TheWholeTorah.aiBeta

הקדמה · אחדות הבורא בחידוש הבעל שם טוב

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 23:54

בחלק הקודם עמדנו על מצוות האמונה בה' ועל מצוות ייחודו. בחלק זה נראה עד כמה נוגעת הכרה זו לחיי המעשה, מהו ביאורה על פי פשט ועל פי סוד, ומהו החידוש שמוסיף הבעל שם טוב באחדות הבורא.

הכרה זו משנה מאוד, שכן השאלה היא כיצד חי האדם על פיה. כאשר חסרה ההכרה, עלולה להתגנב לחייו של האדם עבודה זרה דקה וקטנה. במצווה הראשונה של האמונה באלוקות, וכן במצוות ייחוד ה', כל פגם הוא בגדר עבודה זרה: המכניס שותף נוסף ל'עסק' נכשל בעבודה זרה. ועל פי האמת אין ואקום - הוא לבדו, ואין זולתו.

"מאמין בחי העולמים וזורע":

כדי לחדד את העניין, ולראות כיצד נדרש יהודי המאמין בה' אחד לחיות, נביא קטע מעניין מן הגמרא. נאמר בפסוק: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו". דורשת הגמרא בשם ריש לקיש ש-שש המילים שבפסוק מרמזות לשישה סדרי משנה כסדרם: "אמונת" - סדר זרעים; "עתיך" - סדר מועד, מלשון עת וזמן, שזהו עניינו של סדר מועד העוסק בשבתות, במועדים ובחגים; וכן הלאה.

נשאלת השאלה: מה הקשר בין המילה "אמונת" לסדר זרעים? סדר זרעים, כשמו כן הוא, עוסק במצוות רבות ובהנהגות הקשורות לפירות האדמה שאדם זורע: תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, מתנות עניים וכל הנוגע לזרעים. מה שייכות האמונה לפעולות אלו?

התוספות שם מבאר: "מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע". יהודי הנוטל גרעין של חיטה וטומן אותו באדמה - מדוע הוא עושה זאת? איכר העומד בשדהו וזורע יאמר שכך הוא טבעו של עולם: זורעים, יורד גשם, האדמה מצמיחה, וכך נמשך הסדר. אומר התוספות שיהודי אינו זורע משום שכך טבעו של עולם, אלא משום שהוא מאמין בקב"ה: הוא יודע שיש בורא לעולם ומאמין בו שייתן לו את ברכתו, ועל כך הוא מברך בתפילת שמונה עשרה "ברוך אתה ה' מברך השנים".

היכן בדיוק מצוי מבחנה של אמונה זו?

לכאורה הדברים נשמעים פשוטים: יהודי מאמין, מתפלל וזורע. אך ראוי להעמיק ולדייק. נתאר בקעה ובה עשרים שדות השייכים לעשרים איכרים. תשעה עשר מהם יהודים צדיקים ויראי שמיים, שמגיעה להם הברכה האמורה בקריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו". ואחד מהם, ששדהו נמצא באמצע הבקעה, אינו ראוי לכך שתצמח תבואתו.

אם יאמר אותו אדם: הרי כל השדות יצמחו, יורד גשם וזהו טבעו של עולם, וכי יעשה הקב"ה נס מיוחד שכל השדות יצמחו ודווקא שדי יישאר יבש? וכי ירד הגשם מסביב ובשדי לא ירד? - הרי זו הסתכלות טבעית, הסתכלות של עיני בשר על גשמיות העולם בלא עיני האמונה.

במילים אחרות, מחשבה זו אומרת שהקב"ה העמיד בעולם טבע, והטבע מנהל את עצמו, וכביכול אין הבורא מתערב בהכרח במה שקורה. אם ירצה, יוכל לעשות נס גדול ולהשאיר שדה אחד יבש - כדוגמת נס הגיזת הצמר המסופר בתנ"ך שביקש גדעון סימן מהקב"ה שירד הטל רק על הגיזה ולא על האדמה שמסביבו, ואכן כך ארע; - אך כל עוד אינו מתערב, הטבע הוא השולט.

