TheWholeTorah.aiBeta

פרק ד · למה מתכוונים כשאומרים על הקב"ה "הגדול"?

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 12:31

בחלק הקודם עסקנו בהתפשטות החיות האלוקית המהווה את הנבראים. כעת נעמוד על ההבדל היסודי שבין סדר ההשתלשלות שבבריאה לבין ההתהוות יש מאין. בסדר ההשתלשלות אין דילוג: החסד משפיע לגבורה, הגבורה ממשיכה לתפארת, והתפארת לנצח - כל מידה משפיעה למידה הסמוכה לה בלבד, ולא ייתכן מצב של דילוג, משום שבין מידות רחוקות אין יחס.

ואילו בבריאה יש מאין - מהו המרחק שבין ה'יש' ובין מקורו ב'אין'? מרחק אין-סופי. ההתהוות מאין ליש היא אפוא ה'גדולה' במובנה האמיתי: אין גדולה למעלה הימנה, והיא הגדולה האין-סופית שאין כמותה.

מהו השבח "הגדול":

כשאומרים בשבחו של הקב"ה "הגדול", הכוונה להתפשטות חיותו לאין קץ נבראים, להתהוותם מאין ליש בחסד חינם, ולקיומם בכל רגע ורגע בחסד אלוקי המהווה אותם מאין ליש תמיד.

[שאלה: מדוע חוזר אדמו"ר הזקן תמיד על הלשון "מאין ליש", ואינו מדגיש את ההפך - "מיש לאין"? התשובה: עניין זה כבר הוזכר באריכות בפרק א', שאילו היו מסתלקות האותיות המהוות, היה הכול חוזר לאין. אלא שכאן מדובר במציאות הקיימת בפועל, המתהווה בכל רגע מאין ליש. ועוד, שאין אנו רואים ביטול של המציאות: אף כאשר נלקחת הנשמה מן האדם, אין גופו הופך לאפס באותה שנייה].

ומדוע נקראת מידה זו "גדולה"? משום שהיא באה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. זו הגדולה הגדולה שבגדולות, שהרי אין יכולת ליצור יש מאין אלא מכוחו הבלתי מוגבל של הבורא: "כי גדול ה' ולגדולתו אין חקר", ולכן משפיע גם כן חיות והתהוות מאין ליש, לעולמות וברואים אין קץ, שטבע הטוב להיטיב. ומהו "להיטיב"? לגלות את כוחותיו ואת חיותו - לאין קץ נבראים ולאין קץ זמן, ככל שהוא רוצה.

זהו המושג האמיתי של "גדול". כל מה שמכונה גדול בעולם המושגים שלנו - אדם גדול, חכם גדול - אינו אלא גדול יחסי בתוך עולמנו, ואין זה גדול אמיתי. גדול אמיתי, בלי גבול, הוא הקב"ה בלבד, וזו הגדולה שאין למעלה ממנה. זהו השבח הראשון שבסדר שבחיו של הקב"ה בתפילת שמונה עשרה - "הגדול", מידת החסד, ושם הוי' המהווה בכל רגע ורגע. ולאחריו בא השבח "הגיבור".

"והנה בסידור שבחיו של הקב"ה" - דיוק בלשון:

מעניין שאדמו"ר הזקן, בבואו לצטט "הגדול הגיבור", אינו כותב "והנה בסידור התפילה כתוב הגדול הגיבור", אלא נוקט לשון ארוכה יותר: "והנה בסידור שבחיו של הקב"ה". אין כוונתו לציין היכן נכתבו הדברים בלבד, אלא להדגיש שאלו שבחים, ובזה תרתי משמע:

  • שבח השייך לו לבדו: אין נברא שיכול לקבל שבח הדומה לזה, שהרי זהו שבח בלתי מוגבל.

  • שבח שרק הוא מגלה אותו: אין בכוחנו לשבח דבר שאין אנו יודעים מהו. אלמלא גילה לנו הקב"ה שהוא גדול ושלגדולתו אין חקר, לא היינו מסוגלים כלל לשבחו בשבח זה, שהרי אין לנו בו השגה.

