TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב · חזרה על פרק א וטעות הכופרים במשל הצורף

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 17:05

אנו לומדים כעת את פרק ב' בשער הייחוד והאמונה, הנמצא בדף ע"ז עמוד א' (עמוד 153). בטרם נחזור אליו, נסכם את יסודות הדברים שנתבארו בפרק א', ומשם נמשיך בפרק ב'.

חזרה על יסודות פרק א':

בשער הייחוד והאמונה מניח אדמו"ר הזקן יסוד גדול באמונת ה' ובאחדות ה': הקב"ה הוא המציאות היחידה, באופן של "אין עוד" - אין מציאות זולתו. ולכאורה, הרי לנגד עינינו עולם גדול ומלא מציאות. לפיכך מאריך אדמו"ר הזקן לבאר מה מאפשר את קיומו של העולם: לא רק עצם הימצאותו, אלא גם תכונותיו, פרטיו וכל העניינים שבכל נברא ונברא - מהיכן הם נובעים, ומה מאפשר את המשך קיומם.

התשובה היא שהכול בא מנקודה אחת, בדיוק כבפעם הראשונה שבה נברא העולם על ידי הקב"ה בששת ימי בראשית. יסוד זה העמיד אדמו"ר הזקן על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים": בכל רגע ורגע, מאז ששת ימי בראשית ועד עתה, ממשיך דבר ה' להוות ולהחיות את הבריאה מאין ליש ממש כבפעם הראשונה. והכוח שהיווה את העולם בתחילה היה כוח של אותיות ודיבור, כמאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם" - הם המאמרות המנויים בתחילת ספר בראשית, הדיבור האלוקי שיצר את הבריאה כולה. האותיות הללו, שבהן התלבש הכוח האלוקי, אינן פועלות רק בששת ימי בראשית להוציא את הנברא מן האין אל היש, אלא הן ממשיכות להימצא בתוך הנבראים ולהחיותם מאין ליש בכל רגע ורגע.

בחלקו האחרון של פרק א' עמד אדמו"ר הזקן על השאלה: בעשרה מאמרות לא נזכרו שמותיהם של כל הנבראים שבעולם, אלא רשימה של נבראים כלליים בלבד, ואילו בעולם ישנם אלפי סוגי נבראים (והדוגמה שהביא היא אבן, והיא דוגמה בלבד). אם מקור חיותם של כל הנבראים הוא בעשרה מאמרות, וממנו הם מקבלים את חיותם עד לרגע זה, כיצד הדבר ייתכן כשאין שמותיהם מופיעים שם?

נקודת הביאור היא שבאמת הכול כלול בעשרה מאמרות, אלא שיש בכך דרגות שונות: ישנם דברים המופיעים בהם בצורה ישירה, וישנם המופיעים בצורה נסתרת - על ידי חילופי אותיות, תמורות, גימטריאות וצירופים, כדוגמת רל"א השערים שבספר יצירה, שבהם אופנים שונים של צירופי אותיות. בכוחן של אותיות עשרה המאמרות כלולה הבריאה כולה, והן ממשיכות בכל רגע ורגע להוות את הנברא מאין ליש.

ואילו היו האותיות מסתלקות מן הנברא, חס ושלום, ומפסיקות להוותו אפילו לרגע אחד - לא היה הנברא קיים כלל. ולא עוד, אלא שההיעדר לא היה מכאן ולהבא בלבד, אלא היה חוזר להיות כמו לפני ששת ימי בראשית ממש: כלא היה ולא נברא, בלי שאפשר יהיה לומר שבעבר היה כאן דבר מה.

אלא שהקב"ה אינו מסלק את האותיות מן הנברא, שכן יש תכנית ויעד לבריאה - שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. לפיכך ממשיך העולם להתקיים בכל רגע ורגע בכוחן של אותן אותיות.

הנקודה שיש לזכור מפרק א' היא זו: כשאנו רואים עולם, איננו רואים עולם - אנו רואים אותיות אלוקיות היוצרות עולם. כך יש להסתכל על העולם. אין לעולם מציאות עצמית בשום צורה, לא לחומרו של הנברא ולא לתכונותיו. כל מציאות העולם כולה אינה אלא ביטוי של הכוח האלוקי המהווה אותו ומוציאו מאין ליש בכל רגע ורגע. וזוהי נקודת הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

פרק ב' - מן האמונה אל ההבנה השכלית:

בפרק א' הושתת היסוד על האמונה: מניין לנו שאכן כך הם הדברים? כי כך נאמר בפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", וכך קיבל אדמו"ר הזקן מרבותיו. יהודי מאמין יודע שכך כתוב וכך הדברים מתנהלים. בפרק ב' בא אדמו"ר הזקן ליטול את אותו יסוד עצמו ולהורידו גם להבנה של שכל אנושי, שלא יישאר הדבר בגדר "כך כתוב ואנו מאמינים" בלבד.

ובלשונו: "והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם, הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה" - מכוח היסוד שנתבאר בפרק א' יש בידינו תשובה לטעותם של המינים, האפיקורסים והכופרים, וגילוי שורש טעותם.

