בחלק הקודם עסקנו במשלים המבארים את התהוות הנבראים, וכעת אנו עומדים בתפר שבין המשל לנמשל. הנמשל הוא העולם עצמו: העולם מצד עצמו, קודם שאמר הקב"ה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אינו מציאות שיש לה זכות קיום עצמית כלל.
שלילת מציאותו העצמית של העולם חריפה אף משלילת התעופפותה של האבן: בהתעופפות האבן קיים בעולם מושג של התעופפות (הרי הציפור עפה) וקיים מושג של אבן, ורק חיבור השניים זה לזה מופרך. ואילו במציאותו של העולם אין כלל מציאות עצמית.
ומאימתי קיימת המציאות? מאותו רגע שבו החליט הקב"ה להוותה, וקיומה הוא אך ורק מכוח הכוח האלוקי שיצר אותה. כל זמן שהכוח האלוקי מהווה אותה - היא קיימת; וברגע שיסתלק ממנה חס ושלום - בטלה עמו גם התוצאה. אין לומר שהבורא כביכול "עזב" והמציאות עומדת בפני עצמה, שהרי אין הקב"ה כצורף העושה שינויים בחומר קיים, אלא הוא ברא את עצם המציאות; וכל זמן שהמהווה נמצא - הנפעל קיים.
המשל שהביא אדמו"ר הזקן בפרק ב' - קריעת ים סוף:
משל האבן הובא ממקומות אחרים, ואילו המשל שהביא אדמו"ר הזקן בפרק זה הוא נס קריעת ים סוף. בבריאת העולם ברא הקב"ה את הנבראים, והטביע בכל נברא ונברא תכונה: במים - תכונת הנוזליות, ובאבן - תכונת המוצקות. ביכולתו היה לקבוע אף להיפך, להטביע במים את תכונת המוצקות ובאבן את תכונת הנוזליות, אלא שכך קבע.
בקריעת ים סוף נטל הקב"ה את טבע הנוזליות של המים, הפסיק אותו, והכניס במים טבע אחר - טבע של מוצק: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". ואף על פי כן נאמר בפסוק שרוח הקדים העזה נשבה כל הלילה - לרמז לנו, שאילו הייתה פוסקת באמצע הלילה, היה מתבטל השינוי שעשה הקב"ה.
ומכאן קל וחומר: בקריעת ים סוף לא נברא מצב חדש שאינו קיים בעולם, אלא הוחלף טבע מחודש אחד (הנוזליות, שאף היא מחודשת במים) בטבע מחודש אחר (טבע החומה) - ואף על פי כן הצריך החידוש את עמידת הכוח המחדש בו בתמידות, כל הלילה. על אחת כמה וכמה בבריאת העולם, שהפלא שבה גדול מפלא קריעת ים סוף: אין כאן שינוי ממצב למצב, אלא עצם המציאות, עצם הבריאה ועצם הטבע - הכל מחודש, ובוודאי שהכוח האלוקי שחידשו נמצא בו בכל רגע ורגע. עד כאן סיכום הדברים שלמדנו בחלק הקודם.
מדוע נזקק אדמו"ר הזקן דווקא לקריעת ים סוף:
ראשית, אין לכנות את קריעת ים סוף 'אגדה'. כינוי זה מוצמד בדרך כלל לדבר שרק "המאמינים מספרים" עליו, ואילו כאן מדובר במאורע שהיה. ובלשון חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
שנית, כל זה אינו אלא משל. אין אדמו"ר הזקן מבקש להוביל אותנו שלושת אלפים שנה אחורה ולהשאיר אותנו שם, אלא לדבר אלינו בשפת ההווה ולהסביר שאף השולחן שאנו יושבים לידו אין לו מציאות עצמית. מטרת הלימוד היא לשנות את ההסתכלות על הנבראים שכאן ועכשיו - לא רק בסופו של דבר, אלא כבר בתחילת הדבר.
טעם נוסף לבחירת משל זה: לכאורה אפשר לעצור מים גם באמצעים פשוטים, כגון כוס מים שאדם מחזיק בידו, שאין המים ניגרים ממנה משום שהכוס מחזיקה אותם. אלא שבדוגמה כזו אין שינוי בטבע המים - הם נשארים נוזלים - ואלו מעשים שבכל יום שאנו רגילים בהם.
כפי שלמדנו באריכות בחלק הקודם, בקריעת ים סוף היו שני שלבים:
בתחילה נעמדו המים "כמו נד" - ובשלב זה לא השתנה טבעם כלל, אלא דומה הדבר למים שבתוך כוס, שטבעם נשאר טבע מים, אלא שיש דבר המחזיקם שלא ייזלו.
לאחר מכן התווסף שינוי נוסף: הקב"ה הפך אותם למצב של חומה, וברגע זה השתנה טבע המים ממש. שלב זה הוא ההדגשה היתרה על הכוח האלוקי המחדש.
לפיכך הביא אדמו"ר הזקן דווקא מקריעת ים סוף ולא מכוס מים, שכן שם התרחש שינוי טבע ממש. ולשון הפסוק "והמים להם חומה" אינה משל בלבד - אדמו"ר הזקן לומד בפשטות שאכן כך נעשה טבעם של המים.
