוות הן לבושים" - אין המצוות בבחינת מזון החודר בפנימיות, שעליו נדרש לבאר כיצד הנשמה מתעצמת עמו ואינה מתבטלת, אלא בבחינת לבושים בלבד: קישור מקיף וחיצוני, וממילא אין מתעוררת כלל השאלה כיצד אין הנשמה בטלה. כמבואר כל זה בזוהר פרשת ויקהל ובעץ חיים שם.

מכאן מובן גם שבגן עדן אין מקיימים מצוות: תורה לומדים שם, ומצוות אין מקיימים. ומדוע? משום שאילו היה בגן עדן גילוי המצווה כפי שהיא, היה הגן עדן נעלם ומתבטל, שכן עוצמתה של המצווה גדולה עד אין שיעור. עצם האפשרות שלנו לקיים מצווה ולא להתבטל היא פלא הפלאים שעשה הקב"ה במידת הדין: בעולם הזה אנו ממשיכים במצווה גילוי אין סוף ופועלים זאת בפועל, אך אין אנו מרגישים ומפנימים זאת - האדם יודע שהדבר קיים, ואינו חש בו. [ועל דרך זה האמור "שכר מצווה מצווה", שהשכר נמצא כאן בעולם הזה בעצם קיומה].

משל לדבר: אדם המבקש להעביר בדחיפות מעטפה ובה מיליון דולר מעיר לעיר. אם ימסור אותה לשליח נאמן ויודיע לו מה טמון בתוכה, לא יוכל השליח לעמוד בכך - כל העת יבדוק את כיסיו שמא נפלה, יוציא ויכניס, ומרוב התרגשות ייתכן שאף תאבד לו ולא יגיע עמה; ולא מפני שהוא חפץ לגנוב, אלא מפני שהוא יודע את ערך הדבר. ואילו מי שאינו יודע מה בתוכה, יניחנה בכיסו, ילך רגוע, ואף ישימנה בכיס החיצוני, וימסור אותה ללא כל בעיה - משום שאינו משיג ואינו מרגיש את אשר בידו. כך בעולם הזה: ההעלם וההסתר הם הנותנים לנו את היכולת לקיים מצוות ולהמשיך להתקיים, שאילו היינו משיגים את המתרחש בשעת המצווה - לא היינו כאן.

ואילו בגן עדן, שבו החסד והגבורה נמצאים בגילוי, אין הנשמה מסוגלת לקיים מצווה ואף לא להגיע לכך כלל, שהרי היא משיגה ומתעצמת עם הדבר. לפיכך אין בגן עדן מצוות אלא תורה בלבד, והשכר שהיא מקבלת על המצוות הוא בבחינת לבושים ולא בבחינת מזון. יסוד זה - שהתורה מזון לנשמות והמצוות לבושים - מבואר אף במקומות נוספים.

[ראוי להוסיף כי בעולם האצילות עצמו נמצא שורש העניין, אך לא קיומו בפועל - אין שם מציאות של מקיים, שהרי שם מתגלה האלוקות ואין מה שיסתיר. ועוד נגיע לכך בהמשך].

לסיכום: בחלק זה למדנו שהצמצום ומידת הדין הם חלק מן הבריאה ומכוחותיה האלוקיים, וכדברי הזוהר שבסתרא דקדושה עילאה "אית ימינא ואית שמאלא" - שתי המידות באות ממקור אחד ושתיהן למעלה מהשגת הנבראים, שכן בעולם האצילות "איהו וגרמוהי חד". מכאן עלתה השאלה על הצדיקים ובמיוחד על משה רבנו, ולמדנו שאף השגתו בנבואה לא הייתה בעולם האצילות אלא בהתלבשות בעולם הבריאה, ואף שם במידות נצח הוד ויסוד - ולפיכך שייך גם אצלו עניין תורה ומצוות. כן למדנו שמתן שכרם של הצדיקים בגן עדן הוא השגת החיות הנמשכת משתי המידות, בבחינת מזון, וזאת בכוח התורה הכוללת ימין ואש - חסד וגבורה - ומאפשרת לנשמה להשיג את הגילוי ולהישאר במציאותה; ואילו המצוות, שאין בהן חיבור הפכים, הן בבחינת לבושים בלבד, ואין מקיימים אותן בגן עדן.

בכך נסתיים המוסגר הנמשך מסוף פרק ד' עד סוף פרק ה'. בחלק הבא נשוב אל העניין שבו עסקנו קודם לכן, ונוסיף עוד נקודות להשלמתו.