TheWholeTorah.aiBeta

פרק ג · שני אופני ביטול וקושיית ראיית היש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 17:29

בחלק הקודם למדנו על ביטולו של העולם למקורו, כאור השמש הבטל בתוך גוף כדור השמש. מכאן עולה שאלה חזקה: דווקא על פי ההסבר ההגיוני לא היינו אמורים לראות כלל מציאות של יש. כדי לחדד זאת נחזור אל שני המשלים שלמדנו, ונעמוד על ההבדל שביניהם.

שני אופנים בביטול:

כשאומרים על דבר שהוא בטל ביחס לזולתו, יש להבחין בשני אופנים:

  • ביטול מחמת גדלות הזולת: הדבר העומד לצדו עצום וחזק כל כך, עד שהקטן נעשה אפסי ביחס אליו ובטל כלפיו. משל לנר הדולק בצהרי היום, בשעה שהשמש זורחת במלוא עוצמתה: אדם המביט בו רואה את גוף הנר, אך אינו מבחין כלל אם האש דולקת בו. וכך אומרת הגמרא: "שרגא בטיהרא מאי אהני" - נר בצהרי היום אין בו תועלת ואין לו משמעות. אולם ראוי לדייק: הנר קיים, האש בוערת בו בכל תכונותיה, והמקרב אליה את אצבעו ייכווה. מה שאבד לו אינו קיומו אלא יכולתו להאיר ולהיות מורגש בסביבתו - הסביבה אינה נהנית ממנו והוא אינו תורם לה דבר. לפיכך, ככל שהאור הגדול ילך וישקע ויתעלם, תשוב מציאותו של הנר להיות ניכרת, מורגשת ובעלת משמעות. רמת ביטול זו אינה אי-קיום, אלא אי-הרגשה בלבד.

  • ביטול במציאות: נר שהושלך לתוך מדורה גדולה. גם כאן אין רואים אותו ואין מייחסים לו שום מציאות, אלא שכאן אין הדבר נובע רק מכך שיש לצדו דבר גדול ועוצמתי יותר, אלא מפני שנבלע לגמרי בתוך הגדול ונעשה אחד עמו, ואיבד את מציאותו ואת מהותו. ולפיכך, אם תילקח המדורה, לא תתגלה להבתו הפרטית של הנר - שכן גם היא לא תהיה עוד.

מכאן נשאלת השאלה שבה חותם אדמו"ר הזקן את הפרק: באיזו רמת ביטול בטל העולם לבורא? ודאי שלא כנר בצהרי היום, אלא כנר שהושלך לתוך המדורה, כאור הבטל בתוך גוף כדור השמש - ביטול במציאות ממש.

ואם כן, היה צריך לצאת להיפך ממה שאנו רואים: הצדיקים שעיניהם מאירות ורואים את הכוח האלוקי - הם שהיו אמורים לראות עולם, עולם שכל עניינו ביטוי של הכוח האלוקי; ואילו מי שעיניו אטומות ואינו רואה את הכוח האלוקי - כמי שנטלו ממנו את המדורה עצמה - לא היה אמור לראות דבר. כיצד, אם כן, ייתכן שאין אנו רואים כלל את המקור, ובכל זאת רואים עולם?

אמנם ניתן לטעון שההסתרה אינה אי-קיום, אלא חוסר היכולת של האדם להבחין במקור. אך זהו עצמו עומק הקושיה: כל מה שמוכנס בתניא בתוקף רב הוא שאין לעולם מציאות עצמית כלל. לא שיש לו מציאות התלויה באחר, אלא שאין לו מציאות משל עצמו כלל: כל מה שקיים כאן אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי בלבד. ממילא, כאשר אין האדם מסוגל לראות את הכוח האלוקי, לא היה אמור להישאר לנגד עיניו דבר. התשובה אכן טמונה בפעולה אלוקית נוספת, כוח אדיר של הסתר, הנוטל מן האדם את ראיית המקור ובכל זאת מאפשר לו לראות מציאות של יש - ועל כך נלמד בהמשך; אך כדי להבין את הצורך בתשובה זו, יש להעמיק תחילה בעוצמת הקושיה.

השאלה בלשון התניא:

"רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה, שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם ועל הארץ, שנראה אורו ליש גמור" - במשל קיימים שני מצבים: אור הנמצא בתוך גוף השמש, ושם אינו ניכר כלל; ואור שיצא מן השמש ומאיר בחלל העולם ועל הארץ, ושם הוא נראה כיש גמור. במקום שבו נראה האור אין מקורו מצוי כלל, שכן האור אכן יצא ממקורו.

"מה שאין כן כל הברואים הם במקורם תמיד, רק שאין המקור נראה לעיני בשר" - בנמשל אין שני מצבים כלל. אין מצב שבו העולם יצא ממציאות הבורא ונעשה מציאות נפרדת ועצמאית, אלא הברואים נמצאים במקורם תמיד, אלא שאין המקור נראה לעיני בשר. ואם המקור אינו נראה, היה ראוי שגם הנברא לא יהיה מורגש כלל - "ולמה אינן בטלים במציאות למקורם? אך להבין זה - צריך להקדים".

ויש להוסיף: איזה עולם ברא הקב"ה מלכתחילה? עולם שכל מהותו ביטוי של עשרה מאמרות, מעשה בראשית שכולו דבר ה'. עולם מגושם ומנותק מן הבורא לא נברא מעולם. ואם כן, כיצד אנו רואים עולם מסוג אחר, מציאות הבועטת וצועקת "אני ואפסי עוד", בשעה שמצד האמת העולם בטל לבורא בכל רגע?

פרק המסתיים בשאלה:

ידוע שבספרי חקירה העוסקים במציאות הבורא, כגון ספר מורה נבוכים להרמב"ם, מובאות שאלות קשות מאוד באמונה לצד תשובות המבארות אותן. ומקובל שהרוצה ללמוד ספרים אלו ילמד תחילה את התשובה ורק אחר כך את השאלה, שמא יבין היטב את השאלה ולא יקלוט את התשובה, ויישאר תקוע עמה.

ואילו כאן מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק בשאלה. על כך אומרים חסידים: עם שאלה כזו ראוי להישאר. מהי השאלה? למה איננו בטלים לקב"ה. זו שאלה שאפשר ללכת לישון עמה, ואף ראוי שתציק לאדם כל הזמן: מצד מצב העניינים היינו צריכים לחוש ביטול תמידי, וכיצד אנו חשים יש? אדמו"ר הזקן הרשה לעצמו לסיים פרק בשאלה, אף שעד שתתברר התשובה יעברו עוד פרק או שניים.

לסיכום: בחלק זה עמדנו על שני אופני ביטול - ביטול מחמת גדלות הזולת, כנר בצהרי היום, שבו הנר קיים בכל תכונותיו ורק אינו מורגש; וביטול במציאות, כנר שהושלך לתוך המדורה ונבלע בה לגמרי. ביטול העולם לבורא הוא מן הסוג השני, ולפיכך מתחדדת הקושיה: כיוון שאין לעולם מציאות עצמית כלל, ומעולם לא יצא ממקורו, היה ראוי שבהיעדר ראיית המקור לא תיראה מציאות כלל. זוהי שאלת התניא החותמת את הפרק: "ולמה אינם בטלים במציאות למקורם".

בחלק הבא נפתח בהקדמה בעניין יסודי ביותר, שבאמצעותה נוכל להבין כיצד ייתכן שאדם רואה מציאות הנראית נפרדת, בשעה שאינה נפרדת כלל.