בחלק הקודם עמדנו על כך שדבר ה' הוא המהווה ומחיה את הנבראים בכל רגע ורגע, בבחינת אותיות הדיבור. כעת מקדים אדמו"ר הזקן שאלה יסודית: "ואף שאין לו דמות הגוף" - כיצד ניתן לייחס לבורא יתברך אותיות ומוצאות הפה? הרי אלו דימויים השייכים אצלנו, אצל הנבראים, שזוהי צורת דיבורנו, ומה מקום לנקוט ביטוי כזה כלפי הבורא?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "הרי מקרא מלא דיבר הכתוב" - הפסוק אומר "וידבר ה'", "ויאמר ה'". ומדוע אכן נוקטת התורה במינוח זה, ומה היא מבקשת לומר בו? כוונתה לומר שישנן התגלויות אלוקיות המצטמצמות בדיוק כדרך שמצטמצם הדיבור.
משל הדיבור האנושי:
כאשר אדם משמיע רעיון, האותיות שהוציא מפיו מסודרות בסגנון מסוים דווקא, ובכך הן מעבירות רעיון כזה וכזה. העברת המסר באמצעות אותיות מורה על גילוי הרעיון החוצה בצורה מסודרת ביותר: אילו היה זורק אותיות ללא סדר, לא היה הרעיון מועבר כלל. הוא העביר זאת באותיות מסודרות, והתאים את הדברים לשומע, להבנתו ולרמתו.
על דרך זה, כביכול, הכוח האלוקי היורד אל הנבראים - הוא יורד באופן שכל נברא מקבל כביכול את ה'טיפול האישי' שלו: הבורא נמצא בתוך נברא זה ובתוך נברא זה, בכל נברא בהתאם אליו. והביטוי המתאים ביותר להורות על ירידה וצמצום אישי זה הוא האמירה והדיבור, "והיא בחינת התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאים".
הדיבור האלוקי אצל הנביאים:
מה מתרחש אצל הנביא בשעה שהוא שומע דברי נבואה? אין בידינו להדגים זאת ולהבינה, שהרי איננו נביאים, אך את עצם הרעיון ניתן להבין: הדיבור האלוקי אל הנביא הוא "התגלות כ"ב אותיות עליונות לנביאים ומתלבשות בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם". הנביא הבין בשכלו ובהבנתו את הרעיון שגילה לו הבורא והשיגו, שהרי לאחר מכן הוא עתיד להעבירו הלאה.
וכשהנביא מוסר את דברי הנבואה, המילים היוצאות מפיו בשעת הנבואה אינן מילותיו, אינן מחשבותיו ואינן תובנותיו - אלא דבר ה' המדבר מתוך גרונם. אלו אותיות אלוקיות שירדו והצטמצמו עד לקול גשמי הנשמע מפי אדם גשמי, שהלביש זאת במסגרת של אותיות גשמיות: ניתן לרושמן, להקליטן, לשומען ולהדפיסן. ומה הן בעצם? דבר ה' שירד והצטמצם עד לנביא, וירידה זו נקראת דיבור ואמירה, "כמו שכתוב: רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני".
מכאן גם הדיוק הרב בדברי הנביא: כיצד אמר, מהו בדיוק הביטוי שנקט ומהו הסגנון. אילו היו אלו מילותיו שלו, מה מקום לדייק כל כך בדברי בשר ודם? אלא שכאשר הוא מדבר שלא בתורת נביא - אכן מילותיו שלו הן; אך כשהוא מדבר בתור נביא, כל ביטוי חשוב וכל מינוח מבטא את דבר ה' שהצטמצם עד לאותיות מסודרות בפיו של הנביא.
וכמו שכתב האר"י ז"ל בשער הנבואה - ובכך בא אדמו"ר הזקן לחדד שבדיוק כך הוא בנברא: כשדבר ה' ברא את הנברא, פירושו שירד לתוך הנברא. הפרפר, גרגיר החול, טיפת המים וכל נברא אחר - מהם? ביטוי של הכוח האלוקי שהתגלה בצורה זו ממש, בתכונה זו ובהוויה זו, שכן ירד על ידי אותיות.
האם, אם כן, הנביא והנברא שווים הם?
על כך מבהיר אדמו"ר הזקן מיד שאין הדברים אלא "כעין זה" - דומה למה שמתרחש אצל הנביא, התלבשות האותיות בברואים: כשם שאצל הנביא זוהי התלבשות הדיבור בשפתו ובמחשבתו, כך בברואים זוהי התלבשות אותיות להוות את הנבראים, "כדכתיב 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם'" - כמעט אותו לשון ממש שאמר הנביא "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני". ואף על פי כן יש הבדל אחד:
בנבראים: ודאי שזהו דבר ה', אלא שהוא יורד על ידי השתלשלויות רבות ועצומות עד שהוא יורד לעשייה גופנית ומתלבש בגשמיות ממש - להוות את הדבר הגשמי ולהחיותו.