המידות מתגלות אלינו מתוך תורתו של הקב"ה: הוא גילה לנו בתורתו שיש לו כוח אלוקי הנקרא "גדול", וכוח אלוקי הנקרא "גיבור".

למעלה מהשגת הנבראים:

שאין בידינו להשיג את גדולתו - דבר פשוט וברור הוא. אין ביכולתנו ליצור אפילו כנף של יתוש, ועל אחת כמה וכמה שאין ביכולתנו ליצור דבר בעולם, ואף אין לנו השגה בעניין כלל. והולך אדמו"ר הזקן ומחדש, שכשם שאין לנו יכולת לתפוס את עוצמת ההתהוות שהיא אין-סופית, כך ממש אין לנו יכולת לתפוס את המידה השנייה - "הגיבור". מצד חוסר יכולת התפיסה שלנו, שתי המידות עומדות באותו קנה מידה.

ובלשונו: "והנה כמו שמידה זו היא שבחו של הקב"ה לבדו, שאין ביכולת שום נברא לברוא יש מאין ולהחיותו" - אף נברא אינו יכול לברוא יש מאין; ואף אם יינתן בידו דבר שכבר נברא, ויאמרו לו שנחסך ממנו הצורך לברוא ועליו רק להחיותו - גם זאת אין בכוחו. "וגם מידה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם" - באותה מידה שאין בכוחנו לברוא, כך אין בכוחנו להבין את הכוח לברוא. ואין לומר: אמנם איננו יכולים לברוא, אך לפחות נבין את התהליך המתרחש - אף את התהליך אין לנו יכולת להבין.

ומדוע? אילו היה הטעם רק משום שעניין זה אינו קיים אצלנו, לא היה בכך פלא: דברים רבים אינם קיימים אצלנו ואיננו משיגים אותם, ולאו דווקא מחמת גדולתם. אף בעולם החי, שהוא נמוך מעולם המדבר, יש דברים רבים שאיננו יודעים ואף איננו יכולים להסבירם - פשוט משום שאינם נמצאים אצלנו. לפיכך מדגיש אדמו"ר הזקן טעם עמוק יותר: מידה זו היא "למעלה מהשכלת כל הברואים" - למעלה מעולם המושגים של נברא בכלל.

"שאין כוח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מידה זו ויכולתה לברוא יש מאין" - ומדוע? "כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא ממידת גדולתו של הקב"ה, והקב"ה ומידותיו אחדות פשוט" - אין הבורא מורכב חלילה ממידות וכוחות שונים, אלא הוא וכוחותיו ומידותיו אחד, "כדאיתא בזוהר הקדוש ד"איהו וגרמוהי חד"". ומשום כך: "וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו, כך אינו יכול להשיג מידותיו".

[ובלשון המובאת במאמרי החסידות: "אילו ידעתיו - הייתיו", שאילו היה בכוחו של נברא לדעת את הבורא, היה הוא עצמו כמותו. ואין בידינו אלא דרך משל ודימוי, ולא ידיעת המציאות ולא ידיעת המהות].

לסיכום: בחלק זה למדנו כי בסדר ההשתלשלות אין דילוג בין המידות, ואילו ההתהוות יש מאין - שהמרחק בה בין היש למקורו הוא אין-סופי - היא הגדולה האמיתית. זהו פירוש השבח "הגדול": התפשטות החיות לאין קץ נבראים והתהוותם מאין ליש בכל רגע בחסד חינם, מידה הבאה מגדולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, "ולגדולתו אין חקר", שטבע הטוב להיטיב. עמדנו על דיוק הלשון "בסידור שבחיו של הקב"ה" - שבח השייך לו לבדו, ושרק הוא מגלה אותו לנו בתורתו. ולמדנו שמידה זו אינה מושללת מאיתנו רק בעשייה, אלא היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שהרי הקב"ה ומידותיו אחדות פשוטה, "איהו וגרמוהי חד", וכשם שאין נברא משיג את בוראו כך אינו משיג את מידותיו.

בחלק הבא נעסוק במידת הגבורה - כוח הצמצום וההסתר - ונראה מדוע אף היא, אף שלכאורה יש לה דוגמה כלשהי בעולמנו, מושללת לחלוטין מהשגת הנבראים.