TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב · חידוש היש מאין ומשל קריעת ים סוף

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 16:28

בחלק הקודם עמדנו על טענת הכופרים, המדמים את מעשה שמים וארץ למעשה הצורף: כשם שהצורף העושה כלי אינו נדרש להחזיק את הכלי לאחר מעשה, כך לדבריהם אין הבריאה צריכה התהוות מחודשת בכל רגע. ובלשון אדמו"ר הזקן: "כך מדמים הסכלים הללו" - אותם סכלים מדמים את מעשה הצורף למעשה שמים וארץ.

ולכאורה, מדוע לא יצדקו? מה השינוי בין זה לזה, ומדוע הצורף העושה כלי אינו נדרש להחזיקו ואילו הבורא כן? הדבר נראה כביכול כחולשה בכוחו של הבורא: הצורף כוחו גדול יותר, ואילו הבורא כוחו חלש.

מה עשה הצורף בפועל?

האמת היא שהצורף לא חידש דבר. נחלק את הגביע לשני מרכיביו:

  • החומר: חומר הגלם, הכסף, היה קיים לפני הצורף ויישאר אחריו. לא הוא יצר אותו, ובזה אין כלל מקום לדיון.

  • הצורה: בחומר הגלם טמון פוטנציאל לאינסוף צורות, והצורף נטל אחת מן האפשרויות האינסופיות הללו וגילה אותה. אותו חומר גלם עצמו, בידי צורף אחר, היה מתגלה בצורה אחרת, ובידי שלישי בצורה שלישית.

נמצא שהצורה הייתה קיימת בחומר גם קודם לכן, אלא שהייתה בהעלם, והצורף רק גילה את הקיים. לפיכך אין כל פלא שהכלי אינו זקוק לצורף עוד: הצורף יכול ללכת לדרכו, והכלי יעמוד בתבניתו ובצלמו. אין הכלי חש כל חוב כלפי הצורף, שהרי לא חידש בו מציאות ולא יצר אותו.

ובלשון התניא: "אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו" - עיניהם טוחות ואינן רואות נכוחה. מעשה האנוש אינו אלא "יש מיש": היה לפניו יש אחד ועשה ממנו יש אחר, וגם את היש האחר לא חידש אלא גילה. אילו היה מחדש כאן דבר, אכן היה נדרש להחזיק את חידושו תמיד; אך כל פעולתו היא "רק שמשנה הצורה והתמונה, מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי".

מה שאין כן במעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין: לא נטל הקב"ה חומר גלם ושינה את צורתו, אלא ברא את החומר ואת הצורה, את כל הפוטנציאל הטמון בו ואת כל תכונותיו - וכל אלה לא היו קודם לכן כלל. ומשנתחדשה יצירה חדשה, לא ייתכן שהחידוש יתקיים בלא שהמחדש יחדשנו ויפעלנו בכל רגע ורגע.

משל זריקת האבן:

במאמרי חסידות מובא לעיקרון זה משל פשוט מחיי היומיום, שכל ילד יכול לראותו בכל רגע: אדם הזורק אבן כלפי מעלה, ולו אף לגובה של סנטימטרים אחדים. משך שהייתה של האבן באוויר תלוי במידת הכוח שהושקעה בזריקה. מדוע אין האבן נשארת באוויר, בשונה מן הכלי שנשאר בצורתו גם לאחר שהלך הצורף?

ההבדל פשוט: באבן טמונות סגולות רבות, לכל אבן ואבן כתכונותיה, אך תכונה אחת אין בה כלל - תכונת התעופה. אין באבן מצד עצמה שום אפשרות להיות מרחפת. לפיכך, כאשר נוצר באבן מצב של תעופה, הרי זה חידוש גמור שחידש בה כוח חיצוני: הקב"ה נתן לנברא יכולת לחדש באבן מצב שאינו קיים בה מצד עצמה. וכל זמן שכוח המחדש ממשיך לפעול - החידוש קיים; ברגע שייפסק הכוח המחדש, חוזרת האבן לתכונתה העצמית ונופלת.

[ואף אם תימצא האבן במקום שאין בו כוח מושך ותרחף שם, אין זה מפני שנשתנתה תכונת האבן עצמה, אלא מפני שתנאים חיצוניים יוצרים מצב זה. אותה אבן עצמה, בשובה לכאן, תיפול כדרכה - ראיה שאין התעופפות מתכונתה].

מכאן לנמשל: קיומו של העולם הוא, על דרך משל, כאבן מעופפת. העולם מצד עצמו אין לו שום זכות קיום - קודם שברא הקב"ה את העולם, לא היה כלל מושג של מציאות עולם, ומניין שיהיה קיים? בששת ימי בראשית חידש הקב"ה חידוש ויצר מצב חדש, ומצב זה מתקיים אך ורק משום שכוח המחדש ממשיך לחדשו - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". וברגע שיפסיק הכוח המחדש לחדש, כפי שלמדנו בפרק א' באותיות - שאילו היו האותיות מסתלקות חס ושלום, היה הכול חוזר למצבו הקדום.