אצל הנביאים: השגתם "היא באצילות המתלבשת בעולם הבריאה" - הנביא נמצא בעולם נמוך יותר, ומשיג את הדיבור האלוקי העליון כפי שהוא בדרגה אלוקית גבוהה הרבה יותר, באין ערוך.
נמצא שאף שבשניהם משתמשים באותו לשון - דיבור ואותיות - אין להתבלבל ולחשוב שמדובר באותה רמה.
"כל דבר שיהודי רואה - הוראה בעבודת השם":
מצד שני, זהו דבר ה', ועל יסוד זה אפשר להבין את הפתגם הידוע של הבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה וכל דבר שהוא שומע - עליו להבין שיש לו כעת הוראה מהקב"ה בעבודת השם. במילים אחרות: הקב"ה מדבר אליו. אלא שכיצד הוא מדבר אליו? לא שלח אליו נביא שידבר אליו דבר ה' בגילוי של עולם האצילות, אלא שלח אליו מסר באמצעות הוויה גשמית או מצב מסוים המתרחש. על האדם להבין שכל המתרחש מדבר אליו: הקב"ה מסמן לו ומדבר אליו, ועליו להבין מה הוא מתכוון לומר לו, שכן זהו דבר ה' - ובכל דבר נמצא דבר ה'. וכשחיים בצורה כזו ומתרגלים לחשוב בצורה כזו, רואים בכל מצב שקורה, ועל אחת כמה וכמה בכל נברא ונברא הקיים, ביטוי של דבר ה' הנמצא בו.
מה למדנו בשני הפרקים הראשונים:
שני הפרקים הראשונים קידמו אותנו התקדמות נפלא בהבנת המושג "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". שכן מה עולה מכל זה? כל הנבראים הקיימים - ודאי שהם קיימים, ואין כאן אחיזת עיניים, שהרי הקב"ה אומר בתורתו שברא עולם. אלא שעל מה נשען העולם הזה ועל מה הוא קיים? על דבר ה' המהווה אותו בכל רגע ורגע. אנו רואים את התוצאה, ועלינו להבין שהתוצאה קיימת רק משום שבכל רגע ורגע דבר ה' מהווה אותה, מחיה אותה ונותן לה גם את ההוויה וגם את המציאות.
זהו דבר נפלא ביותר באחדות השם: שלא נייחס חלילה שום מציאות עצמאית לשום נברא, שכן אין מושג כזה של מציאות עצמאית - אילו יעזוב חלילה דבר ה' את הנברא, אין נברא.
וכיצד מבצעים זאת? על ידי התבוננות מתמדת, כלשון הפסוק "וידעת": לחשוב על כך, להתבונן בכך, ללמוד זאת שוב ושוב ולהאמין בכך - ואז הדברים מחלחלים גם לרגש וגם למעשה.
זהו יסוד היסודות של תורת החסידות: לעבד את הישות והחומריות העצמית המסתירה על כך, ולהסתכל נכון על הדברים. ואין להסתפק בהבנה שכלית בלבד - זוהי ההתחלה הפועלת את השאר, שכן "וידעת היום" ולאחריו "והשבות אל לבבך" - זהו הסדר, ואין סדר אחר.
שאלה: האם הנביא שומע אותיות ממש?
הרמב"ם בספר המדע מתאר בכמה ביטויים כיצד קולט הנביא את דבר הנבואה, ולשונו שהוא כביכול שומע דברים במחשבתו. אדמו"ר הזקן הוסיף על כך, שגם כאשר הנביא מדבר את הדברים באותיות מורגשות - אף זהו דבר ה' שירד, שהרי לשון הנביא היא "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני": הדיבור כבר ירד ללשון, לפה הגשמי, והנביא אינו אלא צינור לביטוי הכוח האלוקי. ודאי שזהו צמצום, אלא שאין זה צמצום כבנברא החומרי והגשמי: גם לאחר צמצום זה הוא נעלה באין ערוך מן הצמצום שבנברא הגשמי, שבו מדובר בהשתלשלויות רבות ועצומות.
שאלה: אם כל המתרחש הוא דבר ה', ואין זה מקרה שאדם חשב ודיבר ברגע זה כך וכך, שהרי ריבונו של עולם נמצא כאן בכל מקום - כיצד מתיישב הדבר עם מאמר חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", וכיצד ניתן לבוא בטענה אל האדם?
