TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב · הכוח האלוקי המהווה את כל פרט תמיד

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 17:14

אנו נמצאים בחלקו האחרון של פרק ב' בשער היחוד והאמונה - דף ע"ז עמוד ב' (עמוד 154). קראנו עד כשליש האחרון של העמוד, ובחלק זה נקדים חזרה על היסודות שנתבארו עד כה, בטרם נשוב ללשון אדמו"ר הזקן מן השורה המתחילה "ועל זה נאמר".

נושאו של שער היחוד והאמונה מורכב ומופשט, ויחד עם זאת הוא קריטי כאחד מיסודות האמונה, שעל היהודי לחיות עמו באופן תמידי. לפיכך יש לשנן את הדברים, לחזור ולהתבונן בהם ולהעמיק בהם, עד שיפעלו שינוי של ממש בתפיסת העולם - תרתי משמע: כיצד לתפוס את העולם וכיצד להביט עליו.

נושאו המרכזי של שער היחוד והאמונה:

ביאור המושג של אחדות השם, ומשמעות לשון הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - את המושג הזה יש להבין, ועם המושג הזה יש לחיות.

סיכום פרק א':

  • דבר ה' מהווה את הנברא ונמצא בתוכו - על יסוד דברי הבעל שם טוב ביאר אדמו"ר הזקן, כי הכוח האלוקי שברא את הנברא בפעם הראשונה בששת ימי בראשית נקרא בשם "אותיות", כלשון הכתוב "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים תדשא הארץ" וכיוצא בזה, וכלשון חכמים במסכת אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם". האותיות הן המשל לכוח האלוקי השוכן בתוך הנברא ומהווה אותו.

  • בכל רגע ורגע - אין מדובר בהתהוות חד פעמית בששת ימי בראשית בלבד, אלא ברגע זה ממש קיים אותו כוח אלוקי בנברא, ממשיך לייצרו, להוותו ולהחיותו, כלשון הכתוב "לעולם ה' דברך נצב בשמים". ואילו היה דבר ה' חדל חס ושלום לרגע מלהוות את הנברא, היה הנברא שב לאין ואפס, כמצבו קודם ההתהוות הראשונה.

  • לא רק ההימצאות אלא כל פרט ופרט - עצם ההימצאות זהה בכל הנבראים, ועל כל נברא ניתן לומר אותו ביטוי עצמו: הוא נמצא מפני שהכוח האלוקי מהווה אותו. אך לכל נברא יש גם אישיות פרטית, תכונות ייחודיות ופרטים המבדילים בינו לבין נברא אחר. וזהו הדגש בלשון אדמו"ר הזקן שהכוח האלוקי נמצא בתוכו: כל פרט שאתה מזהה בנברא - הימצאותו, תכונותיו וסגולותיו - קיים אך ורק מפני שברגע זה ממש נמצא בתוכו דבר ה' המהווה ומחיה כל פרט ופרט, ובהסתלקו יתבטל הכול כלא היה.

  • "מהווה" ו"מחיה" - שתי הנקודות הללו מתבטאות בשני לשונות: ההוויה היא עצם הימצאותו של הנברא וקיומו, והחיות היא הפרטים, התכונות והאנרגיות הייחודיות שבו. שניהם כאחד באים מדבר ה' הנמצא בו ברגע זה ממש.

  • צמצום הכוח האלוקי - מאחר שדבר ה' נמצא בכל נברא לפי יכולתו, לפי תכונתו ולפי עניינו, פירושו של דבר שהכוח האלוקי מצמצם את עצמו לכל נברא ונברא ממש, כדי להיכנס בתוכו ולהוות אותו.

  • היכן נמצאת "אבן" בעשרה מאמרות - מכאן האריכות הגדולה בסוף פרק א'. אין זה דיוק בעלמא: כיוון שכל פרט ותכונה שבעולם קיימים מפני שדבר ה' נמצא בתוכם ומהווה אותם ברגע זה ממש, מוכרח שכל פרט ופרט - האבן, השולחן, העץ, ואף כל מין ומין מסוגי הפרפרים - יימצא במקורו שבעשרה מאמרות, ואין די בלשון כללית הכוללת את הכול. הביאור הוא, שיש דברים הכתובים במפורש, ויש הנמצאים שם בדרך חילופי אותיות, תמורות וגימטריאות: ככל שהאנרגיה האלוקית שבנברא גדולה ומקורית יותר, כך אותיותיו קרובות יותר למקור ונזכרות במפורש; וככל שהנברא מצומצם יותר, כך אותיותיו מרוחקות יותר וצריכות חילופים ותמורות - אך הכול קיים שם ממש.

[ומה בדבר נבראים המשנים את תכונותיהם, כגון חיידקים וגורמי מחלה העוברים שינויים ומוטציות כפונקציה של התרופות שהם מקבלים? אין כאן יצירת מציאות חדשה אלא שינוי צורה בלבד, כאדם הלוקח חומר גולמי של כסף ועושה ממנו גביע - לא נוצר כאן דבר, אלא אותו דבר עצמו עבר מצורה לצורה. אותו מאמר אלוקי מהווה את הדבר, והוא משתנה בצורה כזו או אחרת לפי היכולת והחכמה שנתן בורא עולם לאדם, ובכלל זה בענייני רפואה וכדומה].