מצוות אחדות ה' על פי פשט:

באה מצוות אחדות ה' ומלמדת שאין שליט אחר, ואין לייחס לטבע כוח שליטה כלשהו, ולומר שהבורא אמנם חזק ויכול, אך בפועל הטבע שולט. השליטה הבלעדית היא של הקב"ה בלבד: אם יורד גשם - משום שהוא רוצה להורידו, ואם אינו רוצה - לא ירד. אין כאן שאלה של התערבות או של אי התערבות, שכן הוא מנהל את הכול עד הפרט האחרון, ואינו נזקק לנס מיוחד כדי לשנות דבר.

זהו פירושו של הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" על פי פשט ממש - אין זו חסידות, אין זה סוד ואין זו קבלה, אלא פשט גמור. יהודי מחויב בכל רגע נתון בקיום מצוות אחדות ה', "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שאותה הוא אומר פעמיים בכל יום: אין עוד שליט, והוא השליט היחיד.

מצוות אחדות ה' על פי סוד:

בא ספר הזוהר, דברי רבי שמעון בר יוחאי, ומוסיף עומק גדול יותר במצווה זו. אין הכוונה רק שלא לייחס שליטה לכוח זר חלילה - דבר זה כבר מבואר על פי פשט - אלא עניין נוסף. כידוע, בבריאת העולם קיים סדר השתלשלות, כפי שלמדנו פעמים רבות בתניא: ארבעה עולמות - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה; ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין; שם הוי' ושם אלוקים; כוח הגבול וכוח הבלי גבול; עשר ספירות. נמצא שיש ריבוי כוחות אלוקיים, והבדל גדול בין האופן שבו מגלה הבורא את עצמו בכוח זה לבין האופן שבו הוא מגלה את עצמו בכוח אחר.

משל לדבר: לאדם בשר ודם כוחות שונים. יש לו כוח עליון של שכל להעמיק ולהסביר, ויש לו כוח תחתון של עשייה - ליטול פטיש ומסמר ולבנות סוכה. הבדל גדול יש בין האופן שבו הוא נתון בהתעסקות בכוחות התחתונים לבין האופן שבו הוא נתון בכוחות העליונים: בחיצוניות ילבש כאן בגדי עבודה וכאן בגדים אחרים, וכן יהיה מרוכז אחרת, ידבר אחרת ויופיע אחרת. אדם המופיע בביטוי רגשי אינו דומה למופיע בביטוי שכלי או בביטוי טכני, שכן כל כוח הוא רמה אחרת וביטוי אחר של אישיותו.

האם נאמר כך גם בבורא עולם, שהאציל מאיתו כוחות שונים: כוחות הגבול וכוחות הבלי גבול, שם הוי' שהוא היה הווה ויהיה כאחד והוא כוח אינסופי, ושם אלוקים שהוא כוח הגבול? האם יש כביכול ריבוי באלוקות, שפעם הוא כך ופעם כך? שהרי אף על פי פשט מצינו "ה' איש מלחמה", שפעם מתגלה הוא כגיבור איש מלחמה, ופעם מעוטף בטלית כפי שהתגלה למשה רבנו בי"ג מידות הרחמים, כמובא בדברי חז"ל וברש"י.

על כך אומר הזוהר: "אני ה' לא שניתי" - פירושו ש"הוי' ואלוקים כולא חד", ואין ביניהם הבדל. אין זה כמו אצל האדם, שכאשר הוא מתגלה בכוח אחד הוא שונה מכפי שהוא מתגלה בכוח אחר, שכן האדם מורכב, וה'אחד' שלו מורכב; ואילו אצל הבורא, אף שכאן ביטוי של גבול וכאן ביטוי של בלי גבול - הוא עצמו אחד, ללא כל הבדל. זוהי מצוות אחדות ה' על פי הזוהר: להתבונן, להעמיק ולהאמין שהוא אחד בהתגלותו בכוח זה, והוא אחד גם בהתגלותו בכוח האחר.

