TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב · תשובת המינים וטעות הכופרים בהשגחה פרטית

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 10:30

בחלק הקודם השלמנו את פרק א' של שער הייחוד והאמונה. ראוי לציין כי לא מצאנו ביאור מפורש לשאלה מדוע נקט אדמו"ר הזקן בסדר זה דווקא, ומדוע לא ביאר את כל העניין מלכתחילה בבת אחת - אך אין ספק שהדברים מדויקים ומכוונים. כעת ניגש לתחילת פרק ב'.

פרק ב' - תשובת המינים:

אדמו"ר הזקן פותח: "והנה, מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם, הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה". כלומר, מן היסוד שהונח בפרק א' נובעת התשובה לדעתם של המינים, ומתגלה שורש טעותם.

מי הם המינים שעליהם מדובר כאן?

אין הכוונה לאותם כופרים הסוברים שהעולם קדמון ומתקיים מעצמו. הכינוי "מינים" הוא כינוי כללי (ברמב"ם בספר המדע מובאת רשימת הדברים העושים אדם למין, ושם מבואר אף ההבדל שבין "מין" ל"כופר", ואין כאן מקום להאריך בכך). כאן מדובר במי שמאמינים שהקב"ה הוא היוצר והבורא את העולם כולו, אלא שלטענתם לאחר שבראו הניח לעולם להתקיים ולהתנהל מאליו, בתהליך טבעי: מה שמתרחש מתרחש מעצמו.

ממילא הם כופרים בהשגחה הפרטית - ולא במובן המקובל אצלנו, אלא בהשגחה כשלעצמה: לדעתם אין הקב"ה משגיח על הנעשה בעולם, והעולם מתנהל בכוחות עצמו. ומכיוון שאינם מאמינים בהשגחה, אף אינם מאמינים באותות ומופתי התורה. שהרי מופת פירושו שיש מי שחולל אותו לתכלית מסוימת, ואילו לשיטתם כל אירוע אירע באופן טבעי - קריעת ים סוף הייתה גאות ושפל, וכך נזדמן שהתרחש. אין כאן, לדבריהם, יד מכוונת חלילה.

שורש הטעות:

מפרק א' למדנו את נקודת היסוד: אין פרט מן הפרטים מתקיים אלא אם כן באותו רגע ממש נמשכת אליו החיות האלוקית בצורת האותיות המצטמצמות מן האורות העליונים. לפיכך לא ייתכן שדבר מתקיים מאליו, שכן אילו הייתה החיות האלוקית פוסקת לרגע אחד מלהצטמצם בבריאה, היו "כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל".

בלשון זו טמון דיוק שראוי להדגישו: אדמו"ר הזקן אינו מסתפק בכך שהכל היה שב לאין ואפס, אלא מוסיף "והיו כלא היו כלל", ועוד מוסיף "וכמו קודם מאמר יהי רקיע" - חזרה גמורה למצב שלפני הבריאה, כאילו לא היו מעולם. מהי משמעות הדברים? נמחיש זאת בשלושה מצבים: שניים מהם מצויים בנבראים, ומתוכם יובן חידושו של המצב השלישי.

  1. משל הלגו: ביום ראשון מונחות קוביות הלגו מפוזרות. ביום שני בנוי מהן בית נאה ומפואר. ביום שלישי פורק הבית, והקוביות שבות להתפזר. מבחינה עובדתית המצב ביום השלישי זהה למצב שביום הראשון - קוביות מפוזרות. אך מבחינה רעיונית אין הם שווים: ביום הראשון לא היה בניין משום שאיש עדיין לא בנה אותו, ואילו ביום השלישי אין בניין משום שמישהו בא ופירק אותו. אין זה אותו סוג של העדר.

  2. משל האבן: בדקה הראשונה מונחת האבן על הרצפה; בדקה השנייה זורק אותה אדם לאוויר; בדקה השלישית שבה האבן ומונחת על הרצפה. כאן הדמיון חזק יותר: האבן מונחת על הרצפה בדקה הראשונה מפני שזהו טבעה, ומאותה סיבה בדיוק היא מונחת שם בדקה השלישית. אדרבה, החידוש היה דווקא בדקה השנייה - כיצד תימצא אבן באוויר. ואף על פי כן אין זו חזרה מושלמת, שכן בדקה השלישית עדיין אפשר לספר שהייתה דקה שבה הייתה האבן באוויר; סיפור הדברים נותר קיים.

  3. בבריאת העולם: אילו היה הבורא מחזיר חלילה את האותיות לקדמותן, היה אף מושג הזמן בטל, שהרי גם הזמן נברא. וכשאין זמן, לא זו בלבד שלא יהיה העולם כפי שהיה, אלא לא יהיה מצב שבו ניתן לומר "אך קודם לכן הוא היה" - הכל נמחק. זהו "כמו קודם מאמר יהי רקיע" ממש.

אין לנו דוגמה כזו בנבראים. בבריאה, גם כאשר דבר חוזר לקדמותו נותרת ממנו שארית כלשהי - עובדתית, רעיונית או לכל הפחות בסיפור הדברים. ואילו כאן, אם חלילה היה הכל חוזר, לא הייתה נותרת שארית כלל: לא עובדתית, לא רעיונית ולא בסיפור דברים. הכל היה שב למצב הקדום ממש. נמצא שקיומו של העולם בכל רגע ורגע אינו אלא משום שבאותו רגע ממש נמשכת היצירה האלוקית ומתחדשת.

זהו שורש טעותם של הכופרים בהשגחה פרטית: אין הם קולטים ואין הם מקבלים יסוד זה. לשיטתם הייתה הבריאה מעשה חד פעמי שנסתיים, ואילו חידושו של הבעל שם טוב הוא שהבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע.

לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק ב' - "והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם". עמדנו על זהות המינים שעליהם מדובר: המאמינים בבריאה אך סוברים שהעולם מתנהל מאליו, וממילא כופרים בהשגחה ובאותות ומופתי התורה. ראינו כי שורש טעותם נעוץ באי הבנת היסוד שבפרק א', ובשלושה מצבים - הלגו, האבן ובריאת העולם - הובהר דיוק הלשון "והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע": חזרה גמורה שאינה מותירה שארית כלשהי, שכן אף הזמן עצמו הוא נברא.

נותרה שאלה פתוחה, שכבר נשאלה בשיעור הקודם: הלומד זאת בפעם הראשונה עלול לחשוב שיש בכך חולשה בכוח האלוקי. אדם היוצר דבר - יצר, והדבר קיים מעתה מאליו; ואילו הבורא נזקק לחדש את היצירה בכל רגע? בחלק הבא נעסוק, בעזרת השם, בשאלה זו ובביאורה.