מדוע לא הביא אדמו"ר הזקן משל זה?

המשל יפה ונכון, והוא אף כתוב בספרים - ואף על פי כן אין אדמו"ר הזקן מביאו כאן. הטעם לכך: משל זה יכול לשמש רק לאחר שער הייחוד והאמונה, ואי אפשר לפתוח בו. שכן אם נפתח בו, תעמוד הטענה: מי אומר שיצירתו של הבורא כפופה לאותם כללים הנוהגים אצלנו בזריקת אבן? הוא כל יכול, ואצלו ייתכן שאין הדבר כן. אין בכוחה של הוכחה זו להכריח כיצד הדברים נוהגים אצל הבורא.

לפיכך ההוכחה צריכה לבוא ממקור אחר: הקב"ה גילה לנו בתורתו שכך הוא פועל. אילו רצה, היה יכול לברוא עולם ולהעמיד את קיומו באופן אחר; אך לאחר שגילה בתורתו שכך הוא מחדש, מתיישב הדבר גם בהיגיון, ואף יש לנו לכך דוגמאות מוחשיות בטבע העולם. על כן אין המשל מובא כאן.

הראיה מקריעת ים סוף:

עתה עובר אדמו"ר הזקן להביא דוגמה המכוונת למאמינים ולא לכופרים. הכופרים כופרים באותות ומופתי התורה, כפי שאמר קודם לכן, ואין מקום להביא להם ראיה מסיפור שבתורה שאינו מדבר אליהם; עמהם כבר סיים, שאינם מבחינים בין מעשה אנוש שהוא יש מיש ובין חידוש יש מאין.

אלא שהיהודי המאמין עשוי לשאול: הרי הקב"ה כל יכול, נעלה מכל נעלה, והיה יכול לברוא עולם שיתקיים מאליו - ומדוע נקטין את יכולתו? על כך משיב אדמו"ר הזקן: בתורה עצמה יש לנו גילוי שכך הוא. בריאת העולם היא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף, ולפיכך הראיה תבוא בקל וחומר: אם בקריעת ים סוף כך, על אחת כמה וכמה בבריאת העולם.

מה אירע בקריעת ים סוף, והיכן רואים בה את היסוד שהעמיד אדמו"ר הזקן - שבכל חידוש מוכרח כוח המחדש להימצא בו בכל רגע ורגע? נאמר בספר שמות: "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה", ובהמשך "ויבקעו המים". התורה מגלה לנו שאופן קריעת הים היה על ידי שהכוח האלוקי התלבש ברוח, ומוסיפה שהרוח פעלה "כל הלילה". הקב"ה יכול היה לעשות זאת באופן אחר, אך בחר שהרוח תעמוד כל הלילה - ויש להבין מדוע.

ומה פעלה רוח הקדים במים? תהליך הדרגתי בשלושה שלבים:

  1. "ויבקעו המים" - הים נפתח לשניים.

  2. "ונצבו כמו נד" - "נד" פירושו מים מכונסים: המים נעמדו מכונסים במקום אחד. דוגמה לכך אין צורך להרחיק עד קריעת ים סוף - מים שבכוס מכונסים ואינם נשפכים לצדדים, משום שהכוס מחזיקה אותם; וכאן נטל הקב"ה את רוח הקדים ככוס גדולה שתכנס את המים. בשלב זה עדיין לא נשתנה דבר בטבע המים: הם נותרו מים נוזליים כשהיו, אלא שהיו מכונסים.

  3. "והמים להם חומה" - בשלב זה נשתנה טבע המים עצמם. חומה עשויה אבנים, והאבנים עומדות זו על זו ואינן נופלות משום שטבע האבן להיות מוצקה, כשם שטבע המים להיות נוזליים. כאן הפכו המים לטבע של מוצק, ובמצב זה של חומה עמדו כל הלילה.

לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבדל היסודי שבין מעשה אנוש למעשה שמים וארץ: הצורף אינו יוצר לא את החומר ולא את הצורה, אלא מגלה אחת מן האפשרויות הטמונות בחומר הגלם - "יש מיש", ו"רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי"; ולכן אין הכלי זקוק לו עוד. מה שאין כן בבריאה שהיא יש מאין, שבה נברא הכול מאין מוחלט, ולפיכך אין החידוש מתקיים בלא שהמחדש יחדשנו בכל רגע. ראינו את משל זריקת האבן המובא במאמרי חסידות ואת הטעם שאין אדמו"ר הזקן פותח בו, לפי שההוכחה מוכרחת לבוא מגילוי התורה. ולבסוף פתחנו בראיה מקריעת ים סוף, שהרוח עמדה כל הלילה, ובשלושת שלבי הנס: בקיעה, נד וחומה.

בחלק הבא נלמד את הקל וחומר העולה מקריעת ים סוף לבריאת העולם, ואת הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים".