TheWholeTorah.aiBeta

משל השמש

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 26:18

הגענו לפרק ג' בשער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף ע"ח (עמוד 155). פרקים א' ו-ב' שלמדנו היו למעשה פרקי ההקדמה לפרק ג', שבו מונח היסוד של שער הייחוד והאמונה כולו. אמנם ישנם בעניין פרטים רבים נוספים, אך המסקנה המתבקשת מפרקים א' ו-ב' באה לידי ביטוי כאן בפרק ג'.

נזכיר את העיקרון שלמדנו בפרקים א' ו-ב':

העיקרון מושתת לכל ראש על אמונה, ולאחר מכן מתיישבת האמונה גם בהבנה. ראשית אנו מאמינים בדברי התורה, שהקב"ה ברא את העולם בכוח הנקרא 'דיבור': "בדבר ה' שמים נעשו", "לעולם ה' דברך נצב בשמים". אמונה זו, שהעולם נברא בכוח האלוקי הנקרא דיבור ואותיות, מובילה אותנו אל ההבנה שנתבארה באריכות בכמה משלים ודוגמאות.

העולם הזה הוא עולם מחודש: הקב"ה חידש אותו בששת ימי בראשית על ידי הכוח האלוקי שהוטבע והתלבש בכל נברא ונברא וחידש את מציאותו. ומאחר שהוא דבר חדש, המשך קיומו מותנה בכך שהכוח האלוקי יוסיף להימצא בו בכל רגע ורגע. אילו היה נפסק חלילה לרגע הכוח האלוקי המהווה את הנברא, היה מצבו כמו לפני ששת ימי בראשית - אינו נמצא כלל. ומה שהוא נמצא בפועל בכל רגע ורגע, אינו אלא משום שברגע זה ממש הכוח האלוקי נמצא בו, מהווה אותו ומחיה אותו.

  • משל זריקת האבן (שאינו כתוב כאן בתניא אלא במקומות אחרים) - הרואה אבן מתעופפת באוויר, אף אם לא ראה את מי שזרק אותה, אין עולה בדעתו שיש בעיר זו אבנים המתעופפות מאליהן. ברור לו שהוכנס באבן כוח, וברגע שייפסק הכוח תשוב האבן למצבה הקודם.

  • קריעת ים סוף - "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה", ונבקעו המים ונעמדו כנד וכחומה. אילו היה נפסק לרגע אחד אותו כוח אלוקי שהתלבש ברוח הקדים, היו המים שבים למצבם הקודם, ולא היה קיים לא נד ולא חומה.

בכל מקום שיש בו חידוש, הכוח המחדש צריך להימצא בתוצאה בכל עת, שאם לא כן לא תוסיף התוצאה להתקיים. זו נקודתם של פרקים א' ו-ב', ומכאן המסקנה המתבקשת: כאשר אנו רואים מציאות של נברא, מציאות של עולם - מה באמת אנו רואים? את הכוח האלוקי הנמצא כאן, שהרי אין מציאות של עולם בלי הכוח האלוקי. כמשל האבן: הרואה אבן מתעופפת רואה למעשה את הכוח הדוחף אותה, שהרי אין מציאות של אבן המתעופפת מעצמה. כך היא ההסתכלות הנכונה על העולם: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - אמת, הקב"ה ברא את העולם בששת ימי בראשית, והמציאות קיימת כתוצאה מן הכוח האלוקי המהווה אותה, וזו מציאותה הבלעדית.

ניגש ללשון אדמו"ר הזקן בפרק ג':

"והנה אחרי הדברים והאמת האלה" - לאחר הדברים שנתבארו בפרקים א' ו-ב', "כל משכיל על דבר" - כל מי שבכוחו להשכיל, להתעמק ולהתבונן בנקודות שנתבארו, "יבין לאשורו" - יבין את הדבר לאשורו ובבהירות, "איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל, המהווה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש". הכוח הפועל, הוא הכוח האלוקי, מוציא את הנברא בכל רגע ורגע ממצב של אין ומעמידו במצב של יש, ורק מחמת זה יש לנברא מציאות; אילו היה כוח זה נפסק, אין לנברא מציאות כלל.

הכרה זו דורשת השכלה והתבוננות, משום שהיא הפוכה לגמרי מן ההסתכלות הטבעית. המסקנה אומרת לאדם: לאמיתו של דבר אינך נמצא, ואף העולם אינו נמצא, וכל קיומו אינו אלא משום שהכוח האלוקי עושה אותו ולא מצד עצמו. ההסתכלות הטבעית, ללא הלימוד וההבנה הללו, רואה עולם חזק, קיים ועוצמתי - וכאן נאמר ההיפך הגמור. לפיכך נדרש דווקא "משכיל על דבר".

