TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד · הצמצום וההסתר נקראים כלים והחיות אור

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 23:07

הגענו לחלקו האחרון של פרק ד', בדף ע"ט עמוד ב' (עמוד 158), בשורה המתחילה "מהות הבריאה". מיד לאחר מכן נפתח מאמר מוסגר בסוגריים מרובעות, שאינו מסתיים בסוף פרק ד' אלא בסיומו של פרק ה': מאמר מוסגר ארוך המתחיל באמצע פרק ד' וכולל בתוכו את כל פרק ה'. בסיום פרק ה' היו אמורים להופיע שני סימני סגירה של מאמר מוסגר, אלא שהמדפיס סבר שאחד מהם מיותר והשמיטו.

את נקודת הדברים שבמאמר המוסגר כבר ביארנו בשיעור הקודם, וכעת נחזור עליה בקצרה ונלמד את הדברים מבפנים, כדי להבין מה בא אדמו"ר הזקן להוסיף ולהבהיר.

ההבנה הפשוטה ב"שמש ומגן":

בתחילת פרק ד' למדנו ששם הוי"ה ושם אלוקים דומים ל"שמש ומגן": אור ועוצמה חזקה מחד, וצמצום והסתר מאידך. בהשקפה ראשונה מובן שההסתר אינו הסתר אמיתי, אלא מסתיר רק כלפי מי שעומד מאחורי הווילון ואינו רואה את העוצמה שבמקור, ואילו מצד האמת האור קיים במלואו ולא נגרע מכוחו ומעוצמתו דבר.

לפי זה היה צריך להיות לכאורה גם בנמשל: מצד שם הוי"ה, מצד העוצמה האלוקית האין-סופית, התחושה צריכה להיות שהעולם בטל לגמרי בביטול מוחלט לקב"ה, כאור השמש הנמצא בתוך גוף כדור השמש (כפי שלמדנו בסוף פרק ג'). והסיבה שהנבראים חשים את עצמם כמציאות נפרדת ורחוקה היא הצמצום - שהקב"ה הסתיר מאיתנו את המידע המושלם ולא נתן לנו לראות את עוצמת האור. כך היה ניתן להבין בהשקפה ראשונה.

אלא שעל הבנה זו מתעוררות שתי שאלות חזקות:

  1. מה עניינן של המצוות? כשיהודי מקיים מצווה אומרים לו שעל ידי המצווה הוא ממשיך ומחדיר אלוקות בחפץ הגשמי שבאמצעותו קיים אותה, ואף שאינו רואה את השינוי בעיניים גשמיות, הוא מגלה ומחדיר אלוקות בנברא. אך אם האלוקות קיימת בכל דבר מלכתחילה, וכל הבעיה היא שאיננו רואים אותה - הרי גם לאחר קיום המצווה איננו רואים, ומצד האמת אין הבדל בין לפני המצווה לאחריה. נמצא שכל עניין המצוות אינו, חלילה, אלא ביחס לאחיזת העיניים שלנו.

  2. כיצד נוצר הריבוי? הנושא שאנו לומדים נקרא "שער הייחוד" - שהאלוקות היא אחת והכול אלוקות. כיצד, אם כן, נוצר ריבוי כה גדול של נבראים שונים זה מזה, וכל נברא מקבל חיות אלוקית אחרת? וכי יש ריבוי באלוקות? אם הוא אחד, מצידו הכול אחד, ומניין נוצר כאן פתאום ריבוי?

נקודת הביאור:

כאשר אנו אומרים "מגן" וצמצום, אין הכוונה רק לווילון והסתר ביחס אלינו, אלא נוצרת כאן מציאות אמיתית של צמצום מצד הקב"ה. כשם שיש מידת החסד, שם הוי"ה, שעניינה להאיר ולגלות, כך יש כוח למידת הגבורה, שעניינה לברוא בנברא תחושה שהוא כאילו קיים מצד עצמו ואינו מחובר לשורשו. אין זו אחיזת עיניים כלפינו, אלא מצד הקב"ה עצמו ישנה נתינת מקום להעלם ולהסתר הזה. כאילו נאמר שישנה האמת האלוקית כפי שהיא מצד למעלה, ואמת אלוקית כפי שהיא מצד למטה.

