TheWholeTorah.aiBeta

פרק ה · הסתר וגילוי מכוח אחד ומידת הדין

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 20:31

בחלק הקודם סיימנו את פרק ד' ועמדנו על היסוד שהכול אלוקות, ועם זאת הצמצום הוא אמת אלוקית: הקב"ה יצר מצב אמיתי של העלם והסתר. לפיכך קלף או עור של בהמה המונחים לפני האדם אינם קדושים כשלעצמם, אף שהכול מקורו בכוח האלוקי. העבודה של היהודי בתורה ומצוות היא המשנה, המגלה והמעוררת, עד שהיהודי נעשה שותף בבריאה, והשאלה היא רק כמה יפעל האדם בכך.

כעת נלמד את פרק ה'. כל הפרק עומד על אותה נקודה ועל אותו יסוד, ואדמו"ר הזקן מרחיב בו ומבאר על פיו כמה עניינים. האריכות נובעת מחשיבותו של היסוד, שכן הוא הנותן את ההבנה הנכונה ביסודות האמונה ואת דרך ההסתכלות על הדברים: אין לייחס את ההסתר לכוח זר ואת הגילוי לכוח אלוקי, אלא כוח אלוקי אחד הוא היוצר את שני הדברים גם יחד, בכל רגע ורגע.

פתיחת הפרק:

"והנה על זה אמרו רז"ל: בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים - שיתף בו מדת רחמים" - זהו מדרש ידוע, המובא כבר בתחילת התורה ברש"י.

כיצד מבארים מאמר זה בדרך הפשט? הקב"ה רצה להנהיג את העולם, לשפוט את האנשים ולפעול בבריאה במידת הדין, בצורה נוקשה: עשית מעשה - קבל בדיוק את המגיע לך, ללא שום התחשבות. "ראה שאין העולם מתקיים" - אין העולם יכול להחזיק מעמד בקשיחות כזו, ולפיכך "שיתף עמו מידת הרחמים".

שתי שאלות על הפירוש הפשוט:

  1. שאלה עניינית: מהלשון "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין" מצטייר שהבורא קשוח ומבקש לעבוד עם כל אחד בשכר ועונש בלבד. והלא הקב"ה "חפץ חסד", ומצווים אנו להידבק בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ואף בדרכי חינוך מלמדים שהמחשבה הראשונה והאחרונה צריכה להיות של טוב ושל רחמים. מדוע, אם כן, המחשבה הראשונה היא דווקא מידת הדין?

  2. שאלה בסגנון הלשון: לפי הפשט היה ראוי לומר "עלה במחשבה להנהיג את העולם במידת הדין" או "לשפוט את העולם במידת הדין". מהו "לברוא במידת הדין"? "לברוא" פירושו ליצור, פעולה של חידוש, עשייה ונתינה, ואילו דין וצמצום עניינם מניעה, כיסוי והסתר. ואם כל מושג הדין הוא להסתיר את הקיים, אין כאן בריאה כלל אלא הסתרה בלבד.

אך על פי היסוד שלמדנו בסיומו של פרק ד' מתיישבים הדברים היטב. מהי מידת הדין? הצמצום. וכפי שלמדנו, הצמצום אינו פעולה פסיבית הבאה רק להסתיר אור המגיע, אלא פעולה אקטיבית המכניסה בבריאה את תחושת הריחוק, הצמצום וההיעלם. זהו "לברוא במידת הדין" כפשוטו: העולם אכן נברא כך, והוא נראה על ידי כיסוי, היעלם והסתר.

משום כך אנו רואים שולחן ורואים קיר, ואיננו רואים אלוקות - משום שהעולם נברא במידת הדין, על ידי הצמצום. בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה המאמרות הם האותיות, והאותיות הן חלוקת הכוח האלוקי לכל נברא ונברא - וחלוקה זו עצמה היא הצמצום והדין. אילולא נברא העולם על ידי אותיות אלו, לא היה נראה כך.

אלא שהקב"ה לא רצה להשאיר את העולם בצורה זו בלבד, ללא גילוי נעלה יותר. שאם לא כן, היה קשה מאוד ליהודי לגלות אלוקות בבריאה ולפעול בעבודתו בתורה ומצוות שינוי כלשהו: אילו נברא עולם 'חתוך' שכך הוא נראה וזהו, מי יוכל לשנותו ומי יוכל להכניס בו גילוי?

