בחלק הקודם ראינו שאותה מציאות עצמה יכולה להימצא בשני מצבים שונים. כך גם ההסתכלות על העולם ויחסו לקב"ה.
כעת נבאר את המשל שנותן אדמו"ר הזקן לעניין זה.
משל אור השמש:
כדי להבין כיצד העולם נמצא במצב של אפסיות מוחלטת, נותן אדמו"ר הזקן משל גשמי לפי ערך: "והמשל לזה הוא אור השמש "המאיר לארץ ולדרים", שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש, ונראה לעין כל מאיר על הארץ ובחלל העולם" - יש גוף כדור השמש, וממנו מתפשט זיו ואור המאיר למרחק עצום עד לעולמנו הגשמי, ואנו רואים אותו, מרגישים אותו ונהנים ממנו.
"והנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמיים" - הדבר ברור והגיוני: "שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיוכל להאיר במקומו ממש". אם כדור השמש עוצמתי עד שזיוו מאיר למרחק כה גדול, ודאי שהאור נמצא גם בתוכו ממש.
אך באיזו רמה של הימצאות נמצא שם האור?
כאן בעולם האור הוא מציאות ניכרת: רואים אותו, מצביעים עליו, אוגרים אאת האנרגיה שלו במכשירים המיועדים לכך ומשתמשים בה. יש לו ממשות ויש לו יחס, אף שאין הוא כל מציאות השמש אלא זיו בלבד, וכששוקעת השמש הוא נעלם. אך בתוך גוף כדור השמש, אף שמצד ההיגיון הוא בוודאי נמצא שם, אין הוא נמצא באותה רמה של הימצאות שבה הוא נמצא בחוץ; שם האור הוא בעצם שמש.
ובלשון התניא: "רק ששם במקומו ממש נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש, כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה". שם אין לזיו מציאות של זיו כלל, שכן המציאות היחידה שם היא השמש, ואי אפשר להצביע עליו ולהפרידו.
משל הנר שבמדורה:
תארו לעצמכם מדורה גדולה ואדם המחזיק בצידה נר קטן ומשליך אותו לתוך המדורה. בשניות הראשונות, עוד בטרם כלה הנר, האם הוא מאיר בתוך המדורה? ודאי שהוא מאיר. אך האם ניתן למצוא שם את אורו ולהתייחס אליו כמציאות עצמאית? מה שקיים שם הוא המדורה בלבד.
אין הכוונה שמציאותו של הנר התבטלה ואיננה קיימת. היא קיימת בהחלט, אך לא ברמה של נר אלא ברמה של מדורה; היא קיימת באופן עמוק ופנימי יותר, בטלה לגמרי למקורה. היא קיימת באופן של אפסיות. זהו בדיוק מצבו של האור בתוך גוף כדור השמש: הוא קיים בוודאי, שהרי אם הוא מאיר למרחוק כל שכן שהוא קיים בתוכו, אך הוא קיים באופן של אפסיות, ולא באופן שניתן לייחס לו ממשות ומציאות כפי שייחסנו לו בחוץ.
משל הרב והתלמיד:
רב יושב ולומד דף גמרא, ומבינו לעומק על כל המפרשים, הפלפולים, הדיוקים, הראשונים והאחרונים. הוטל עליו ללמד את אותו דף לנער צעיר ברמת הפשט בלבד, בעזרת המפרשים המבארים את הפשט, בלא להעמיק עמו יתר על המידה. ישב הרב ולימד את הנער את הדף ברמת פשט.
לפנינו שתי רמות לימוד: הרב המבין את העומק על כל פלפוליו, והתלמיד המבין את הפשט. האם גם הרב מבין את הפשט? ודאי, שהרי אחרת לא היה יכול להסביר. אך האם הוא מבין את הפשט באותו אופן שבו מבין אותו התלמיד? ודאי שלא. אצל הרב הפשט הוא חלק ממכלול, ואין הוא יכול להפריד אותו ממנו; הסתכלותו על הפשט שונה לחלוטין.
לפי משל זה: השמש היא עומק הבנתו של הרב; האור שיצא מן השמש הוא הפשט כפי שהתלמיד מבינו; ואילו אנו עוסקים כעת באור שעודנו בתוך השמש, בנר שהושלך לתוך המדורה, ובפשט כפי שהוא נמצא אצל הרב.
מן המשל אל הנמשל:
לאן מבקש אדמו"ר הזקן להוביל אותנו? שנדע באיזו רמה נמצא העולם ביחס לבורא בכל רגע ורגע. האם העולם נפרד מן הבורא? האם יצא ממנו? האם שייך כלל לומר שהבורא נמצא וממנו יצא העולם כמציאות בפני עצמה? ברור שלא. נמצא שהעולם עומד תמיד בבחינת האור שבתוך גוף השמש: בתוך המדורה אכן קיים הנר, בתוך הבנת הרב אכן קיים הפשט, ובתוך השמש אכן קיים הזיו, אך אין זה זיו שאפשר להצביע עליו ולומר "הנה יש כאן זיו"; מה שיש כאן הוא שמש.
זהו שאדמו"ר הזקן, לפני הסתלקותו, הביט בקורה ולא ראה קורה אלא את האור האלוקי המהווה אותה. לא שלא הייתה שם קורה; הקורה הייתה, אלא שהוא ראה אותה בהסתכלות האמיתית של הדברים.
