בשיעור הקודם עצרנו בתחילת פרק ד' של שער הייחוד והאמונה, בדף ע"ט עמוד א' (עמוד 157), בשליש העליון של העמוד - בשורה המתחילה "כמו שכתוב לאיל", שלאחריה מתחיל קטע חדש: "והנה בסידור שבחיו של הקב"ה". לפני שנמשיך הלאה, נסכם בקצרה את הנושא שאנו לומדים ואת המקום שבו אנו עומדים.
תמצית פרק ג':
בפרק ג' למדנו יסוד חשוב ביותר, והוא סיכום הרעיון הכללי של שער הייחוד והאמונה: כל נברא וכל יש נחשב באמת לאין ואפס ממש. יסוד זה הוסבר בהרחבה במשל הזיו ביחס לשמש, שבו שני מצבים:
הזיו מחוץ לשמש: כשהזיו יוצא מן השמש ומאיר למרחוק הוא מקבל יחס של מציאות. אין זו מציאות נפרדת ובלתי תלויה - שהרי גם אז הוא תלוי בשמש בכל רגע, וכששוקעת השמש נעלם אף הזיו - אך כל עוד השמש מאירה, הזיו נמשך ומתפשט ממנה ומקבל יחס של מציאות של זיו, והשמש עצמה היא הנותנת לו יחס זה.
הזיו בתוך גוף כדור השמש: זהו מצב עליון יותר, כפי שהוא לפני שיצא. ברור שכשם שיש זיו מחוץ לשמש, קיים זיו גם בתוכה - אלא ששם אי אפשר לקרוא לו כלל בשם "זיו", שכן בתוך השמש אין אלא שמש. הוא חלק מן המכלול, חלק מן העיקר, ואין לו שום מציאות עצמית כלל.
כך גם בנמשל, בעולם וביחסו אל הכוח האלוקי המהווה אותו בכל רגע: הכוח האלוקי נמצא כל העת בתוך הנברא, להוותו ולהחיותו בתוך תוכו - בכל פרט שבו, בכל תא ובכל תכונה. כל פרט ופרט של ההוויה אינו אלא תוצאה מן החיות האלוקית הנמצאת בו ברגע זה. נמצא שאין כאן מציאות בעלת חשיבות ועניין עצמי, ואין קיים אלא ביטוי של המקור.
ואם כן, באיזו רמת ביטול אמורים הנבראים לעמוד ביחס למקור המהווה אותם - כביטולו של הזיו שיצא מן השמש, או כביטולו של הזיו בתוך השמש? מצד האמת ומצד הבנת הדברים - כזיו שבתוך השמש, שהרי מעולם לא יצא. במשל אכן קיים מצב נתון שבו השמש כאן והזיו יצא ממנה, אך בנמשל אין מצב כזה: "מלוא כל הארץ כבודו", אין מציאות שבה יצא הנברא מן הבורא, אלא הוא נמצא כל העת בתוכו וכחלק ממנו, ואין לו שום הוויה, שום מציאות ושום חשיבות בלעדי הכוח המהווה אותו ברגע זה.
השאלה שבה נחתם פרק ג':
לפי חשבון זה, מי אמור לראות עולם ומי אינו אמור לראותו? מי שרואה ומרגיש את המקור האלוקי המהווה את הבריאה - הוא אמור לראות עולם, ואף זאת עולם הבטל אל מקורו. ואילו מי שאינו רואה את המקור - אינו אמור לראות מאומה, שהרי אין מצב של ישות בלא המקור.
הדבר דומה לנר שהושלך לתוך מדורה: ודאי שהוא נמצא במדורה, אך אין הוא נמצא בה כישות נפרדת אלא כחלק ממנה. קיומו הוא כל עוד המדורה קיימת, ואילו נסלק ממנו את המדורה - לא יישאר ממנו דבר.