העלם זה הוא בלתי נתפס. כשם שאין ביכולת הנברא להבין את מידת החסד ואת המושג של בריאה יש מאין, שאינה בחיק הנברא, כך אין ביכולתו להבין את מידת הגבורה - כיצד ייתכן שהיש אינו מרגיש את האין. על פי הסדר הרגיל, היש היה חייב להרגיש את מקורו, שהרי הנברא מחובר לשורשו תמיד. במשל: האור שיצא מן השמש ונעשה כאילו מציאות נפרדת, ברור לכל שהוא מחובר למאור, ולא יעלה על הדעת שהשמש תשקע והאור ימשיך להאיר. ואילו בעולם ישנה לנברא תחושה כאילו אין מקור כלל, וביחד עם זה הוא חש את עצמו כמציאות חזקה וקיימת.

מי יצר תחושה זו? זוהי יצירה יש מאין. באותה מידה שהקב"ה ברא את הנברא בכוחו האין-סופי של שם הוי"ה, מהווה אותו ומחיה אותו, כך הוא יצר גם את תחושת הניתוק, את תחושת היש ואת ההעלם וההסתר. אין זו אחיזת עיניים, אלא מצב אמיתי שנברא.

לפיכך, כשיהודי מקיים מצוות בחפצי העולם, הוא מחדיר את הגילוי העליון בתוך אותו חלק אלוקי שיצר את ההעלם וההסתר. הוא פועל כביכול באלוקות עצמה - "עושה שלום במרומיו" - ומחבר בין החסד האלוקי לגבורה האלוקית.

זהו הרעיון העומד בבסיס כל המאמר המוסגר, ומתוכו נגזרות שאלות ודיוקים נוספים, שאותם מבאר אדמו"ר הזקן באריכות הסוגריים המתחילים באמצע פרק ד' ומסתיימים בסיומו של פרק ה'. חלק מהביטויים שבהם נפגוש מוכרים מעולם הקבלה והם מופשטים במקצת, אך את הרעיון שמאחוריהם כבר הסברנו, ונשתדל להבין לכל הפחות את פירוש המילים.

לשון אדמו"ר הזקן:

"והנה, בחינת הצמצום והסתר החיות נקרא בשם כלים, והחיות עצמו נקרא בשם אור" - דרגת הצמצום, הכוח הבא להסתיר את החיות האלוקית, נקראת בשם "כלים"; ואילו החיות עצמה, הכוח האלוקי המהווה את הנברא, שאותו כינינו שם הוי"ה, נקראת בשם "אור".

מהו "כלי"?

תפקידו של הכלי אינו רק להסתיר, אלא גם ליצור ולחולל שינוי במה שהוא מקבל. כלי גשמי שמוזגים לתוכו מים אינו יוצר במים שום שינוי, ולכן ניטול משל מופשט יותר: רב שיש לו רעיון שכלי, והוא מבקש ללמדו ולהעבירו לתלמידיו. נעמיד שלושה סוגי תלמידים ונבחן מי מהם נקרא "כלי" לשכלו של הרב:

  1. תלמיד אטום: לא ניתנה לו יכולת קליטה כלל, שמע ולא קלט מאומה. ודאי שאין הוא כלי, שהרי לא קיבל דבר.

  2. תלמיד המוסר מילה במילה: שמע את הכול ויכול אף להעביר את הדברים הלאה, אך כמכשיר הקלטה - ללא שינוי, ללא עיבוד וללא התאמה לעולמו שלו. תלמיד כזה אינו כלי אלא צינור, שיש לו פתח למעלה ופתח למטה; אין זה כלי קיבול אלא אמצעי העברה בלבד.

  3. תלמיד המפנים ומעבד: שמע, הבין והפנים היטב, ועתה הוא לוקח את הדברים לעולמו שלו, מבין מהם דבר מתוך דבר, ומעביר את הרעיון למי שלא היה יכול לקבלו מן הרב במישרין משום שהיה גבוה מדי עבורו - ברמה המתאימה לו. הוא עושה ברעיון שימוש נכון, אך נותן לו את העיבוד שלו. זהו כלי.