לכן "שיתף בו מידת הרחמים". ומהי מידת הרחמים? כוח אלוקי שמעל האותיות ומעל הצמצום, כוח שבהסתכלות עליו רואים גילוי אלוקות ממש. הקב"ה הכניס אל תוך העולם המוגבל והמצומצם גם את הכוח שלמעלה מן העולם.

ויש לדייק בלשון: "שיתף בו מידת רחמים" - בו, ביצירה עצמה, בתוך הבריאה. מששת ימי בראשית נמצאת בתוך הבריאה, בשותפות מלאה, גם מידת הרחמים, אלא שהיא נמצאת בה בפוטנציה.

[לכאורה, כשאנו מסתכלים על העולם איננו רואים אלא מידת הדין. ואין הכוונה להנהגה - בהנהגה ודאי רואים מידת רחמים - אלא לדיוק לשון חז"ל "לברוא": איזה סוג עולם קיבלנו? עולם של צמצום, העומד תחת מידת הדין. ואכן במעשה בראשית, מן היום הראשון ועד היום השישי, נאמר "ויאמר אלוקים" ו"ויברא אלוקים" בלבד, והכול במידת הדין. ורק לאחר מכן מגלה התורה "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" - ואין הכוונה שנבראו ארץ ושמים חדשים, אלא שאותם ארץ ושמים שעליהם דובר בכל הימים נעשו גם בשם הוי'].

היכן נמצאת מידת הרחמים בבריאה?

אדמו"ר הזקן משיב: "דהיינו התגלות אלוקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה". הקב"ה שתל בעולם צדיקים, החל ממשה רבנו שעשה אותות ומופתים, וכן כל הצדיקים במשך הדורות. כשצדיק עושה אות ומופת הוא פועל שינוי בטבע, שידוד מערכות הטבע, וזהו גילוי שאינו על פי הטבע.

אמנם גם כשהגילוי מתרחש, צריך לדעת כיצד להסתכל עליו. בקריעת ים סוף ראו ישראל, מן התינוקות ועד המבוגרים, ופתחו ואמרו "זה א-לי ואנוהו" - ראו בכך אלוקות ממש. אומות העולם, לעומתם, נמוגו ופחדו: הם ראו שמתרחש כאן דבר מפחיד, אך לא ידעו לזהות שזהו גילוי אלוקות.

וכך בכל האותות והמופתים לדורותיהם: מקריעת ים סוף, דרך הסיפור בגמרא על רבי חנינא בן דוסא שהחומץ דלק לבתו בשבת, ועד סיפורי הבעל שם טוב והאדמו"רים שאחריו. כל אלו הם הכוח האלוקי שהקב"ה שיתף בבריאה.

שתי שאלות בלשון "אותות ומופתים שבתורה":

  1. באיזו תורה מדובר? אם בתורה שבכתב בלבד - מה עם האותות והמופתים שלאחריה? ואף אם נאמר שהכוונה גם לתורה שבעל פה, עדיין קשה: מה עם הצדיקים מן הבעל שם טוב ואילך, וגם לפניו, שגם בהנהגתם נראו מופתים?

  2. ואם הכוונה לאותות ומופתים הכתובים בתורה - הרי האות והמופת הראשון שאנו נתקלים בו (הסנה, או קריעת ים סוף) התרחש אלפי שנים לאחר בריאת העולם. אם כן אין כאן שיתוף בבריאה, אלא הופעה בהזדמנויות מסוימות בלבד: בשעת הנס נכנס השותף, ובתום הנס חוזר המצב למידת הדין. וכי זו שותפות? "שיתף בו" משמעו שותף פעיל וקיים, ו"בו" - בבריאה עצמה.

התשובה היא, כאמור, שמידת הרחמים נמצאת בבריאה בפוטנציה מששת ימי בראשית. שני מקורות יבארו זאת, אחד מן הגמרא ואחד מן המדרש.