טעות המרגלים:

היכן ניכר הדבר? אצל המרגלים. המרגלים היו צדיקים שמשה רבנו בחר בהם לתור את ארץ ישראל, ועליהם נאמר "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". הם ראו את יציאת מצרים, את עשר המכות ואת קריעת ים סוף, וראו בעצמם ניסים על טבעיים שעשה הבורא - ואף על פי כן שבו ואמרו שלא יצליחו להיכנס לארץ כנען, ובלשון הפסוק: "כי חזק הוא ממנו". ומפרש רש"י: לא "ממנו" מאיתנו, אלא כביכול כלפי מעלה - חזק הוא מן הקב"ה, ואף נקטו לשון משל: "אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". כל ילד הלומד זאת תמה: מה אירע להם? היכן אבדה אמונתם?

אלא שכך הייתה הסתכלותם: אצל הבורא ישנם אופני התגלות שונים - יש התגלות בדרך נס ויש התגלות בדרך הטבע. כשהוא בוחר להתגלות בנס, זוהי צורת ביטוי אחת, וכשהוא בוחר להתגלות בטבע, זוהי צורת ביטוי אחרת. במצרים בחר להתגלות בדרך נס, ואילו בארץ כנען ידעו שההתגלות תהיה בדרך הטבע; ולפי כללי הטבע, שלושים ואחד המלכים השולטים בארץ כנען חזקים הם מן השישים ריבוא. שהרי כשהבורא מתגלה בדרך הטבע, כללי הטבע פועלים אחרת מכללי הנס.

ואכן ידעו שבארץ תהיה הנהגה טבעית: לא כבמצרים ומול פרעה, שם לא נדרשו לא נשק ולא גיוס חיילים והכול התנהל בדרך נס, אלא גיוס חיילים ומלחמה, כפי שאמר משה רבנו לבני גד ובני ראובן "חלוצים תעברו לפני אחיכם" - יש נשק, יש חיילים, יש מלחמה ויש כללים, ולפי כללי הטבע יש יחסי כוחות.

מקור הטעות בחסרון ביאור ייחוד ה' על פי הסוד, שהרי "כולא חד": אין הבדל בין האופנים, ואין הבורא נזקק לעצור, להחליף מלבוש ולעבור לדרך אחרת כדי לחולל שינוי בטבע; בתוך תהליך הטבע עצמו הוא יכול לשנות את כללי הטבע באותו רגע כרצונו. וכך אכן היה בפועל: ביריחו התנהלו הדברים על פי כללי הטבע, ובתוך הטבע עצמו שולבו ניסים שלמעלה מן הטבע. ההכרה שאצל הבורא הכול משתלב ואין לחלק לשני תחומים נפרדים - זוהי מצוות אחדות ה' על פי הסוד: הוא אחד בכוחותיו, וכוחותיו אחד.

אין לערוך כאן הפרדה כדרך בן אדם, שכאשר הוא עומד במשרדו בלבוש מכובד ונושא דברים בפני עובדיו אינו אוחז באותה שעה בפטיש ואינו מסדר את השולחן, אלא קורא לאיש מקצוע שיבוא בבגדי עבודה ויבנה - שני אנשים הם, כל אחד ותחומו. אצל הבורא אין הדבר כן, ואין הבדל בין כוח אלוקי זה לכוח אלוקי אחר.

[ידוע ביאור נוסף בעניינם של המרגלים, שלא רצו להיכנס לארץ אלא להישאר בתחום הרוחני בלבד ולא לערב בין התחומים. זהו נושא ארוך בפני עצמו ואין כאן מקומו, וענייני המרגלים הובאו כאן כדוגמה בלבד].

חידושו של הבעל שם טוב:

עד כאן עברנו בקצרה על הדברים על פי הפשט ועל פי הסוד, אף שעל כל אחד מהם אפשר לייחד סדרה שלמה של שיעורים. אולם עיקר מגמתנו להגיע אל שער הייחוד והאמונה על פי פנימיות התורה, כתורת הבעל שם טוב, ומתוך כך נבין מה עתיד להתבאר כאן.

עד הבעל שם טוב היו יהודים טובים שידעו את הפשט, ידעו את הסוד והאמינו בפשטות באחדות ה'. הכול היה ברור: פסוק מפורש "ה' אלוקינו ה' אחד", וכיוונו את כל הכוונות בשעת אמירת "אחד". בא יסוד עומק שיטתו של הבעל שם טוב ומוסיף דבר חדש. עד כה דובר על כך שאחדות הבורא היא בכוחותיו: כוח זה וכוח זה כולא חד, הוי' ואלוקים כולא חד, ואין שליטה לכוח אחר של טבע.