וממשיך אדמו"ר הזקן: "ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות - זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא". הכוח האלוקי ודאי נמצא בנברא, אלא שעיני הבשר תופסות רק את הדבר הגשמי, את הממשות ואת החומריות, ואינן מכירות ומרגישות באמת האלוקית שבו - ומשום כך אין ההסתכלות על המציאות הסתכלות נכונה.

הדבר דומה לאדם שמעולם לא ראה ולא שמע על מציאות אחרת בעולם, ולפתע הוא רואה אבן מתעופפת: הוא סבור שכך היא דרכה של אבן, שהרי לא ידע אחרת. אך לכל מי שחי בעולם ברור שאין מציאות כזו של אבן המתעופפת מאליה, ובעיני השכל הוא רואה מיד את הכוח הדוחף אותה, אף שאינו רואה את הכוח בעיני בשר.

בעולם, לעומת זאת, אין אנו רואים כך: עיני הבשר מכריזות שיש כאן יש וממשות, ואין עולה על הדעת כלל שכל המציאות אינה אלא תוצאה של הכוח האלוקי - והטעם, משום שזהו כוח רוחני שאין רואים אותו.

"אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו מ"מוצא פי ה'" ורוח פיו" - אילו היה הקב"ה נותן רשות לאדם לראות את אמיתת הדברים, כעין 'משקפיים' מיוחדים.

מובא באחד המאמרים של האדמו"ר המהר"ש, שאין זו משאלת לב תיאורטית בלבד: על ידי לימוד הדברים וההתבוננות הפנימית אכן ניתנת רשות לעין לראות, ובכוחו של אדם להתקרב במידה זו או אחרת אל ההכרה הזו. אך בעיניים בשריות בלבד, ללא עבודה, ללא השקעה וללא לימוד, אין ניתנת רשות זו באופן טבעי, והאדם אינו רואה את הכוח האלוקי.

וממשיך: "לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו". וראוי לדייק בלשון: אין הוא אומר שלא הייתה גשמיות כלל. הגשמיות קיימת, שהרי הקב"ה בראה, והיא קיימת אף בשעה שניתנת רשות לעין לראות. אלא שהגשמיות, החומריות והממשות - כל הלשונות הללו מבטאות דרגות וחלקים שבגשמי המחשיכים ומסתירים על אמיתת הדברים - לא היו נראים לעינינו.

סיפור הקורה:

מסופר שבימים הסמוכים להסתלקותו ישב אדמו"ר הזקן עם נכדו, הרבי הצמח צדק, שמילא את מקומו כעבור דור. הצביע אדמו"ר הזקן על הקורה שמעל ראשם ושאל: "מה אתה רואה?". השיב הצמח צדק: "אני רואה קורה". אמר לו אדמו"ר הזקן: "אני איני רואה קורה, אני רואה את דבר ה' המחיה את הקורה".

כפי שסיפר הרבי בהתוועדות וביאר, אין פירוש הדבר שאדמו"ר הזקן לא ראה קורה. ודאי שראה קורה, שהרי יש מציאות ויש עולם - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - ורוב רובן של המצוות מתקיימות דווקא על ידי חפץ גשמי. אילו היה צריך לבנות סוכה היה נוטל קורה, ולא היה אומר שאין כאן קורה. אלא שהוא לא ראה את הקורה כמציאות נפרדת העומדת בפני עצמה, אלא כביטוי של דבר ה' המהווה אותה ברגע זה ממש. אין כאן הפרדה בין דבר ה' לבין הקורה, כאילו את דבר ה' איני רואה אך מציאות גשמית וממשית אני רואה; אלא כל המציאות הגשמית הנראית לעין אינה אלא ביטוי של דבר ה' המהווה אותה ברגע זה. זוהי ראייה אחרת לגמרי והסתכלות אחרת לגמרי על אותה מציאות עצמה.

תחושת הוודאות שהעולם הוא מציאות חזקה ואיתנה שאין להזיזה מלווה כל נברא בעולם, וזאת מחמת ההסתר, שאינו מניח לאדם לראות מעבר לכך. ומכאן גם התשובה לשאלה: אילו היה ההסתר מתבטל, האם לא הייתה מציאות האדם מתבטלת? מן הסיפור מתברר שלא: אדמו"ר הזקן היה קיים, והבית היה קיים, והמציאות הייתה קיימת - רק ההסתר לא היה קיים. ביטול ההסתר אין פירושו שאין עולם; יש מציאות של עולם, אלא שההסתכלות עליו שונה, ואין רואים בו את החומריות שבדבר.

