בחלק הקודם עמדנו על שורש טעותם של הכופרים, המדמים את בריאת היש מאין ליצירת יש מיש, ומתוך כך סוברים שהנברא עומד וקיים מאליו לאחר שנברא. כעת מביא אדמו"ר הזקן ראיה מקריעת ים סוף, שאף שינוי טבע קל מחייב כוח מחדש הפועל בכל רגע ורגע.
הפסוק מפרש כיצד עמדו המים כל אותו הלילה: "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה". במשך כל הלילה פעל הכוח האלוקי המלובש ברוח, ויצר במים חידוש גמור: מים העומדים כחומה.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע, היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה בלי ספק". כלומר, אילו היה הכוח המחדש פוסק באמצע הלילה אפילו לרגע אחד, היו המים שבים מיד לטבעם כנוזל הניגר למטה, ומצב החומה היה מתבטל כליל.
עד כאן למדנו שכל הלילה יצרה הרוח מצב חדש של מים העומדים כחומה. חידוש הוא, שכן אין זה טבעם של המים: הקב"ה קבע בבריאה שטבע המים לזרום ולרדת למטה, ועתה שינה את טבעם לעמוד כחומה. וכל זמן שהשינוי מתקיים, החומה עומדת.
מדוע נקט אדמו"ר הזקן לשון "ואילו הפסיק"?
לכאורה יש לשאול: הרי בפועל הפסיק הקב"ה את הרוח בבוקר, והמים אכן חזרו לטבעם. אם כן, מדוע נוקט אדמו"ר הזקן לשון של השערה - "ואילו הפסיק" - ולא מספר את הדברים כפי שהיו, שכאשר הפסיק ה' את הרוח בבוקר חזרו המים ונגרו במורד?
(הרמב"ן מבאר מדוע הלביש הקב"ה את הנס דווקא ברוח: כדי שהגויים יתלו את הדבר בסיבה טבעית. הרוח הייתה עבור הגויים, אך בפועל פעל כאן כוח אלוקי מחדש).
אלא שאילו היינו יודעים רק שבבוקר חזרו המים לטבעם, היינו אומרים שבלילה חולל הקב"ה שינוי אחד ובבוקר חולל שינוי אחר. על כן מדגיש הפסוק "כל הלילה": התורה מגלה לנו שהכוח המחדש היה צריך לפעול ברציפות, בכל רגע ורגע של אותו לילה, שאם לא כן היו המים שבים מיד לטבעם. זוהי ההוכחה לענייננו: כל חידוש מצריך כוח המחדש אותו תמיד.
כעת נבוא לשורה הבאה בדברי אדמו"ר הזקן: "אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין, שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, אך טבע המים אינו כן".
שני סוגי טבע בנבראים:
אדמו"ר הזקן יוצא מתוך נקודת הנחה שבבריאת הנבראים ישנם שני רבדים:
הטבע הראשון: עצם ההימצאות. זהו דבר אחיד בכל הנבראים - כל דבר הקיים בעולם תופס מקום ושטח, ואין בכך הבדל בין מים לאש ולאבנים.
הטבע השני: המאפיינים והתכונות שנתן הבורא לכל נברא בנפרד - המים נוזלים, האבנים מוצקות, האש עולה למעלה וכן הלאה.
בקריעת ים סוף לא המציא הקב"ה טבע חדש שלא היה קיים כלל, אלא נטל טבע הקיים בעולם מששת ימי בראשית - טבע העמידה המוצקה שהטביע באבנים - והלבישו במים. זהו שינוי בטבע השני בלבד, העברת תכונה ממקום למקום, ולא יצירה חדשה.
ואף על פי כן גילה לנו הקב"ה בתורתו שגם זה חידוש, ושהכוח המחדש נדרש לפעול כל הלילה כולו. שכן טבע זה, בהיותו במים, הרי הוא "נברא ומחודש יש מאין": באבן הוא טבעה ממש, שהרי חומת אבנים ניצבת מעצמה אף בלי רוח, אך במים אין טבע זה קיים כלל.
קל וחומר לבריאת יש מאין:
אם בחידוש קל כזה, שאינו אלא העברת טבע קיים ממקום למקום, נדרש כוח מחדש בכל רגע ורגע - "וכל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף". בבריאת העולם לא נמשך דבר קיים, אלא נתחדש הכול: גם הטבע הראשון וגם הטבע השני, ולא הייתה כל מציאות קודמת. ומשום כך "על אחת כמה וכמה שבהסתלקות כוח הבורא מן הנברא חס ושלום, ישוב הנברא לאין ואפס ממש".
