TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד · מהי תכלית קיום התורה והמצוות?

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 23:37

בחלק הקודם עמדנו על עניין הכלים והצמצום. כעת נבאר כי הכלי אינו משמש ככיסוי בלבד: הוא מכסה על העוצמה ומעביר אותה במידה מותאמת, כך שהשפע המתקבל יהיה לפי כוחם של הנבראים לקבל. נמצא שהכלי מתערב בעצם פעולתו של האור ומחולל בה שינוי, וכך גם בחינת הצמצום - מכסה ומסתירה את האור והחיות השופע.

מדוע נקודה זו חשובה כל כך בתניא:

נקודה זו מיישבת את אחת השאלות המרכזיות: מה עניינו של קיום התורה והמצוות? האם המצווה באה לפעול אלוקות ולגלות קדושה בחפץ? והרי מצד האמת הכול קדוש מאז ומתמיד, ומה פשר התוספת שמוסיף בו האדם?

אלא שמשעה שעשה הקב"ה את הצמצום, נוצר מצב אמיתי שאין בו תחושה של קדושה. מצב זה אינו נובע מאטימותו של הנברא שאינו רואה, אלא הקב"ה עצמו ברא אותו יש מאין, והטיל על היהודי את התפקיד: בקיימו את המצווה בחפץ הגשמי, הוא בוקע את הצמצום ומאיר בו אור עליון יותר.

"והכלים הן האותיות":

בפרק א' למדנו שכל הנבראים מקבלים את חיותם מן האותיות, ושהשינוי שבין נברא לנברא נוצר מצירוף שונה של אותיות. נשאלת השאלה: היכן נוצר השינוי - מצד האור או מצד הכלי? אם נאמר שהשינוי בא מצד האור, תחזור השאלה החמורה אם יש ריבוי באלוקות, חס ושלום. ועוד: בפרק א' נקראה החיות עצמה בשם 'אותיות', ואילו כאן קורא אדמו"ר הזקן לכלים 'אותיות'.

אין בכך סתירה, כמבואר במשל הזכוכיות הצבועות: מי יצר את הצבע השונה? הזכוכית. אך לאחר שיצרה הזכוכית את הצבע, למי אנו קוראים 'אור אדום' ו'אור ירוק'? לאור. האור הוא שקיבל את הכינוי, ואילו מחולל השינוי הוא הכלי. לפיכך פעם נאמר שהחיות נקראת אותיות - כשמדברים מצד האור, שצירוף כזה של אנרגיה אלוקית יצר מציאות כזו וצירוף אחר מציאות אחרת; ופעם נאמר שהכלים הם האותיות - כשמדברים על מי שחולל את השינוי. היינו הך, והכול תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על הדברים.

שורש האותיות - ה' גבורות:

ממשיך אדמו"ר הזקן: "והכלים הן הן האותיות ששרשן ה' אותיות מנצפ"ך שהן ה' גבורות המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות". מילים אלו נראות "קבליות" ביותר, ונבארן בפשטות.

בכללות ישנן שבע מידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. שתי האחרונות, יסוד ומלכות, כל עניינן ההשפעה החוצה כלפי הזולת, ואילו המידות שהן חלק מן האדם עצמו וממהותו הן חמש בלבד: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד (בחלק האחרון של התניא מאריך אדמו"ר הזקן לבאר כל מידה ומידה ועניינה). לפיכך, כשמדברים על עיקר המידות, מדברים על מספר חמש.

חמש מידות אלו - מה עניינן: השפעה ונתינה בלא גבול, או מדידה, הגבלה וצמצום? גם וגם, ועל שתי הבחינות הללו נקראות אותן חמש המידות עצמן בחסידות 'ה' חסדים' ו'ה' גבורות':

  • ה' חסדים: מצד הגילוי - חמישה מקורות המגלים גילויים נפלאים ועוצמות אדירות, בין באלוקות ובין בנפש. החסד מגלה עוצמה אלוקית המצטיירת בציור החסד, הגבורה מגלה עניין אלוקי הנקרא גבורה, וכן בכל אחת מהן.

  • ה' גבורות: מצד המדידה - כל מידה מוגבלת ומוגדרת בעניינה בלבד: החסד אינו גבורה, והגבורה אינה תפארת, וכל אחת מדודה בעניינה, וממילא היא גם שוללת את זולתה.

