בשיעורים הקודמים למדנו את ההקדמה הנקראת 'חינוך קטן', ובשיעור נוסף עמדנו על רקע כללי והקדמה לשער הייחוד והאמונה - מהו חידושו של חלק זה, שבא להביא לידי הכרה את המושג של אחדות השם בצורתה הפנימית. כעת, בשעה טובה, נפתח בלימוד הפרקים עצמם, מפרק א'.
נזכיר בקצרה את השורה התחתונה שעלתה בשיעור הקודם, שהיא חידושה של תורת החסידות על פי תורת הבעל שם טוב: שער הייחוד והאמונה, ובמיוחד ששת פרקיו הראשונים, בא להפגיש בין הנברא לבורא - שיהיה בהכרתנו כי גם הנברא, אפילו התחתון והגשמי ביותר, הוא דבר אחד עם הבורא. זוהי המצווה שעליה נאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים": לא זו בלבד שמדובר בייחוד בדרגות הרוחניות, בין שם הוי' לשם אלוקים, אלא אחדות בין הבורא לנברא - שכל מהותו של הנברא הגשמי והתחתון אינה אלא אלוקות, והבורא בא לידי ביטוי בכל פרט ופרט קטן שבכל נברא. זו, במשפט אחד, כותרת הכיוון שנלמד בעזרת השם.
אדמו"ר הזקן פותח בשורה וחצי: "להבין מעט מזעיר מה שכתוב בזוהר, ד'שמע ישראל כו'' הוא יחודא עילאה, ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' הוא יחודא תתאה".
תחילה פשט המילים: "יחודא" בארמית פירושו ייחוד - ייחוד השם, שהוא המציאות היחידה והבלעדית הקיימת. בהבנת מושג זה ישנם אופנים שונים וברמות שונות: יש דרגה גבוהה הנקראת 'יחודא עילאה', ויש דרגה נמוכה יותר הנקראת 'יחודא תתאה'. להבדלים שביניהן לא ניכנס כעת, שכן לשם כך נדרש רקע בהבנת המושגים שיתבאר בהמשך הפרקים. הזוהר קובע כי יחודא עילאה מרומז בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואילו יחודא תתאה מרומז במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (שאינו פסוק, אלא לשון המובאת בגמרא).
אלא שיש להבין: בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מדובר במפורש על ייחוד, שהרי נאמר בו "אחד". אך במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אין המושג ייחוד כתוב כלל. כיצד, אם כן, מכניס הזוהר לתוך משפט זה את עניין הייחוד?
ההסבר, שאף הוא יובא בהמשך הפרקים, נעוץ במילה האחרונה שבכל אחד משני הלשונות: המילה האחרונה בפסוק "שמע ישראל" היא "אחד", המורה על ייחוד ואחדות, והמילה האחרונה ב"ברוך שם" היא "ועד". שתי המילים הללו עניין אחד הן, בדרך הרמז, וכפי שעולה מהשוואת האותיות:
א' ו-ו': שתיהן מקבוצת האותיות אהו"י, שאינן מורגשות בהיגוי, ולפיכך הן כמשפחה אחת המתחלפת זו בזו.
ח' ו-ע': אותיות גרוניות, אף הן משפחה אחת המתחלפת זו בזו.
ד' ו-ד': אות זהה בשתיהן, אך לא לגמרי: ב"אחד" שבפסוק - כפי שרואים בתפילין, במזוזה ובספר תורה - זו ד' רבתי, ואילו ב"ועד" זו ד' רגילה.
נמצא ש"אחד" ו"ועד" עניין אחד הם, אלא שב"אחד" האחדות בגלוי, וב"ועד" היא בהעלם וברמז. לזה מתכוון הזוהר: בשני הלשונות מדובר באחדות השם, אלא שזה יחודא עילאה וזה יחודא תתאה.