נשוב אל לשון התניא ונקרא את המשך דבריו: "שהזיו והאור הזה, אינו רק הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש; רק בחלל העולם תחת כל השמיים ועל הארץ, שאין כאן גוף כדור השמש במציאות, נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל, ונופל עליו כאן שם "יש" באמת". - כאן, במקום שבו גוף כדור השמש אינו נמצא (ואילו היה מתקרב אלינו מעט, היה העולם כולו נשרף), נראה הזיו כיש וכמציאות, וראוי לקרוא לו "יש": אפשר למדוד את האנרגיה שלו ולעשות בו דברים נפלאים, משום שיצא מן המקור ונפרד ממנו.
"מה שאין כן כשהוא במקורו בגוף השמש, אין נופל עליו שם יש כלל, אלא שם אין ואפס ממש, שאין מאיר שם רק מקורו לבדו, שהוא גוף השמש המאיר ואפס בלעדו" - הכינוי היחיד שניתן לתת לאור כפי שהוא בתוך גוף כדור השמש הוא "אין ואפס", ואין לו שום כינוי אחר.
דיוק שבין המשל לנמשל:
במשל, גם כשאנו אומרים שהאור שבחוץ תלוי בשמש, עדיין יצרה השמש מציאות: אמנם מציאות התלויה בה, ומשתשקע ייעלם האור, אך כל עוד השמש מאירה, האור קיים כמציאות. בנמשל איננו אומרים כך. איננו אומרים שהקב"ה יצר מציאות של עולם התלויה בו ועם זאת היא מציאות בפני עצמה; כאן אנו אומרים יותר מזה: מציאות העולם מצד עצמה אינה מציאות כלל, אלא אין.
כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, חידושו של אדמו"ר הזקן על יסוד תורת הבעל שם טוב הוא שהכוח האלוקי מתלבש בתוך הנברא עצמו: כל תכונה שבנברא, כל פרט שבו, כל תא שבו, כל מציאות שבו, אינה הוא, אלא ביטוי של הכוח האלוקי. נמצא שמעולם לא התחילה כאן מציאות. המציאות שאנו רואים לא נבראה מעולם, ואין היא המציאות האמיתית של הדברים, בדיוק כמו האור כפי שהוא בתוך השמש, שאינו אור ולא נברא כמציאות של אור, ואין לו ממשות כלל.
ההוראה למעשה:
תובנה זו צריכה לשנות את הסתכלותנו באופן מוחלט. המציאות שאנו רואים אינה המציאות הנכונה; אנו מפרידים את המציאות ממקורה, משום שלא ניתנה הרשות לעין לראות. אך מצד האמת אין מציאות עצמאית כלל, בדיוק כמו האור שבתוך גוף כדור השמש. לכך מבקש אדמו"ר הזקן להוביל אותנו בשער הייחוד והאמונה: לראות נכון את מציאות העולם, ולשם כך נדרשת התבוננות והשכלה בדברים, כלשונו "משכיל על דבר".
ודווקא כאשר מסתכלים כך על מציאות העולם, יכול יהודי לקיים תורה ומצוות בתוקף גדול הרבה יותר. אין הוא מתפעל ממניעות ועיכובים, משום שהוא מבין שאינם מציאות אלא אחיזת עיניים שהקב"ה העמיד לפניו כניסיון, לראות כיצד יסתכל על הדברים: האם זהו מטבע זהב או כדור משחק. ההסתכלות שלו היא הנותנת למניעה מציאות, והיא היוצרת את ההפחדה ואת המפלצת שהוא רואה.
הדברים דומים לסיפור הידוע על שני זקנים שישבו בחדר אחד בליל חורף קר. לאחד היה חם ולשני היה קר, זה ביקש לפתוח את החלון וזה ביקש לסוגרו, והוויכוח נמשך עד חצות הלילה. לבסוף איבד אחד הזקנים את סבלנותו, נטל את נעלו והשליך אותה, ונשמע קול התנפצות זכוכית. כל אותו לילה רעד האחד מקור, ואילו חברו נהנה. בבוקר התברר שהנעל פגעה במראה שבארון, ואילו החלון נותר סגור ולא נכנסה כל רוח, והחדר היה חם מאוד. ממה, אם כן, רעד הזקן מקור כל הלילה? בדמיונו יצר מצב, ומן המצב שיצר הושפע.
זהו המסר: אל תיצור את המציאות הדמיונית, שהרי מצד עצמה אינה קיימת. כך צריך יהודי להסתכל על כל המניעות והעיכובים, שאינם קיימים באמת; אם לא תיצור אותם, לא יפריעו לך, שכן העולם מצד עצמו אין ואפס, והמציאות היחידה היא המציאות האלוקית.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על משל אור השמש שנוקט אדמו"ר הזקן: האור המאיר בחלל העולם נראה ליש ממש, ואילו במקורו, בתוך גוף כדור השמש, אין נופל עליו שם יש כלל אלא אין ואפס ממש, שאין מאיר שם אלא מקורו לבדו. חידדנו זאת במשל הנר שהושלך למדורה ובמשל הפשט כפי שהוא נמצא אצל הרב, והבהרנו שבנמשל הדברים חריפים יותר: אין מדובר במציאות התלויה בבורא, אלא שמציאות העולם מצד עצמה אינה מציאות כלל.
בחלק הבא נעסוק בעזרת השם בנמשל עצמו, ונראה כיצד העולם כולו אין ואפס ממש לגבי מקורו.