פעולתו של התלמיד השלישי היא פעולה חיובית ואקטיבית ברעיון שקיבל. התלמיד הנמוך מקבל כעת רעיון שמקורו ברב, עם העיבוד, הניתוח והעטיפה של התלמיד; יש כאן שיתוף של שני כוחות, ושניהם חיוביים ואקטיביים. אמנם הרעיון המתקבל אינו באותה עוצמה שהייתה אצל הרב, אלא נמוך ומעובד יותר, אך אין זה שהתלמיד רק צמצם וחתך - שהרב אמר מאה אחוז והוא נתן חמישים - אלא הוא נתן לרעיון את עולמו שלו.

מכאן מובן שגם ל"מגן" תפקיד נפלא, שבלעדיו לא היה העולם מקבל את אור השמש ונהנה ממנו, שכן הבהירות הייתה עצומה מכדי שהעולם יוכל להכילה. זהו כוח עליון, הבא מאותה נקודה עליונה שממנה בא כוח הנתינה, ואין להקדים את המאוחר.

לאור הגדרה זו נחזור ללשון אדמו"ר הזקן: הכוח לצמצם ולהסתיר את החיות האלוקית נקרא דווקא "כלים", משום שאין הצמצום בא רק להעלים ולהסתיר. אילו היה בא רק להעלים, לא היה ראוי לכנותו כלי אלא וילון המסתיר, שההסתר שלו אינו אמיתי אלא דמיון, ורק כלפי המקבלים שלא יראו את האמת שמאחוריו. בקריאת השם "כלי" אנו מרוויחים שהוא פועל באור פעולה אקטיבית וחיובית: אין הוא משנה את שכלו של הרב, שנשאר כפי שהוא, אך הוא יוצר שינוי שבעקבותיו נעשית אצל המקבלים הנמוכים קבלה המתאימה להם.

משל נוסף מספר הפרדס:

בספר הפרדס (מספרי הקבלה) מובא משל לאותו רעיון: אור השמש המאיר דרך חלונות בצבעים שונים - ירוק, כחול, אדום וכן הלאה. מכל חלון נכנס אור בצבע אחר, וכל אור אף פועל פעולה אחרת (כידוע, ברפואה קיים מושג של 'אור כחול' הפועל פעולה מסוימת). האור במקורו אינו כחול כלל, אלא מופשט מכל הגדרה של צבע, ומשניתנה לו עטיפה כחולה נעשה כחול.

האם זהו שינוי אמיתי או דמיוני? ודאי שאמיתי: התקבל אור כחול הפועל פעולה מסוימת, ואור אדום הפועל פעולה אחרת. אך השינוי אינו במהות האור, אלא ביחס לפעולתו ולמקבלים: ביחס לפעולה נעשה שינוי - כאן אדום וכאן כחול - ואילו האור עצמו נשאר כפי שהוא במקורו, בדיוק כמשל הרב והתלמיד.

ויש להעיר: במשל הגשמי אין הצבע נוצר באור, שהרי האור הלבן כולל בתוכו את כל התדרים ואת כל הצבעים, וכשמסננים ומניחים לתחום תדרים מסוים לעבור מתקבל הצבע המתאים - כלומר אין כאן אלא הוצאה לפועל של הפוטנציאל הקיים בו.

אכן, במשל הגשמי כך הוא, אך מבחינה אלוקית ורוחנית מדובר במצב חדש ממש: תחושת הנברא שהוא מציאות מנותקת אינה קיימת בפוטנציאל כך שרק נוציא אותה אל הפועל, אלא נוצר כאן מצב חדש לגמרי - ואת המצב החדש הזה יצר הכלי.

וזהו שאומר אדמו"ר הזקן: "בחינת הצמצום והסתר החיות נקרא בשם כלים, והחיות עצמו נקרא בשם אור".

לסיכום: בחלק זה למדנו שהצמצום וההסתר אינם וילון בלבד כלפי הנבראים, אלא מציאות אמיתית הנוצרת מצד הקב"ה - מידת הגבורה, הבוראת בנברא את תחושת היש והניתוק מן השורש כיצירה יש מאין - ולפיכך יש ממש בעבודת המצוות, המחברת את הגילוי העליון עם אותו העלם. כמו כן עמדנו על הגדרת "כלים" ו"אור", על משל הרב והתלמיד שבו הכלי פועל פעולה חיובית ואקטיבית, ועל משל החלונות הצבעוניים שבספר הפרדס.

בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן בהמשך המאמר המוסגר, בשאלות ובדיוקים הנגזרים מרעיון זה.