נחזור ללשון אדמו"ר הזקן בפרק ב' (עמוד 154):
"אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו" - הכוח הפועל, הוא הכוח האלוקי, צריך להימצא בנפעל, דהיינו בנברא, תמיד. ושני לשונות נקט:
"לקיימו" - עצם ההימצאות של הנברא.
"להחיותו" - תכונותיו האישיות וסגולותיו, המשתנות מנברא לנברא.
הכוח האלוקי נכנס ממש בתוך הנברא ונותן לו את כל ההוויה הייחודית של כל נברא ונברא.
"והן הן בחינת אותיות הדיבור מעשרה מאמרות שבהן נבראו" - הכוח האלוקי המהווה ומקיים את הנברא הוא אותיות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי בראשית, והן ממשיכות להימצא בנברא בכל רגע ורגע.
"ועל זה נאמר 'ואתה מחיה את כולם'" - ודרשו חז"ל: אל תקרא "מְחַיֶּה" אלא "מְהַוֶּה".
ראוי להקדים את ביאור הכלל: במקומות רבים דורשים חז"ל "אל תקרא כך אלא כך" (כגון "אל תקרא בניך אלא בוניך"). וכפי שמבואר בספרים המבררים את הכללים שבדבר, אין כוונתם למחוק את הכתוב או לשנותו - שהרי ברור שמה שכתוב הוא מה שכתוב - אלא להוסיף בהבנת הכתוב: אל תקרא רק כך, אלא דע שכוונת הפסוק גם כך. נמצא שהרווחנו את שניהם: הפשט במקומו עומד, והדרשה תוספת היא בהבנתו.
כך גם כאן: "ואתה מחיה את כולם" כפשוטו מדבר על החיות הפרטית והפנימית שבכל נברא ונברא, ובאים חז"ל ומוסיפים "אל תקרא מחיה אלא מהווה".
מהו ההבדל בין 'מחיה' ל'מהווה'?
ניתן להמחיש זאת מן הנפש והגוף: הנפש מחיה את הגוף בכל רגע ורגע, אך אין היא מהווה אותו. ראיה לדבר, שכאשר הנפש יוצאת מן הגוף, לא עלינו, אין הגוף נעשה אין ואפס - משום שאין הגוף נברא מן הנפש, אלא יש לו מקור אלוקי משלו, והנפש נכנסה בו והחיתה אותו.
נמצא שהלשון "מחיה" לעצמה מדברת על כל התכונות, החושים והכוחות שבגוף, שהם הצד הרוחני שבו; אך מניין באה הווייתו של הנברא עצמו? ברור שאף ההוויה היא מן הבורא. על כך באים חז"ל ואומרים "אל תקרא מחיה אלא מהווה", ללמדנו ששני הפרטים קיימים בנברא:
'מהווה' - עצם ההוויה הגשמית של הנברא, שנתהוותה ב"בראשית ברא אלוקים" ובעשרת המאמרות. זהו הצד המשותף לכל הנבראים כולם.
'מחיה' - הפרטים, התכונות והעניינים הפנימיים והאישיים של כל נברא ונברא, המבדילים בין נברא לנברא. חיות זו אישית היא: בזה בצורה אחת ובזה בצורה אחרת.
ומכיוון שהכוח האלוקי נמצא בתוך כל נברא ונותן לו את חיותו האישית, נמצא שהוא כביכול מצמצם את עצמו בתוכו בהתאם לתכונותיו ולענייניו הפרטיים של אותו נברא.
הדיוק במילה "ואתה":
מי הוא "אתה"? בפשטות הכוונה לקב"ה, ואין לשכוח את הפשט הפשוט הזה. אלא שאם נסתפק במובן הפשוט בלבד, היכן מרומז היחס שבינו לבין הנברא, ואותו צמצום שהוא מצמצם את עצמו אל הנברא? לכן, נוסף על הפשט, מרמזת המילה "ואתה" גם על צמצומו של הכוח האלוקי להיכנס לתוך הנברא.
והיכן מרומז הדבר? "אתה" - מן האות א' ועד האות ת', דהיינו האותיות: כפי שלמדנו באריכות בפרק הקודם, האנרגיה האלוקית המהווה את הנברא מתלבשת באותיות. והאות ה' שבמילה מרמזת לחמש מוצאות הפה, שהן מקור האותיות: כשם שבגשמיות מתגלות האותיות על ידי מוצאות הפה, כך כביכול ברוחניות מורה הדבר על הצמצום והירידה של הכוח האלוקי להוות את הנברא ולתת לכל נברא את אישיותו הפרטית.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על הנמשל - שאין למציאות העולם קיום עצמי, וכל קיומה הוא מכוחו של הכוח האלוקי המהווה אותה בכל רגע ורגע. ראינו את משל קריעת ים סוף ואת שני השלבים שבו (עמידת המים כנד ושינוי טבעם לחומה), ואת הקל וחומר שממנו לבריאת העולם. כמו כן למדנו בלשון התניא "כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו", שהן אותיות הדיבור מעשרה מאמרות, את דרשת חז"ל "אל תקרא מחיה אלא מהווה" וההבדל שבין ההוויה הכללית לחיות הפרטית, ואת הרמז שבמילה "ואתה" - אותיות א' עד ת' וחמש מוצאות הפה.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן ונעמיק בעניין אותיות הדיבור האלוקי והתהוות הנבראים מהן.