על דרך זה בכוחות האלוקיים, באור ובכלי, בשפע ובצמצום: שורש שם הוי', האור והשפע - ה' חסדים; ואילו שורש שם אלוקים, הכלים, האותיות, הגבול וההסתר - ה' גבורות.

אותיות - גילוי וצמצום כאחד:

אף באותיות עצמן כך הוא: כל אות מגלה וכל מילה מגלה, אך מגלה היא את עצמה בלבד ואינה מגלה את זולתה - הרי היא מגבילה ומגלה כאחד. ראוי לציין כי המילה "אות" מקורה בארמית, מלשון "אתא" - בא, התגלה; אותיות עניינן גילויים (ובלשון הקודש משמשת המילה גם במובן סימן, כמו "אותות ומופתים").

ועם זאת ישנן באותיות חמש אותיות שכל עניינן עצירה - האותיות הסופיות מנצפ"ך. כל עוד לא הונחה אות סופית, ייתכן שהמילה תוסיף ותגלה דבר; משהונחה אות סופית, מוכרחת המילה לעצור (מלבד מקום אחד בלבד בתנ"ך שבו מופיעה אות סופית באמצע תיבה).

ומדוע דווקא חמש אותיות סופיות, ולא ארבע או שש? שהרי מסיני ניתן הדבר, ועל פי תורה הן חמש דווקא. אלא מפני שבשורש האלוקי שורש הצמצום שבאותיות הוא ה' גבורות, ומהן השתלשלו חמש האותיות הסופיות.

"המחלקות ומפרידות ההבל והקול":

אדם הרוצה לדבר חייב שתהיה בידו היכולת להכניס את רעיונותיו במילים. כאשר אדם נתון בהתרגשות עצומה או במצב של הלם, אין בכוחו לדבר כלל - המילים נעלמות מפיו, ואפילו להרים את קולו אין ביכולתו, מפני שהגילוי גדול מכדי שייכנס באותיות. ההורדה לאותיות מחייבת צמצום: רק כאשר הדברים נמצאים בעוצמה מדודה ומוגבלת, ניתן להורידם לאותיות.

נמצא שהאותיות הן צמצום וגילוי כאחד: צמצום - שהרי כל עוד העוצמה גדולה אי אפשר להורידה לאותיות, ומשירדה לאותיות הרי היא מצומצמת; וגילוי - שהרי עתה נתגלה הרעיון. וזהו שאומר אדמו"ר הזקן שה' הגבורות מחלקות ומפרידות את ההבל והקול בחמש מוצאות הפה, ומטביעות אותם בכ"ב אותיות, שמהן מצטרפות המילים.

ומה הנמשל? כ"ב האותיות, כפי שלמדנו בפרק א', הן החיות האלוקית שהצטמצמה לריבוי הנבראים ולריבוי הצירופים - בגימטריאות ובחילופי אותיות - ריבוי עצום של נבראים. מה יצר ריבוי זה? לא כוחו של שם הוי' והחסד, שאילו היה הכול מכוח החסד בלבד לא הייתה נוצרת כלל מציאות של תחושת חלוקה בין הנבראים ושל צמצום והסתר; אלא הדבר בא מכוחו של שם אלוקים, מן הכלים ומן הצמצום, שנטלו את הכוח האלוקי האינסופי - כחלונות הצבועים, שהשמש מצד עצמה מופשטת מלהיות מוגדרת בצבע מסוים, והחלונות הם שיצרו צבעים שונים, וממילא פעולת האור משתנה בהתאם לחלונות.

כיצד מצמצמת הגבורה את החסד?

בסיום הפרק נשאלת שאלה: בסדר ההשתלשלות החסד נעלה מן הגבורה - החסד הוא המידה הראשונה והגבורה השנייה. כיצד, אם כן, יש בכוחה של הגבורה - שם אלוקים, הכלים והצמצום - להתגבר על עוצמת החסד, לצמצמו ולהסתירו? הרי זה כשמש ומסך המעמעם אותה, שהשמש חזקה לאין ערוך, וכיצד יוצר המסך שינוי וצמצום?