לכופרים שרשרת של טעויות, טעות הגוררת טעות נוספת:

  1. הטעות הגלויה: הם טוענים שכל האותות והמופתים הכתובים בתורה - ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובהזדמנויות נוספות - אינם אמת, ואין הם מאמינים בהם.

  2. הטעות הקודמת לה: הם טוענים שאין העולם מושגח, ושאין השגחה של בורא עולם על המתרחש בעולם, אלא העולם מתגלגל מאליו, מאורע רודף מאורע באופן טבעי ומקרי לחלוטין.

  3. שורש הטעות: אין הם מקבלים שהעולם תלוי בבוראו בכל רגע ורגע. מדובר באלה המאמינים שאכן הקב"ה ברא את העולם, אלא שלטענתם משבראו - נפרד ממנו, והעולם מתגלגל מאליו. מכיוון שכך, מובן להם מאליו שאין השגחה, וממילא שאין אותות ומופתים. שורש הכול הוא ההנחה שהעולם יכול להתקיים ללא כוח אלוקי המצוי בו עתה, בכל רגע ורגע.

ומפרט אדמו"ר הזקן שהם טועים "בדמיונם הכוזב" - דמיון מוטעה ולא נכון - "שמדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו". טענתם היא: מה ההבדל בין מה שהאדם יוצר לבין מה שהקב"ה יוצר? הרי כל יצרן, כל בית חרושת המייצר את תוצרתו, משסיים את מלאכתו - התוצרת מתקיימת ללא תלות ביצרן, ואין הוא נדרש להמשיך וליצור את מה שכבר יצר. אם כן, מדוע לא נאמר כך אף בקב"ה: הוא היצרן, הוא יצר עולם, ומשיצרו - יתקיים העולם מעצמו.

ראוי להעיר שהשאלה עצמה עולה גם שלא מכיוונם של הכופרים, ואף יהודי מאמין יכול לשאול אותה, בשני ניסוחים: האחד - אם יצרן בשר ודם מסוגל ליצור דבר שימשיך להתקיים מעצמו, כלום הקב"ה אינו מסוגל לכך? והשני, מכיוונה של אמונה בתוקף הגדול ביותר - הרי הקב"ה כל יכול, ואם כן מדוע לא יוכל לברוא עולם שלא יזדקק להתהוות מתמדת? התשובה ליהודי המאמין בסופו של דבר מושתתת על האמונה, כי כך כתוב בתורה.

ראוי להדגיש: הקב"ה אינו מוגבל בכללי השכל, ומה שהגיוני אצלנו אינו מחייב את הנהגתו. לדוגמה, ההיגיון הפשוט מחייב שהאב מבוגר מבנו; ואילו רצה הקב"ה לברוא מצב הפוך, שהבן יהיה מבוגר מאביו - יכול היה לעשות כן, שכן אין הוא מוגבל, ורק מפני שברא את העולם באופן זה הדבר נראה לנו מופרך ובלתי נתפס. ממילא אין בידינו להוכיח כיצד מתנהלים הדברים אצלו מכוח ההיגיון. אלא שהקב"ה גילה לנו בתורתו שבנקודה זו אכן ברא את העולם לפי אותו היגיון עצמו, ולפיכך ניתן לבאר את הדבר גם בשכל, ובכך פותח אדמו"ר הזקן בביאור ההבדל שבין מעשה הצורף למעשה ה'.

משל הצורף:

"כי כאשר יצא לצורף כלי, שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק - הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף". צורף שייצר גביע, פמוט או חנוכייה, משהשלים את מלאכתו שוב אין הכלי זקוק לו כלל: ידיו מסולקות מן היצירה, והוא הולך לו לעסקיו בשוק, בעוד הכלי עומד במקומו. אין ביניהם עוד כל קשר, והכלי נשאר באותה תבנית ובאותה צורה שבה יצא מידי הצורף, ללא שינוי, ואין הצורף נדרש להחזיק בכל רגע את צורתו.

לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק א' - שדבר ה' שבעשרה מאמרות מהווה ומחיה את כל נברא מאין ליש בכל רגע ורגע, שכל הנבראים כלולים בו בצירופי אותיות ובחילופיהן, ושאילו היו האותיות מסתלקות היה הנברא חוזר לאין ואפס ממש. מכאן המשכנו בפרק ב', המוריד יסוד זה להבנה שכלית: תשובת המינים וגילוי שורש טעותם - מן הכפירה באותות ומופתים, דרך הכפירה בהשגחה פרטית, ועד לשורש: הדמיון הכוזב המשווה את מעשה ה' למעשה אנוש, כמשל הצורף שהכלי שיצר מתקיים לאחר מכן בלעדיו.

בחלק הבא נעסוק בהבדל היסודי שבין מלאכת הצורף, העושה יש מיש, לבין בריאת שמים וארץ יש מאין, ובביאור מדוע מחייב הבדל זה התהוות מתמדת בכל רגע ורגע.