TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד · סיכום: החיות האלוקית, הצמצום והכל אלוקות

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 12:48

בשיעור הקודם סיימנו את פרק ד' בשער הייחוד והאמונה. בטרם נמשיך אל פרק ה', נחזור ונסכם את עיקרי הדברים שנתבארו עד כה, שכן הנקודות מופשטות במקצת.

תמצית הפרקים הראשונים ופרק ד':

  • החיות האלוקית: בכל נברא ונברא מלובשת חיות אלוקית המהווה אותו ומחיה אותו בכל רגע ורגע.

  • האותיות: חיות זו מלובשת באותיות - אותיות עשרה מאמרות - המהוות את הנברא מאין ליש וממשיכות להחיותו תמיד.

  • יחס הנברא למקורו: כאור השמש בעודו בתוך גוף כדור השמש. הקב"ה נמצא בכל מקום, וממילא הבריאה כולה נמצאת בתוכו ומעולם לא יצאה ממנו, ונמצא שהנברא בטל במהותו ביטול מוחלט לקב"ה.

  • השאלה: אם הנברא בטל, מדוע אין רואים ואין חשים זאת? ולא עוד, אלא שהראייה וההרגשה הן שהנברא קיים מעצמו. כפי שהוזכר באחד השיעורים הקודמים, אין רואים אותו אפילו כדוגמת אור היוצא מן השמש - שאף שיצא ממקורו, עדיין ניכר שהוא מחובר אליו ואינו יכול להתקיים בלעדיו - אלא כמציאות עצמאית לגמרי.

  • התשובה בפרק ד': מושג הצמצום - הקב"ה מסתיר ומעלים את החיות האלוקית, כדי שהנברא יחוש עצמו מציאות עצמאית ונפרדת, אף שהאמת אינה כך.

בסוף פרק ד' פותח אדמו"ר הזקן מאמר מוסגר ארוך, הנמשך עד סוף פרק ה'. מה חסר בדברים שנתבארו עד כה, עד שנדרש כאן ביאור יסודי כל כך? שלוש שאלות יסודיות מתעוררות מן הלימוד, ובלא ביאור זה לא יתיישבו עניינים עיקריים:

  1. ריבוי מול ייחוד: כל הנבראים מקבלים חיותם מן האותיות האלוקיות המהוות אותם בכל רגע, וכפי שהאריך אדמו"ר הזקן בפרק א' - ריבוי אותיות, גימטריאות, צירופי אותיות, חילופים ותמורות, והכול כדי שיהיה ריבוי נבראים. ואם האותיות הן אור אלוקי המהווה כל פרט ופרט, נמצא לכאורה שיש ריבוי באור האלוקי עצמו. והרי זהו עניין ה'ייחוד' שאנו לומדים כאן: שהקב"ה אחד וכוחותיו אחד, אין בו ריבוי ואינו מורכב, כוח אין-סופי אחד. כיצד מתיישב ריבוי האותיות - היינו ריבוי החיות - עם הייחוד?

  2. מהותו של חפץ גשמי: כיצד יש להתייחס אל כל חפץ גשמי - אלוקות הוא, או מציאות גשמית הרחוקה מאלוקות? לפי הנלמד, התשובה היא שמצד האמת הוא אלוקות, אלא שהקב"ה הסתיר זאת.

  3. פעולת המצוות: לפי זה מתעוררת שאלה חזקה על כל עניין קיום תורה ומצוות. מבואר שבנטילת חפץ גשמי ועשייתו תפילין, או קלף של ספר תורה, נעשה החפץ תשמיש קדושה וחפץ של מצווה - אך הרי גם קודם לכן היה אלוקות ממש, אלא שלא ראינו זאת, וגם לאחר המצווה אין רואים שינוי בתפילין או בקלף, שהרי רק לעתיד לבוא תתגלה האמת. היכן, אפוא, נעשית הפעולה? ועוד מתחזקת השאלה: על אנשים פשוטים שאינם רואים אפשר לומר שהחידוש הוא עבורם, אך מה בדבר צדיקים גדולים כאברהם אבינו ומשה רבנו, הרואים אלוקות - הרי גם קודם המצווה רואים הם שהחפץ קדוש ואלוקי, ומה, אם כן, פועלת המצווה?