ועוד בפשטות: בסדר ההשתלשלות אפשר לצייר שלושה קווים - ימין, שמאל ואמצע - ואפשר לציירו כטור אחד שבו כל דרגה משתלשלת מחברתה, ואז מקבלת הגבורה מן החסד. ומה יש לגבורה לצמצם? את מה שקיבלה מן החסד. וכיצד תוכל לפעול שינוי במה שבא מעליה?

משיב אדמו"ר הזקן ומגלה את המקור האלוקי של העניין: "ושרש הה' גבורות הוא "בוצינא דקרדוניתא" שהיא גבורה עילאה דעתיק יומין". "בוצינא דקרדוניתא" פירושו המילולי נר חשוך - לכאורה עניינו של הנר להאיר, וכאן הוא חשוך; זהו כוח הגבורה כפי שהוא מושרש באלוקות.

ומהו "עתיק יומין"? מבואר בקבלה שמעל עשר הספירות ישנו הכתר, ובו חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, ופנימיות הכתר נקראת "עתיק יומין". אחד ההסברים בשם זה: "עתיק" מלשון מועתק ומרוחק מן ה"יומין", והיומין הם המידות (כמבואר בקבלה על "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" - ימים הם מידות), היינו דרגה שהיא באין ערוך מעל המידות.

ובשורש עליון זה - "ושרש החסדים הוא חסד דעתיק יומין כידוע ליודעי ח"ן" - החסד והגבורה מושרשים באותה נקודה ממש, ואין כאן עליון ותחתון כלל. מצד הכוחות האלוקיים אין שום הבדל בין כוח ההשפעה לכוח הצמצום במקורם, ששניהם כוחותיו יתברך, כיד ימין ויד שמאל של אדם אחד. ומשום ששניהם מושרשים בנקודה אחת, יש בכוח הכלים לצמצם את האור - והחלוקה לעליון ותחתון אינה אלא לאחר שירדו הדברים לסדר ההשתלשלות.

המושגים שבפרק זה כתובים בקיצור ובצמצום, ולקוחים מתורת הנסתר והקבלה, אך ההבנה העולה מהם נחוצה וחשובה ביותר, שכן היא יסוד ההבנה במה שאנו פועלים בקיום התורה והמצוות: יש להבין שהחושך הקיים בעולם ואי היכולת לראות אלוקות אינם נובעים רק מקטנות מוחין או מאטימות הנברא, אלא זהו מצב אלוקי שהקב"ה ברא. כפי שנראה בפרק ה', גם אצל הצדיקים הגדולים ביותר, ואף אצל משה רבנו בשעת הנבואה, קיים מצב זה של ירידה והסתר - לא כמידת החושך של הנמוכים בדרגה, אך גם ראייתם היא ראייה שלאחר הצמצום. שאילו לא היה אצלם העלם והסתר כלל, היו פטורים מקיום התורה והמצוות, שהרי מה להם ולהנחת תפילין ולהטלת ציצית כדי להמשיך קדושה, אם אצלם ניכר שהכול קדושה? אלא שאף אצלם קיים אותו מצב שברא הקב"ה, והוא מצב אמיתי מצד האלוקות, ותפקידו של היהודי לפרוץ אותו ולפעול שיתגלה בנגלה כבוד השם הנסתר.

לסיכום: בחלק זה למדנו כי הכלי אינו מכסה בלבד אלא מצמצם את עוצמת האור ומשנה את פעולתו, ומכאן תכלית קיום התורה והמצוות - בקיעת הצמצום שברא הקב"ה יש מאין. ראינו שאין סתירה בין קריאת החיות בשם 'אותיות' (בפרק א') לבין קריאת הכלים בשם 'אותיות' (בפרק זה), כמשל הזכוכיות הצבועות. עמדנו על חמש המידות העיקריות הנקראות ה' חסדים וה' גבורות, על שורש האותיות בה' הגבורות שמהן השתלשלו אותיות מנצפ"ך הסופיות, ועל כך שהאותיות מחלקות את ההבל והקול בה' מוצאות הפה. ולבסוף למדנו כיצד יש בכוח הגבורה לצמצם את החסד - משום ששורש ה' הגבורות, בוצינא דקרדוניתא, ושורש החסדים, חסד דעתיק יומין, מושרשים בנקודה אחת ממש.

בחלק הבא נסכם בפירוט את הנלמד עד עתה.