זוהי כוונת הפרק מתחילתו: תחילה הביא אדמו"ר הזקן את דעת הכופרים וביאר את שורש טעותם, שהם מדמים יש מאין ליש מיש, ואין הדמיון עולה יפה. ועתה הוא פונה אל המאמין ומשיב על השאלה מניין לנו שאכן כך הם פני הדברים: מכך שהקב"ה גילה לנו בתורתו, וכביכול הטריח לגלות לנו, את פרטי קריעת ים סוף, כדי שנלמד מהם בקל וחומר על בריאת שמים וארץ.
"אלא צריך להיות כוח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו" - ומהו כוח הפועל שבנפעל? כפי שלמדנו באריכות בפרק הקודם: "והן הן בחינת אותיות הדיבור מעשרה מאמרות שבהן נבראו". אותן אותיות שבראו את הנבראים בתחילה הן העומדות בנברא בכל רגע ורגע ומהוות אותו.
האותיות הן כמשל הרוח: כשם שבקריעת ים סוף הלביש הקב"ה את הכוח המחדש ברוח הקדים שפעלה כל הלילה, והרוח אינה אלא העטיפה שדרכה פעל שינוי התכונות, כך בכל נברא ונברא מלובש הכוח האלוקי באותיות הדיבור, והן המקיימות את תכונותיו או משנות אותן.
מכאן גם הכוח שניתן לצדיקים, כפי שיביא אדמו"ר הזקן בהמשך הפרקים: בכוח אותיות התורה יכולים הם לשנות את האותיות המהוות את הנברא:
בתו של רבי חנינא בן דוסא: שהדליקה בטעות חומץ בנר שבת, ואמר: "מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק". בפועל שינה את האותיות היוצרות את תכונת החומץ, והפכן לתכונה היכולה לדלוק.
תנאים שבראו עגל: מסופר בגמרא על תנאים שהיו יוצרים עגל בערב שבת, יש מאין, ושוחטים אותו לסעודת שבת. הרי שהקב"ה נותן לצדיק כוח אלוקי אף ליצור, והכול בכוח אותיות התורה.
"ואתה מחיה את כולם":
על כך נאמר: "ואתה מחיה את כולם", ואדמו"ר הזקן מדייק בפסוק זה שני דיוקים:
"אל תקרי מְחַיֶּה אלא מְהַוֶּה" - לשון "מחיה" לבדה אינה מספקת. הנפש מחיה את הגוף בכל רגע ורגע, אך אין היא בוראת אותו: הגוף קיים ממקור נפרד, והנפש רק מחיה אותו. ואילו הכוח האלוקי אינו מחיה את העולם בלבד, אלא מהווה אותו מאין ליש בכל רגע ורגע.
"ואתה" - במילה זו מרומז גם האופן שבו באה החיות לידי פועל: על ידי אותיות עשרת המאמרות. "אתה" כולל את כל האותיות מא' ועד ת', והה' רומזת לחמש מוצאות הפה, שבהן באות כל האותיות לידי ביטוי. כלומר: אתה, הקב"ה, מהווה ומחיה את כולם על ידי האותיות.
לסיכום: בחלק זה למדנו מקריעת ים סוף, שהדגשת הפסוק "כל הלילה" מגלה שהכוח המחדש נדרש לפעול בכל רגע, ושאלמלא כן היו המים שבים מיד לטבעם. עמדנו על שני סוגי הטבע שבנבראים, ועל כך שבקריעת ים סוף נשתנה רק הטבע השני - העברת טבע האבן אל המים - ואף על פי כן נדרש כוח מחדש תמידי. מכאן קל וחומר לבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע ופלא גדול יותר מקריעת ים סוף, שבהסתלקות כוח הבורא מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש. ולבסוף למדנו שכוח הפועל בנפעל הוא אותיות הדיבור מעשרה מאמרות, ובהן נרמז "ואתה מחיה את כולם" - מהווה, באותיות מא' עד ת' ובחמש מוצאות הפה.
את סיום הפרק נשאיר לחלק הבא, ובו נוסיף עוד כמה נקודות בהבנת מהות העניין.