TheWholeTorah.aiBeta

פרק ג · הנברא כביטוי הכוח האלוקי והסתר המקור

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 16:54

אנו באמצע פרק ג' בשער הייחוד והאמונה, בדף ע"ח עמוד ב' (עמוד 156). עצרנו בשורה הרביעית מלמעלה, בשורה הפותחת במילים "השמש המאיר", ואנו ממשיכים מן המילים "וכדברים האלה ממש". מכיוון שהנושאים הנידונים כאן מופשטים ועדינים ודורשים התבוננות והבנה, נחזור תחילה על הנקודה שלמדנו בחלק הקודם - שהרי פרקים א'-ב' אינם אלא הקדמה לנקודתו של פרק ג', והכל נבנה נדבך על גבי נדבך.

הנקודה העולה מתחילת שער הייחוד והאמונה, ובמיוחד מפרק ב', היא שכל נברא ונברא, כל פרט שבנברא, חומריותו וממשותו - אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי הנמצא בתוכו ברגע זה ממש, ואין לו שום משמעות אחרת ושום מציאות אחרת. כפי שדייקנו בשיעורים הקודמים בלשון שדבר ה' נמצא בתוך השמים - כל פרט, כל תכונה וכל עניין שאנו רואים בנברא הוא ביטוי של הכוח האלוקי המהווה אותו ברגע זה ממש, מאין ליש, כפי שהודגם במשל זריקת האבן.

מכיוון שהנברא מצד עצמו הוא אין, כל הימצאותו וכל ישותו וקיומו בכל רגע ורגע אינם אלא מחמת הכוח האלוקי המהווה אותו ברגע זה ממש ומוציאו ממצב של אין למצב של יש.

אין הדבר דומה ליחס שבין הגוף לנפש: הגוף הוא מציאות שיש לה מקור קיום משל עצמה, והנפש נמצאת בו ומחיה אותו; כשהנפש יוצאת נשאר הגוף כדומם - מציאות התלויה בנפש, אך אין היא הופכת לאין ואפס, שהרי מקור הגוף הוא מקור אחר. ואילו ביחס שבין העולם לקב"ה אין זה כך: אין הפירוש שהעולם הוא ישות בעלת מציאות עצמית וחזקה, שכל תלותה היא בכך שהכוח האלוקי ישפיע בה אנרגיה בכל רגע ורגע. העניין עמוק הרבה יותר: הנברא מצד עצמו אינו קיים כלל, וכל הנמצא כאן אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי המוציאו ברגע זה ממש מאין ליש.

עד כמה מציאותו של הנברא מצד עצמו אין ואפס, מתבטא בלשון שלמדנו בחלק הקודם - "אילו ניתנה רשות לעין לראות": אילו לא היה הקב"ה מעלים את עצמו, אלא היה נותן לנו רשות לראות את המצב כפי שהוא מצד האמת, לא היינו רואים את העולם במציאותו הנוכחית, אלא מציאות של ביטוי אלוקי בלבד.

משל אור השמש:

המשל שעליו מאריך אדמו"ר הזקן בפרק הוא משל השמש ואורה, ובו שני מצבים:

  • האור כפי שיצא מן השמש: מציאות שניתן לייחס לה יחס בפני עצמה. אמנם היא תלויה בשמש - משתשקע השמש ייעלם האור - אך הוא כבר יצא מן המקור, וניתן להתייחס אליו כאל דבר העומד לעצמו.

  • האור כפי שהוא בתוך גוף כדור השמש: אם השמש מאירה למרחק אלפי מילין, בוודאי שהיא מאירה גם בתוך עצמה; אלא ששם אי אפשר לקרוא לו בשם 'אור' כלל, שכן הוא חלק אחד מן השמש, בטל אל מקורו בביטול מוחלט.

משל נוסף [אינו כתוב בתניא]: אדם המגיע למקום שבו דולקת מדורה גדולה, ומשליך לתוכה נר. האם הנר נמצא שם? נמצא - אך בטל הוא לגמרי אל המדורה. אי אפשר להצביע ולומר "הנה הנר"; הוא נעשה חלק מן המדורה, ומה שרואים כאן הוא מדורה בלבד, והנר קיים בה כחלק ממנה ולא כמציאות בפני עצמה.

[משל זה אינו מדויק כמשל השמש, שכן אור השמש הוא תולדה של השמש ולא דבר חיצוני שהושלך לתוכה, ואילו הנר הוא דבר חיצוני למדורה. אין הוא בא אלא להמחיש את רמת ההימצאות של הנר לאחר שכבר נמצא בתוך המדורה, ולא את התהליך שממנו בא].

כל העולם כולו בטל בביטול מוחלט ואמיתי אל הכוח האלוקי המהווה אותו - באותה רמת ביטול שבה נמצא אור השמש בתוך גוף כדור השמש. ואין הדבר משתנה לפי מהותו של הנברא: כל נברא ונברא, מצד מהותו, אין לו מציאות, ומציאותו אינה אלא מציאות של ביטול מוחלט.