פרק א':
הפרק נפתח בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך". פירוש המילים: הקב"ה אומר ליהודי "וידעת היום" - עליך לדעת ולהכניס זאת למודעותך, ומוסיף "והשבות אל לבבך" - עליך להחדיר זאת אל הלב, שגם הלב יבין ויקבל. שהרי בחיים יש דברים רבים שאדם מבין היטב בשכלו, אך הלב ממאן לקבלם. כך בשעה שמתרחש אסון, לא עלינו, אומר האדם שהוא מאמין ומבין את הדברים, אך הלב אינו מקבלם. בדברים מופשטים ועמוקים אין הלב מתפייס מאליו. הפסוק מקדים אפוא ואומר: הדבר שאני עומד לומר לך הוא כזה שהלב ימאן לקבלו, ותידרש עבודה - תחילה "וידעת היום", דעת והבנה בשכל ובהיגיון, ולאחר מכן עבודה לא פשוטה של "והשבות אל לבבך", להוריד את הדברים אל הלב עד שיסכים להתחבר לעניין.
ומהו אותו דבר שאינו נתפס ואינו מתקבל, עד שיש להזהיר עליו? "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". לפי המובן הפשוט: עליך לדעת שיש אלוקים אחד בלבד, למעלה, במים ועל הארץ, ואין עוד.
על כך שואל אדמו"ר הזקן מיד: "וכי תעלה על דעתך שיש אלוקים נשרה במים מתחת לארץ"? מסגנון הפסוק משתמע כאילו מונח אצל האדם שיש עוד משהו, ויש לבוא ולהזהירו שידע היטב בלב ובמוח כי אין עוד. מדוע יעלה על הדעת שיש אלוקים אחר השורה במים מתחת לארץ, עד שנדרשת אזהרה בכזו אריכות ובהשוואה אל הלב? לכאורה די היה לומר "וידעת כי ה' הוא האלוקים" ותו לא, ואילו אריכות הלשון מלמדת שמדובר בדבר שאינו מקובל ואינו מובן מאליו.
מכוח שאלה זו בא כל שער הייחוד והאמונה ומלמדנו שלא קראנו את הפסוק כראוי. אין הפסוק בא לומר שאין אלוקים אחר - דבר זה פשוט, וכל בר דעת מבין שיש אלוקים אחד ולא שניים, אף על פי חשבון פשוט. הפסוק בא לומר דבר עמוק הרבה יותר: לא רק שאין עוד אלוקים, אלא שאין עוד כלום - אין עוד מציאות כלל מלבד הבורא. זהו הדבר הקשה לקליטה, שכן האדם מוכן לקבל שיש בורא, ואף מאמין שהעולם חי מכוח החיות שהבורא נותן בו, אך בעיניו יש עולם. ואילו כאן נאמר לו שאין אלא אלוקות. כיצד מתיישב הדבר עם העולם הנראה לעינינו? זהו מה שיש לנתח ולהבין היטב, וזהו מיסודות האמונה: בלא הכרה זו חסר אחד מיסודותיה של המצווה השנייה, מצוות אחדות השם.
"לעולם ה' דברך ניצב בשמים":
אדמו"ר הזקן מביא את הפסוק בתהילים "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - הדיבור שלך, הקב"ה, ניצב לעולם בשמים. ועל איזה דיבור מדובר? "ופירש הבעל שם טוב ז"ל": הכוונה לדיבור שבו נבראו השמים, "כי דברך שאמרת 'יהי רקיע בתוך המים' וגו' - תיבות ואותיות אלו הן ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים". האותיות שמהן נוצר הרקיע קיימות בתוכו לעולם ועד.
אין הפירוש שהקב"ה אמר "יהי רקיע" לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנה, ובזה נסתיים העניין - כמלך המצווה על עבדיו לעשות כך וכך, שלאחר שסיים את אמירתו והעניין בוצע, עבר הוא לעניינים אחרים, ואין עוד קשר בין האמירה לתוצאה; הקשר היה רק בשעת האמירה. אלא האותיות ניצבות ועומדות לעולם, "ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם", כמו שכתוב "ודבר אלוקינו יקום לעולם" ו"דבריו חיים וקיימים לעד". מתי אומר הקב"ה "יהי רקיע"? עכשיו, ברגע זה ממש.
ומפני מה כך הוא הדבר? "כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר 'יהי רקיע' ממש". אילו היו האותיות מסתלקות לרגע אחד מן הנבראים וחוזרות אל מקורן האלוקי שממנו יצאו, לא היה הרקיע קיים כלל. על ההדגשים שבלשון זו - "אין ואפס ממש", "כלא היו כלל", "כמו קודם מאמר יהי רקיע ממש" - נעמוד בהמשך.