הגמרא במסכת סנהדרין:

על הפלא שעשה משה רבנו בקורח ועדתו, שהאדמה בלעה אותם, נאמר בפסוק: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה". ואומרת הגמרא: "אמר משה לפני הקב"ה: אם בריאה גיהינום - מוטב, ואם לאו - יברא ה'". ומקשה הגמרא: "מאי? אי לימא למיברא ממש" - וכי משה רבנו ביקש שתיברא עתה בריאה חדשה? הרי נאמר בקהלת "אין כל חדש תחת השמש", שכל מה שנברא נברא בששת ימי בראשית ואין בריאות חדשות. אלא, עונה הגמרא, "לקרובי פתחא" - משה רבנו ביקש שאותו פה שכבר נברא בששת ימי בראשית יתקרב למקום. וכך מפורש במשנה באבות: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות", וביניהם "פי הארץ" - אותו פה שבו נבלעו קורח ועדתו.

נמצאנו למדים: האות והמופת שעשה משה רבנו קיים מעת בריאת העולם. הקב"ה שתל את המופת בבריאה, וכשהגיע היום הוא התגלה בפועל ובאופן מפורט יותר.

המדרש בבראשית רבה:

במדרש רבה על ספר בראשית, ממש בתחילת הבריאה, אומר רבי יוחנן: "תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל". כשברא הקב"ה את הים בששת ימי בראשית התנה עמו: המים יזרמו בך, אך כשיצטרכו ישראל לעבור - תיפתח. נמצא שמצב הפתיחה של הים נכנס בו בשעת בריאתו והוא חלק ממנה. "הדא הוא דכתיב 'וישב הים לאיתנו'" - בפשט "לאיתנו" הוא לתוקפו ולקדמותו, ודורש המדרש "לתנאו" (אותיות "לאיתנו"), לתנאי שהתנה עמו הקב"ה: אין אתה זורם אלא בתנאי שתיפתח בשעת הצורך. נפתח בשעה שהיה צריך, וחזר לזרימתו הקודמת.

ושמא תאמר שבים בלבד הדברים אמורים? ממשיך המדרש: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקב"ה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, שנאמר 'אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי'". ומביא רשימת דוגמאות:

  • ציוויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל.

  • ציוויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, שנאמר "האזינו השמים".

  • ציוויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר "שמש בגבעון דום".

  • ציוויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, שנאמר "והעורבים מביאים לו לחם".

  • ציוויתי את האש שלא תזיק לחנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש.

  • ציוויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל.

  • ציוויתי את השמים שייפתחו לקול יחזקאל.

  • ציוויתי את הדג שיקיא את יונה.

הרי שמידת הרחמים - האותות והמופתים, שהם גילוי אלוקי שמעל הבריאה - שותפה בבריאה עצמה. אין כאן כוח חדש, שהרי "אין כל חדש תחת השמש", אלא כוח שהוטבע בבריאה מראשיתה ומתגלה בבוא העת.

ומכאן מובן גם מהו "אותות ומופתים שבתורה". בסיום פרק א' הדגיש אדמו"ר הזקן את עשרה המאמרות שבתורה, שיש בהם כוח וחיות לברוא יש מאין - כלומר, התורה היא כוחה של הבריאה. ממילא, באותם עשרה מאמרות שבתורה שבכוחם נבראה הבריאה, כלולים וגנוזים כבר כל האותות והמופתים כולם. זוהי השותפות של מידת הרחמים בבריאה.

לסיכום: בפרק ה' ממשיך אדמו"ר הזקן באותו יסוד: ההסתר והגילוי כאחד באים מכוח אלוקי אחד. מאמר חז"ל "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין" אינו עוסק בהנהגה אלא בבריאה ממש - מידת הדין היא הצמצום, ובו נברא העולם כך שהוא נראה כיש ולא כאלוקות. "ראה שאין העולם מתקיים ושיתף בו מידת הרחמים" - הקב"ה הטביע בבריאה עצמה גם כוח אלוקי שמעל הצמצום, המתגלה בצדיקים ובאותות ומופתים. כוח זה אינו חידוש מאוחר, אלא נמצא בבריאה בפוטנציה מששת ימי בראשית, כמבואר בגמרא בסנהדרין בעניין 'פי הארץ' ובמדרש על התנאים שהתנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית, ומקורו בעשרה המאמרות שבתורה.

בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ה' ובהרחבת יסוד זה.