הנמשל:

"וכדברים האלה ממש, בדמותם כצלמם, הם כל הברואים לגבי השפע האלקי מרוח פיו השופע עליהם ומהוה אותם והוא מקורם" - בדיוק באותו יחס עומדים כל הברואים מול השפע האלוקי המהווה אותם ברגע זה ממש. מכיוון שכל מציאותם אינה אלא מפני שברגע זה ממש הכוח האלוקי יוצר אותם ונותן להם מציאות, הרי כל מציאותם ביטוי של הכוח האלוקי, ואין להם מציאות נפרדת, ולפיכך בטלים הם לגמרי אל מקורם.

ובלשונו, הנבראים "הם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש".

ומהי ההוכחה שיש מציאות של עולם?

אין לומר חלילה שכל העניין אינו אלא אחיזת עיניים; מציאות העולם מציאות אמיתית היא. אולם ההוכחה לכך אינה מפני שאנו מרגישים אותה בידינו - שהרי דברים רבים נראים לנו מציאות ודאית ובטוחה, ולבסוף מתברר שהייתה כאן אחיזת עיניים כזו או אחרת. שאלה זו נשאלת במאמרי חסידות, והתשובה היא: מפני שכתוב בתורה שנברא עולם, וכל המצוות תלויות במציאותו של עולם, והמצוות אמת והתורה אמת.

אם כן, העולם קיים - אך באיזו רמת קיום? בטל לגמרי אל מקורו, שכן מצד עצמו אין לו מציאות, וכל קיומו בכל רגע ורגע הוא מפני שברגע זה ממש שופע בו הכוח האלוקי ומוציאו ממצב של אין למצב של יש. ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם, כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש, ואינו נקרא בשם יש כלל כשהוא במקורו" - כשם שאור השמש בתוך מקורו אין לו שם 'אור' כלל, אלא שם 'שמש' בלבד. ודאי שהאור נמצא שם - אם הוא מאיר למרחקים, על אחת כמה וכמה בתוך עצמו - אך אופן הימצאותו שם הוא כשמש ממש.

האור מתחיל לקבל יחס עצמי "רק תחת השמים שאין שם מקורו" - כשהוא מתרחק מן השמש ויוצא מן המקור, שם מתחיל האור לקבל משמעות; אך בהיותו במקורו אין לו משמעות כלל.

וכך בנמשל: "כך כל הברואים אין נופל עליהם שם "יש" כלל" - אי אפשר לייחס לנבראים שום כינוי ושום משמעות של ישות, "אלא לעיני בשר שלנו, שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור שהוא רוח ה' המהוה אותם". אילו היינו רואים ומשיגים את המקור, כלשון הפרק "אילו ניתנה רשות לעין לראות", לא היינו רואים את העולם כמציאות עצמית הנפרדת ממקורה - ודאי שהיינו רואים מציאות, אך היינו רואים בה ביטוי של הכוח האלוקי בלבד.

ולכאורה אין המשל דומה לנמשל: משל השמש עוסק באור בלבד, שהוא דבר אחד ומופשט ואינו גשמי, ואילו הנבראים שהקב"ה מחיה הם דברים ממשיים וחומריים. אך אין בכך הבדל: מה לי חומרי ברמה גסה ומה לי דק ועדין - הכל ביטוי של הכוח האלוקי בכל מיני צורות, בדומם ובצומח, בחי ובמדבר, באש ברוח במים ובעפר. ולא רק החיות שבנברא, אלא אף ממשותו עצמה.

אמנם ככל שהדבר חומרי יותר, קשה יותר לתפוס זאת. כאשר אדם רואה כוחות רוחניים קל לו יותר, אלא שאף אז אין הוא מייחס אותם לאלוקות, אלא אומר שאלו כוחות הקיימים בעולם. עין גשמית ושכל גשמי מסתכלים על הדברים כדבר בפני עצמו, בלי להבחין בין חומרי לפחות חומרי, בין אש למים ובין רוח לעפר - הכל אינו אלא אותה אנרגיה במצב צבירה אחר, ביטוי של הכוח האלוקי; אלא שהעין אינה מסתכלת כך.

וכיוון שאיננו רואים את המקור, "לכן נראה לעינינו גשמיות הנבראים וחומרם וממשם שהם יש גמור, כמו שנראה אור השמש יש גמור כשאינו במקורו". בדיוק כשם שאור השמש נראה לעינינו יש גמור בהיותו מחוץ למקורו, כך אנו מסתכלים על הנבראים.

מצד האמת הכל בטל, הכל נמצא כביכול בתוך גוף כדור השמש; ואם אין אנו רואים זאת, הרי זה מפני שאיננו רואים את המקור, שהקב"ה מסתירו מעינינו, וממילא נדמה לנו העולם כמציאות עצמית ונפרדת.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסוד שכל נברא, על חומריותו וממשותו, אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי המהווה אותו מאין ליש ברגע זה ממש, ואין זה דומה ליחס שבין הגוף לנפש. עמדנו על משל אור השמש בתוך גוף כדור השמש ועל הנמשל: כשם שהאור במקורו בטל במציאות ואינו נקרא בשם יש כלל, כך כל הברואים בטלים במציאות לגבי מקורם, ואין נופל עליהם שם יש אלא לעיני בשר, מפני שאיננו רואים ומשיגים את המקור - רוח ה' המהווה אותם.

בחלק הבא נעמוד על כך שהסבר זה אינו מדויק די הצורך, כפי שמורה אדמו"ר הזקן בשורות האחרונות של הפרק.