[עולה כאן שאלה: הרי אדם עושה מעשה, והמעשה מתקיים מעצמו, ואין הוא נזקק ליצור אותו מחדש בכל רגע. מדוע אפוא בנבראים נדרשת התהוות מתמדת? על כך יאריך אדמו"ר הזקן בפרק ב'].
מדוע מובאים הדברים דווקא בשם הבעל שם טוב:
בספר "היום יום" מובא הסבר לשאלה הבאה: מדוע מצטט אדמו"ר הזקן את כל הביאור על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" בשם הבעל שם טוב?
לכאורה, מי שאינו מכיר את הביאורים והפירושים על התורה יקבל זאת מיד: אם אדמו"ר הזקן כותב "ופירש הבעל שם טוב", ודאי שכך הוא, וכל דבר בתניא אמת לאמיתה. אלא שהדברים הללו, כמעט מילה במילה, כתובים במדרש תהילים על הפסוק עצמו. וכי אפשר לומר, חס ושלום, שאדמו"ר הזקן לא הכיר את המדרש? ודאי שלא, ואדרבה: בספרו ליקוטי תורה מביא אדמו"ר הזקן את אותו רעיון כמעט מילה במילה, ושם כותב "וכדאיתא במדרש תהילים", ולא בשם הבעל שם טוב. ומדוע כאן, בשער הייחוד והאמונה, מביא זאת דווקא בשם הבעל שם טוב? על כך שני ביאורים:
כפי שלמדנו בשיעור קודם, בתוכניתו המקורית של אדמו"ר הזקן היה שער הייחוד והאמונה אמור להיות החלק הראשון והפתיחה לספר התניא. רצה אדמו"ר הזקן, מרוב חביבותו לבעל שם טוב, להזכירו כבר בפתיחת ספרו, ולכן העדיף להביא את הביאור בשמו. ודוגמה לדבר מצינו ברש"י, הפשטן שכל ישראל לומדים את פירושו: רבי שלמה בן יצחק פתח את פירושו על התורה במילים "אמר רבי יצחק", אף שאין דרכו להזכיר שמות בעלי המאמרים, וזאת מרוב אהבתו וחיבתו לאביו רבי יצחק, לרמז שאת תורתו קיבל ממנו. כך גדולי ישראל פותחים את ספריהם בהזכרת מי שהם מבקשים להזכיר בחיבה יתירה.
הלשון "ופירש" אינה רק מלשון פירוש והסבר, אלא גם מלשון פריסה והפצה: "ופירס הבעל שם טוב". היסוד הזה היה מונח במדרש תהילים, ויכול היה להישאר חבוי שם - שרק מי שיזכה לפתוח את המדרש יגיע אל אותן מילים. בא הבעל שם טוב, נטל יסוד זה שבאמונה, פרס אותו והחדירו, ובזכותו זכינו גם אנו ללומדו.
לסיכום: בחלק זה פתחנו בלימוד שער הייחוד והאמונה מבפנים. עמדנו על כותרת השער מהזוהר - "שמע ישראל" הוא יחודא עילאה ו"ברוך שם כבוד מלכותו" הוא יחודא תתאה - ועל הרמז המשווה בין "אחד" ל"ועד" באותיותיהן. למדנו את פתיחת פרק א': "וידעת היום והשבות אל לבבך" - ידיעה בשכל והחדרה אל הלב, ואת שאלת אדמו"ר הזקן על אריכות לשון הפסוק, שממנה עולה כי כוונת הפסוק עמוקה יותר: אין עוד מציאות כלל מלבד הבורא. ראינו את ביאור הבעל שם טוב על "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שאותיות המאמר "יהי רקיע" ניצבות ומלובשות ברקיע תמיד להחיותו, ושבהסתלקותן היו השמים אין ואפס ממש. לבסוף עמדנו על שני הפירושים מדוע מביא אדמו"ר הזקן ביאור זה דווקא בשם הבעל שם טוב.
בחלק הבא נעסוק בפרק ב', שבו יאריך אדמו"ר הזקן בהבדל שבין מעשה האדם לבין ההתהוות המתמדת של הנבראים מדבר ה'.