והנה בפועל קיימים שני הדברים כאחד, ותרתי דסתרי הם: הקב"ה העלים מאיתנו את ראיית המקור, ויחד עם זאת אנו רואים ומרגישים ישות הנראית לנו כקיימת מעצמה ומאליה. והפלא גדול עוד יותר: אילו היינו מרגישים את העולם כזיו שיצא מן השמש, עדיין היה הדבר מובן, שהרי אף שמיוחסת לזיו מציאות כלשהי, ברור שמציאותו תלויה - נעה השמש, נע עמה הזיו. אך המבט האנושי על העולם אינו כזה כלל: האדם רואה אותו כמציאות שאינה תלויה בדבר ואף אינה זקוקה לתלות, העומדת בפני עצמה. נמצא שלא זו בלבד שאין רואים אותו ברמת ביטולו של האור בתוך השמש, אלא אף לא ברמת ביטולו של האור שיצא מן השמש, אלא כאילו הוא עצמו השמש, כאילו הוא קיים לבדו. כיצד ייתכן דבר כזה? בשאלה זו נחתם פרק ג'.
פתיחת פרק ד': "שמש ומגן":
בחלק הראשון של פרק ד' שכבר למדנו נתבאר, שכדי להבין את העניין יש לדעת שהפסוק מתאר את שם הוי' ואת שם אלוקים במשל של "שמש ומגן": שם הוי' הוא כשמש, ושם אלוקים הוא כמגן. עלינו להבין מהו תפקידו של כל אחד מהם בבריאה - מה תפקיד השמש ומה תפקיד המגן - ומתוך הבנת משמעות המשל נבין את עניינם של שני השמות ואת המתרחש בבריאה.
כאן מתגלה שתפקיד המגן אינו תפקיד של וילון בלבד. וילון המוצב מול פרוז'קטור מווסת, מחליש ונותן מינון שאפשר לסבול, אך אין הוא פועל שום שינוי באור עצמו. אנו נראה שהמגן, וכנגדו בנמשל שם אלוקים, הוא שותף בבריאה: הוא יוצר דבר מה, ומה שאנו רואים לפנינו הוא תוצאת שותפותם של שני הכוחות יחד.
לסכם זאת במילה אחת (ועוד נראה זאת בהמשך): שם הוי' הוא הנותן את עצם המציאות - האנרגיה האלוקית היוצרת אותה; ואילו ההעלם, אותו חושך שבו נדמה לנו שהעולם קיים מנותק ממקורו, הוא פעולתו של שם אלוקים. נמצא שהקב"ה עושה כאן שני פלאים כאחד: הוא יוצר את המציאות, ונותן באותה מציאות תחושה שאינה תלויה כלל במקורה. "אלוקים" בגימטריה "הטבע" - שיחוש העולם כאילו הטבע קיים לבדו ואינו זקוק לאיש. נמצא שאין כאן ויסות בלבד, אלא אף יצירה.
עוד למדנו את פירושו המילולי של שם הוי': שורש התיבה הוא שלוש האותיות האחרונות - ה', ו', ה' - שמשמעותן "הווה", מהווה, הכוח המהווה; והיו"ד שבתחילה הופכת את המילה לתמידית, שההוויה היא בכל רגע ורגע.
"הגדול הגיבור" - חסד וגבורה:
מכאן נמשיך במקום שבו עצרנו: "והנה בסידור שבחיו של הקב"ה כתיב: הגדול הגבור כו'". שבחיו של הקב"ה מסודרים בסידור התפילה, בפתיחת תפילת שמונה עשרה, שבה פותחים בשבח לבורא עולם: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". אדמו"ר הזקן בא לבאר את פירושם של שני שבחים אלו - "הגדול" ו"הגיבור" - המקבילים לשם הוי' ולשם אלוקים, לשמש ולמגן: "הגדול" הוא שם הוי', ו"הגיבור" הוא שם אלוקים. ובסדר המידות: "הגדול" הוא חסד, ו"הגיבור" הוא גבורה.
"ופירוש "הגדול" היא מדת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית, להיות ברואים מאין ליש וקיימים בחסד חינם" - מהו "גדול"? מידת החסד והתפשטות החיות האלוקית בכל העולמות והברואים, ובכמה ברואים? לאין קץ ותכלית: נבראים בלי גבול, ועוד נבראים ועוד נבראים, הנולדים ונמשכים בלי סוף, וכולם מקבלים חיות אלוקית. זהו עצמו "גדול", שכן היכולת לתת חיות לאין קץ היא שבח השייך רק למי שאינו מוגבל, שהרי המוגבל אינו מסוגל לתת בלי גבול.