נקודת התשובה:

אין להתייחס אל הצמצום ככיסוי בלבד, כאחיזת עיניים המסתירה את האמת. אדמו"ר הזקן מחדש שכל מושג הצמצום הוא אותו כוח אלוקי אין-סופי ממש כמו כוח ההוויה: לצד הכוח האין-סופי המהווה את הדבר, פועל עמו כוח אלוקי בלתי מוגבל היוצר בנברא את תחושת הישות וההסתר. תחושת הישות אינה נובעת מכך שהנברא פשוט אינו רואה כעת, אלא זוהי מציאות אמיתית שהקב"ה יצר. בכל העולמות - בבריאה, ביצירה ובכל עולם ועולם - קיימת רמת הצמצום בהתאם אליו, ובכל מקום זוהי מציאות אמיתית.

לא זו בלבד שהקב"ה מעלים את עצמו, אלא שהוא אף נותן בנברא הרגשה של ישות; ומכאן תפקידו של הנברא - לגלות בתוך הצמצום וההסתר את כוח הגילוי.

בזה מתיישבת השאלה: אילו הייתה הרגשת הישות נובעת מאטימותו של הנברא בלבד, הייתה השאלה מתחזקת - מה עניין קיום תורה ומצוות אצל מי שאין לו אטימות זו? אך משהישות היא הרגשה אמיתית שהקב"ה יצר בנברא, הרי קיום תורה ומצוות הוא דבר אמיתי מצד אמיתת הדברים: הנברא נראה יש, ובאמת הוא יש. זהו פלא הפלאים - שנברא המתהווה ברגע זה ממש על ידי הקב"ה, מרגיש את עצמו מנותק; דבר שאינו אפשרי אלא בכוחו האלוקי של הבורא, וכפי שהארכנו בשיעורים הקודמים, אין בכוחנו לקלוט גישה ועוצמה כאלה.

משל החלונות:

כיצד מתיישבת השאלה הראשונה, שיש ריבוי בנבראים ואין ריבוי בבורא? על כך בא המשל: אור השמש המאיר אל תוך בית שחלונותיו צבעוניים - חלון ירוק, חלון אדום, חלון לבן וחלון כחול. בהתאם לחלון שדרכו נכנסות קרני השמש, מתקבל צבע אחר של אור: אור שמש כחול, אור שמש ירוק. נמצא לכאורה שיש ריבוי באור השמש, ואף על פי כן אין הריבוי באור עצמו - האור הוא אותו אור, ומצד מהותו אין בו ריבוי כלל. החלונות הם שיצרו את הריבוי, ובאמצעותם נתקבל האור בצבעים שונים: האור עצמו נשאר מופשט, ואילו פעולתו מגוונת.

משל זה מובא בקבלה לבאר כיצד אותו אור אלוקי עצמו בורא את כל הנבראים ונמצא בכל נברא ונברא, ועם זאת יש ריבוי נבראים וכל נברא מקבל בהתאם אליו: הריבוי והשינוי הם מצד הצמצום - כוח אלוקי שיצר את הצמצום - ואילו האור המאיר בתוך הצמצום הוא האור האלוקי הבלתי מוגבל. נמצא שיש בבריאה שותפות תמידית בין ההשפעה ובין הצמצום, ושניהם הולכים יחד תמיד, וכל נברא מקבל מן האור האלוקי את המתאים לו - כחלון המעביר רק את מה שבכוחו להעביר, כפי שקבע הקב"ה שעל אותו נברא לקבל.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות הפרקים הראשונים - החיות האלוקית המלובשת באותיות עשרה מאמרות, ביטולו המוחלט של הנברא למקורו כאור השמש בגוף השמש, ועניין הצמצום המבואר בפרק ד'. עמדנו על שלוש השאלות היסודיות שבגללן פותח אדמו"ר הזקן במאמר המוסגר הנמשך עד סוף פרק ה': ריבוי האותיות מול הייחוד, מהותו האלוקית של חפץ גשמי, ופעולת קיום תורה ומצוות - ובפרט אצל צדיקים הרואים אלוקות. נקודת התשובה היא שהצמצום אינו כיסוי בלבד, אלא כוח אלוקי בלתי מוגבל היוצר בנברא מציאות אמיתית של ישות, ועל כך בא משל האור והחלונות הצבעוניים, המבאר כיצד הריבוי הוא מצד המקבלים והצמצום, בעוד האור עצמו אחד ופשוט.

בחלק הבא נלמד בעזרת השם את פרק ה'.