למשל: מטבע זהב ששוויו הון מתגלגל בבית ומונח על השולחן. הילד הקטן קם בבוקר, רואה דבר עגול ונוצץ, ומתחיל לשחק בו: מגלגל אותו על הרצפה, מעיף אותו לכאן ולכאן, והוא משמיע קולות ומנצנץ, משחק יפה ביותר. נכנס האב ואומר: "מה אתה עושה? זה כסף, זה שווה את כל ההון שלנו". מי מהם צודק? שניהם מביטים באותו חפץ ממש: הילד אינו רואה בו אלא משחק יפה ונוצץ שאין כמותו בין משחקיו, והאב אינו רואה בו משחק כלל, אלא את כל רכושו וכל הונו. על חפץ אחד עצמו אפשר להביט בשני מבטים.

כך גם בעולם: אפשר לראות מציאות של עולם חומרי, גשמי וממשי, עולם הבועט וזועק "אני ואפסי עוד"; ואפשר לראות באותו עולם עצמו ביטוי של "יהי אור", "תדשא הארץ דשא", וכל עשרת המאמרות הקיימים בו. זו כוונת אדמו"ר הזקן: אילו ניתנה רשות לעין לראות, לא היו הגשמיות, החומריות והממשות של הנברא נראות לעינינו.

"כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש" - המציאות הגשמית בטלה לגמרי אל החיות האלוקית שבה, המהווה אותה ומוציאה אותה ברגע זה ממש מאין ליש, ורק מחמתה היא קיימת. זוהי המציאות האמיתית והבלעדית, וכל הסתכלות אחרת היא הסתכלות מעוותת על הדברים. אילו היה הכוח האלוקי מתנתק מן הנברא לרגע, לא היה קיים כאן דבר, כמו קודם ששת ימי בראשית ממש.

"והרוחניות השופע עליו מ"מוצא פי ה'" ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהווה אותו, אם כן אפס בלעדו באמת" - הכוח הרוחני המתגלה בנברא, מהווה אותו ומחיה אותו, הוא לבדו המוציא אותו מן האפסיות שלפני ששת ימי בראשית אל מציאות קיימת, ואין שייך כלל להפריד ולנתק ביניהם. בלי הכוח האלוקי אין עולם; העולם הקיים אינו אלא ביטוי של הכוח האלוקי, והכוח האלוקי הוא כל מציאותו וכל מהותו של הנברא.

בכך נבדל הנמשל מן המשל שהובא בפרק ב' מן הצורף העושה כלי: לאחר שסיים הצורף את מלאכתו, הכלי קיים בלעדיו - הצורף הולך לביתו והכלי עומד במקומו, משום שמציאות הכלי אינה באה מן הצורף אלא היא מציאות עצמאית בזכות עצמה, והצורף רק שינה אותה מצורה אחת לצורה אחרת. אך בעולם אין הדבר כן כלל: אין לעולם שום מציאות, שום זכות קיום ושום יכולת קיום בלי הכוח האלוקי שבראו בששת ימי בראשית והוציאו מאין ליש. זו מציאותו היחידה, ובלעדיה אינו קיים כלל.

זוהי גם משמעות הלשון "מהווהו ומחיהו" שעמדנו עליה: גם ההוויה הראשונה של הנברא וגם המשך קיומו והתחזקותו בכל רגע ורגע באים מן הכוח האלוקי, ואין מציאות אחרת כלל. ממילא מובן, שבכל רגע מחדש יכול הקב"ה, אם ירצה, לשנות את המציאות מן הקצה אל הקצה בתוך שבריר שנייה, שהרי הקב"ה הוא המנהיג את הכול, ולנברא כשלעצמו אין מציאות.

ביטוי ידוע אמר הרבי הצמח צדק על חמיו, אדמו"ר האמצעי: "חמי, אילו היו חותכים לו את האצבע לא היה זורם דם אלא חסידות". הפירוש הפשוט: תפקיד הדם הוא להחיות את האדם, וכמבואר בתחילת התניא שהדם מחיה את הכול, ובא הצמח צדק לומר שחיותו של אדמו"ר האמצעי לא הייתה מעניינים גשמיים וחומריים אלא מן החסידות, שכל חייו היו חסידות.