ונוסף על כך יש דגש נוסף בגדולה - "להיות ברואים מאין ליש". כלומר, שני דברים יש כאן: ראשית הוא יוצר אותם מאין ליש, ולאחר מכן, משנוצרו, הוא מהווה, מקיים ומחיה אותם בכל רגע, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים ש"אל תקרא מחיה אלא מהווה". כל אחד משני הפרטים הללו הוא בגדר "גדול".
לשון המדרש היא, שאפילו יתכנסו כל חכמי תבל וישבו יחד כדי לברוא דבר חדש - לא יוכלו לברוא אפילו כנף של יתוש ולהטיל בו נשמה. היינו שאף ליצור אותה לא יוכלו, ואף להחיותה לא יוכלו.
ומה בדבר המהר"ל מפראג, שעשה את הגולם? התשובה היא שהדבר נעשה בכוח אלוקי. כך גם מסופר בגמרא על תנאים שהיו יוצרים עגל בערב שבת כדי שיהיה להם מה לאכול בסעודת שבת, וכן נאמר אצל משה רבנו "ואם בריאה יברא ה'" - בריאת מציאות חדשה בכוח אלוקי. עוד נעסוק בכך בעזרת השם בתחילת פרק ה', שם מדובר על התגלות אלוקית בעולם על ידי צדיקים ועל ידי אותות ומופתים. אין זה נברא היוצר דבר מכוחו שלו, אלא הקב"ה נתן בכוחם של צדיקים לגלות את הכוח האלוקי; אך בכוח אנושי, אף אם יתכנסו כל חכמי תבל, אין מציאות כזו כלל.
והטעם: נברא אנושי מוגבל אינו יכול לתת אלא את מה שיש לו ובתוך גבולו, ובריאת יש מאין אינה בידו כלל. ועוד, שכל שפע וכל נתינה שבבריאה אינם נמשכים מן הנותן אל המקבל אלא כשיש ביניהם יחס וקירבה; ובהיעדר כל יחס של קירבה לא תיווצר ביניהם תקשורת, והנותן לא ייתן.
לדוגמה: חכם - למי ילמד את דברי חוכמתו? לאנשים בעלי שכל המסוגלים להבין. אך מי שאינו מבין - אדם שחוכמתו מוגבלת אין לו שפה משותפת עמו ואינו מסוגל ללמדו. רק על שלמה המלך, שחוכמתו הייתה בלתי מוגבלת ביחס לכלל האנושות, נאמר שהיה "החכם מכל האדם" - אפילו מן הטיפשים, שהיה בכוחו לתקשר אף עם מי שרחוקים ממנו בלי ערך; אך בדרך הטבע אין הדבר שייך.
לסיכום: חזרנו על יסוד פרק ג' - שכל נברא נחשב לאין ואפס ממש, כזיו שבתוך השמש שמעולם לא יצא ממנה - ועל השאלה שבה נחתם הפרק: כיצד ייתכן שאיננו רואים את המקור, ואף על פי כן אנו רואים ישות הנראית כעומדת בפני עצמה ובלתי תלויה. בפרק ד' נתבאר משל "שמש ומגן": שם הוי' נותן את עצם המציאות, ושם אלוקים ("אלוקים" בגימטריה "הטבע") אינו וילון המווסת בלבד אלא שותף ביצירה, הפועל את ההעלם ואת תחושת העצמאות של הנבראים. כמו כן עמדנו על פירוש שם הוי' - מלשון מהווה בכל רגע ורגע - ועל פירוש "הגדול" שבסידור: מידת החסד והתפשטות החיות לאין קץ ותכלית, הן בבריאת הנבראים מאין ליש והן בהחייאתם בכל רגע, דבר שאין שום כוח אנושי מסוגל לו.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן ונעמוד על פירוש השבח "הגיבור" - מידת הגבורה ועניינו של שם אלוקים בבריאה.