פרק ב': מן האמונה אל ההבנה:

כל שנתבאר בפרק א' מבוסס על אמונה - כך מאמין יהודי, וכך כתוב בתורה: "לעולם ה' דברך נצב בשמים". אפשר לומר "איני מבין זאת", אך אין להתווכח על עצם הדבר, ומשעה שמאמינים בדברי חז"ל - כך הדברים קיימים. בפרק ב' בא אדמו"ר הזקן להוריד את העניין גם לרמת ההבנה והשכל, לקרב את הרעיון אל ההיגיון. ולא שהקב"ה מוגבל חלילה בתחומי השכל וההבנה - בידו היה לברוא עולם שלא תהיה בו כל יכולת להבין זאת, אלא שבחר לברוא את העולם באופן שנוכל גם להבין בהיגיון כיצד הדבר פועל.

השאלה המתעוררת היא: האם העובדה שהכוח האלוקי מוכרח להימצא בתוך הנברא בכל רגע ורגע אינה מורה על חולשה כלשהי בכוח? ובמילים אחרות: מדוע לא יישאר רושם מן הפעולה הראשונה, כדרך העולם שהכוח פועל את פעולתו ומסתלק, והתולדה נשארת קיימת?

ההבדל בין "יש מיש" ל"יש מאין":

  • "יש מיש" - משל הצורף: צורף העושה כלי ויוצר גביע, אין הגביע צריך להיות צמוד ליוצרו, אלא עומד לו בוויטרינה והיצרן אינו נדרש להחזיקו בכל רגע. הטעם פשוט: הצורף לא עשה דבר. לא את החומר עשה, ואף את הצורה לא יצר ממש, אלא רק גילה אחת האפשרויות הפוטנציאליות הקיימות בחומר כבר קודם לכן - עובדה היא שמאותה חתיכת חומר עצמה אחד עושה גביע, אחר עושה מנורה ואחר עושה דבר אחר, ואפשר להתיכה מחדש ולהחזירה לקדמותה. ומאחר שלא עשה דבר, אין פלא שאין התוצרת תלויה ביוצר.

  • "יש מאין" - משל האבן הנזרקת: אדם הזורק אבן, והאבן נמצאת באוויר כמה שניות. וכי נעשתה האבן "אבן מעופפת"? ודאי שלא - שהרי היא שבה לאט לאט למצבה הקודם. האבן מצד עצמה אין בה פוטנציאל של תעופה כלל, ואין הזורק מגלה בה אפשרות קיימת, אלא יוצר בה מצב חדש שאינו בטבעה. וכל זמן שהאנרגיה הדוחפת קיימת - המצב קיים; וברגע שנחלשה האנרגיה או נגמרה, חוזרת התוצרת שלה למצבה כלא היתה כלל, והאבן שבה לטבעה שאינו שייך כלל לתעופה.

זהו משל המקרב מעט להיגיון שלנו את המתרחש בעולם: העולם מצד עצמו אין לו אפשרות קיום עצמית כלל, וכל קיומו אינו אלא מכוח דבר ה' המהווה אותו בכל רגע ורגע - כאותה אבן המתעופפת כל זמן שכוח הזורק פועל בה.

[ומכאן התעוררה שאלה: אם יחדל הקב"ה מלהוות את העץ, מה יעלה בגורלם של הזרעים שיצאו ממנו, העצים שצמחו מהם והתפוח שכבר נותק ממנו? ויש להבחין בין שני אופנים: אם מדובר במחיקת המושג כולו - כגון שיפסיק הקב"ה להוות את סוג הצומח ולמחוק את מציאותו - לא יהיה הצומח קיים בכל צורה שהיא, ובכלל זה כל תולדותיו. אך אם מדובר בפרט מסוים בלבד, הרי שאר הפרטים שהקב"ה ממשיך להוותם ממשיכים להתקיים: הזרעים והעצים שצמחו מאותו עץ עומדים בפני עצמם ונזונים מן המאמר האלוקי המהווה אותם; וכן התפוח שנותק מן העץ עומד בפני עצמו ונשאר, ואילו תפוח המחובר לעץ בטל עמו].

[ועל דרך זה הסיפור הידוע על אדמו"ר הזקן, שהציג ליהודי שנכנס אליו את השאלה: אם רצונו של הקב"ה שלא יהיה כאן שולחן, מה עליו לעשות? אין צורך בפעולה כלשהי - די בכך שיחדל מלהוותו, ומיד ישוב לאין ואפס].

לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק א' - שדבר ה' המהווה את הנברא נמצא בתוכו ממש בכל רגע ורגע, לא רק בעצם הימצאותו ("מהווה") אלא בכל פרט ותכונה שבו ("מחיה"), ושלשם כך מצמצם עצמו הכוח האלוקי לכל נברא ונברא, ולכן כל פרט מוכרח להימצא בעשרה מאמרות - במפורש או בדרך חילופים ותמורות, לפי מידת קרבתו אל המקור. בפרק ב' בא אדמו"ר הזקן לקרב עניין זה אל השכל, בהבדל שבין בריאת "יש מיש" - שבה לא עשה האומן דבר אלא גילה אפשרות הקיימת בחומר, ולכן אין התוצרת תלויה בו - לבין "יש מאין", הדומה לאבן הנזרקת כלפי מעלה, שכל קיום מצבה החדש תלוי בכוח הדוחף אותה, ובהסתלקו היא שבה כלא היתה.

בחלק הבא נשוב ללשון אדמו"ר הזקן בפרק ב' מן השורה המתחילה "ועל זה נאמר", ונמשיך להעמיק בביאור הדברים.