אך אחד החסידים ביאר פתגם זה בעומק גדול הרבה יותר, וביאורו מבוסס על ההסבר שנתן אדמו"ר האמצעי עצמו על סיפור המובא בגמרא במסכת בבא מציעא:

הגמרא מספרת על רבי אלעזר, שהיה שמן ורחב ביותר באופן מופלג. הרדימוהו בסמי מרפא, והוציאו מגופו בעודו רדום שומן ובשר בכמות גדולה מאוד. לאחר מכן השאירו את אותו שומן ובשר בחוץ בחודשים החמים ביותר, תמוז ואב, ועברו עליו חודשיים ולא הסריח כלל - דבר שאינו מובן על פי דרך הטבע. ועל כך אמר רבי אלעזר את לשון הפסוק: "אף בשרי ישכון לבטח".

מדוע נודף ריח רע מגופו של אדם? משום שהאוכל שהוא אוכל אינו נאכל לבדו: עמו נאכלות גם התאוות שבמאכל, הקליפות שבו וכל העניינים שהם היפך הטוב. האדם מונח בחומריות שבמאכל ובתאווה שבו, והאוכל נעשה דם ובשר מבשרו; ומכיוון שמעורבים בו עניינים כה רבים של היפך הטוב, אכן בגשמיות ממש נודף ממנו ריח רע.

אך אדם האוכל אך ורק לשם שמיים, שכל מחשבתו נתונה לקדושה שבדבר, אין באכילתו אפילו קליפת נוגה שבמאכל, אלא הקדושה שבו בלבד. רבי אלעזר אכל, וכל אכילתו הייתה קדושה; ומשכך לא היה בבשר גופו שום עניין של היפך הטוב, אלא הכול קודש.

הדבר דומה למה ששנינו בפרקי אבות על בשר הקודש שבבית המקדש: "ולא הסריח בשר הקודש מעולם". בשר רגיל, אם יונח בלא קירור, אי אפשר לעמוד בסמוך לו; אך בשר הקודש אינו בשר כבשר שאיטליז. כאשר קיים בדבר החלק האלוקי בלבד, הוא נותר ברמה אחרת לגמרי.

על פי סיפור זה מתבאר גם מה שנאמר על אדמו"ר האמצעי, שאילו היו חותכים את אצבעו לא היה זורם ממנה דם במובן הרגיל המוכר לנו, שתכונותיו ומאפייניו הם כאלו. אצלו היה זה אלוקות, קדושה בלבד. צבע אדום אולי היה לו, אך לא במובן הרגיל של דם על כל תכונותיו, אלא דבר אלוקי, מציאות אחרת לגמרי.

דוגמה נוספת לדבר: צדיק שפותחים את קברו לאחר מאות שנים ומוצאים שגופו לא השתנה כלל. אותו עיקרון עצמו, שהרי רימה ותולעה שבגוף באות מאותם עניינים של היפך הטוב המעורבים בו.

מכאן עולה שאותה מציאות עצמה, אותו עולם עצמו, יכול להימצא בשני מצבים שונים: אפשר שתהיה לו מציאות גשמית, חומרית וממשית, שאין ניכר בה כל דבר אלוקי; ואילו ניתנה הרשות לעין לראות, לא היינו רואים את העולם בצורה שבה הוא נראה לעינינו כעת, אלא את ההסתכלות האלוקית על הדברים בלבד.

לסיכום: בחלק זה נכנסנו לפרק ג', שבו מונח היסוד של שער הייחוד והאמונה כולו. ראינו כי המסקנה המתבקשת מפרקים א' ו-ב' היא שכל נברא ויש נחשב לאין ואפס ממש לגבי כוח הפועל שבנפעל המהווה אותו תמיד ומוציאו מאין ליש; ושמה שהנבראים נראים לנו ליש וממשות אינו אלא מחמת שאין אנו משיגים בעיני בשר את כוח ה' ורוח פיו שבנברא. עמדנו על דיוק הלשון, שאילו ניתנה רשות לעין לראות לא היו נראים לעינינו גשמיות הנברא וחומרו וממשו - ולא שלא הייתה גשמיות כלל, כפי שעולה מסיפור אדמו"ר הזקן והקורה וממשל מטבע הזהב. כמו כן נתבאר ההבדל מן המשל של הצורף, וכי הכוח האלוקי הוא מציאותו ומהותו הבלעדית של הנברא, ופתחנו בסיפורו של אדמו"ר האמצעי ביום הילולתו. הבאנו את סיפורו של רבי אלעזר, שבשרו לא הסריח, וראינו מכאן שאותה מציאות עצמה יכולה להימצא בשני מצבים שונים.

בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונבאר את משל אור השמש.