אדמו"ר הזקן כותב זאת במפורש ובאריכות בחלק איגרת הקודש, ומבסס זאת על הפסוק שאמר דוד המלך על שמעי בן גרא: "כי ה' אמר לו קלל". אדם שקיבל סטירה מפלוני, משום שנכנסה באותו פלוני רוח שטות והחליט לסטור לו - כיצד עליו להתייחס לכך? את הסטירה לא קיבל מפלוני; ודאי שפלוני היה השליח, אך את הסטירה קיבל מהקב"ה, ששלח לו מסר - ועליו לפשפש במעשיו מדוע קיבל אותה. פלוני בחר בבחירתו הרעה להיות השליח; אילו לא היה בוחר בכך, הייתה הסטירה מגיעה בצורה אחרת, שהרבה שלוחים והרבה דרכים למקום. בחירתו לשמש שליח - היא חשבונו שלו, והוא ייתן על כך את הדין על רוע בחירתו. אך מי שקיבל את הסטירה - מהקב"ה קיבל אותה. זוהי הסתכלות של אמונה של יהודי.
על יסוד זה מבאר אדמו"ר הזקן את לשון חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה": הכועס על מישהו מנתק בעצם את התוצאה מן הקב"ה, ואומר "מדוע עשית לי כך וכך?". והדוגמה לדבר: אדם ההולך ברחוב ושקיתו נתפסת בחתיכת ברזל, או שמכנסיו נקרעים במסמר - אכפת לו, אך הוא ממשיך הלאה ואינו רותח מכעס, בעוד שאילו היה אדם עומד ולוקח סכין וחותך את מכנסיו, היה הופך עולמות. אומר המדרש: כשם שאתה מתייחס לדבר כשנפגעת ממסמר, כך עליך להתייחס מבחינה רגשית למי שעשה לך זאת.
ואם כן, האם אין מקום לתבוע בבית דין?
אף זה אינו נכון, שכן המושג של תביעת אדם לבית דין הוא מושג תורני, ויש לו אריכות גדולה בחושן משפט. אם יש בידי אפשרות לתבוע אותו - לא מתוך אמוציה של כעס - ולקבל בחזרה את דמי המכנסיים שקרע, אתבע ואקבל כפי שיפסוק בית הדין. אם יפסוק בית הדין שעליו להחזיר לי, סימן שהקב"ה רצה שיהיה לי הפסד כספי לשעה, ליום או לשנה, ולאחר מכן ישוב אלי; ואם יפסוק שאינו צריך להחזיר, מתברר שהקב"ה רצה שההפסד יהיה לצמיתות, ובינתיים רצה גם שתהיה לי טרחה בריצה - אף זה חלק מרצונותיו. אך כל זאת לא מתוך כעס על פלוני, אלא מתוך ניסיון ללמוד מהו המסר האלוקי המובא אלי כעת, על פי כללי התורה. ואם יפסוק הרב שאין מגיעים לי דמי המכנסיים, לא אכעס על הרב - שכן זהו הרצון האלוקי שכך ייצא.
אדם המסתכל כך וחי כך, ראשית - חי נכון על פי תורה; ושנית - חייו רגועים ושלווים יותר, שכן הוא יודע שהוא בידי השם בכל עת, ומושגח בהשגחה עליונה תמידית. ואין פירוש הדבר שאם מישהו סוטר לי עלי להגיש את הלחי השנייה, אלא אדרבה - עלי להיזהר שלא לקבל גם את הראשונה, מדין "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אך כאשר כבר קורה דבר, יש להתייחס אליו באופן ברור: זהו מסר מהקב"ה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע נוקט הכתוב לשון דיבור ואמירה כלפי הבורא - להורות על התגלות המצטמצמת ויורדת אל כל נברא לפי ערכו, בבחינת התגלות כ"ב האותיות. ראינו שאצל הנביאים מתלבשות האותיות העליונות בשכלם, בהשגתם, במחשבתם ובדיבורם, עד שדבריהם אינם דבריהם אלא דבר ה' - "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני". כעין זה מתלבשות האותיות בברואים - "בדבר ה' שמים נעשו" - אלא שבנבראים הדבר נעשה על ידי השתלשלויות רבות ועצומות עד להתלבשות בגשמיות ממש, ואילו השגת הנביאים היא באצילות המתלבשת בבריאה. מכאן יסוד תורת הבעל שם טוב שכל מאורע הוא דיבור אלוקי והוראה בעבודת השם, וכן ההתייחסות הנכונה לכל פגיעה - "כי ה' אמר לו קלל" - בלי כעס, ומתוך חיפוש המסר האלוקי. כל זה הוא תוכן "וידעת היום והשבות אל לבבך": התבוננות מתמדת המחלחלת מן המוח אל הלב ואל המעשה.
בחלק הבא נמשיך בלימוד הפרק ובהעמקה ביסוד אחדות השם העולה ממנו.