מוסיף הבעל שם טוב: לא רק שם הוי' ושם אלוקים אחד הם עם הבורא, אלא גם העולם - המציאות הגשמית שנבראה, שמיים וארץ על כל ריבוא רבבות פרטיהם - אחד עם הבורא. שהרי לכאורה, אף המאמין שכל כוחותיו אחד, עדיין נדמה לו שהעולם מציאות הוא. אין הכוונה שיש לעולם שליטה או כוח - ודאי שלא - אך בכל אופן נדמה שיש כאן מציאות של עולם. בא הבעל שם טוב ומבהיר, וזה שיתבאר באריכות כאן בשער הייחוד והאמונה, שגם העולם על כל פרטיו אחד הוא עם הבורא: לא רק כוחותיו חד עמו, אלא גם המציאות שנבראה ונוצרה, המציאות הגשמית, עד לדומם הפשוט ביותר.

דבר זה קשה מאוד לתפיסה, ושני טעמים לדבר. ראשית, משום שאנו חיים בתוך מציאות העולם וחשים אותה כמציאות ממש, והעולם כולו זועק "כוחי ועוצם ידי". ועוד, שהדבר נרמז בפסוק עצמו, וכפי שידייק אדמו"ר הזקן בתחילת הפרק: הפסוק המצווה על ידיעה זו נוקט לשון המלמדת עד כמה קשה לקולטה. לא די באומרו "וידעת היום", אלא מוסיף "והשבות אל לבבך" - יש לתקוע את הדבר בלב בחוזקה.

אילו היינו נשארים על פי הפשט או על פי הסוד בלבד, היה די לומר ליהודי שכך הוא הדבר, והוא מאמין. אך לקלוט שגם העולם בטל לגמרי לבורא עולם ואחד עמו - אין זה נקלט מאליו. אף כשאדם יודע זאת, קשה לו לחיות עם זה ולקבלו, משום שהוא חווה עולם המנגד לעניין. לפיכך נוקט הפסוק כמה ביטויים: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" - על האדם לחפש אמצעים, דרכים והסברים, כדי למצוא מסילות אל לבו ולהכיר שגם המציאות שנוצרה אחד היא עמו.

ראוי להבהיר: ודאי שהמציאות נוצרה על ידי הבורא, והוא יוצר אותה, בורא אותה ומהווה אותה. השאלה היא אם המציאות שנוצרה הינה מציאות נפרדת ממנו. התכלית היא להגיע להכרה שאף על פי שנבראה מציאות גשמית והיא קיימת - וכפי שנראה בחלק הבא, ברור שהיא קיימת - ובכל זאת היא אחד עם הבורא באופן מוחלט.

לסיכום: בחלק זה עמדנו על השלכה המעשית של מצוות אחדות ה', שחסרונה מביא לעבודה זרה בדקות. למדנו מדברי הגמרא והתוספות ש"מאמין בחי העולמים וזורע", והדגמנו את מבחן האמונה בבקעה שבה עשרים שדות. על פי פשט: אין שליט זולתו, ואין לטבע שליטה כלל, והוא מנהל את הכול עד הפרט האחרון. על פי סוד: "הוי' ואלוקים כולא חד", ואין הבדל בין אופני התגלותו, וטעותם של המרגלים נבעה מחלוקה בין הנהגת הנס להנהגת הטבע. ואילו הבעל שם טוב מוסיף שגם המציאות הגשמית שנבראה אחד היא עם הבורא, וזו ההכרה הדורשת "והשבות אל לבבך".

בחלק הבא נפתח בשורותיו הראשונות של שער הייחוד והאמונה ונלמד כיצד לחבר את המציאות אל הקב"ה. כאשר תתחבר המציאות אל הקב"ה, יהיו החיים על פי תורה מחויב המציאות, שכן אין מציאות אחרת מבלעדיה, אף שהעולם זועק להיפך. עבודה זו אינה פשוטה: תחילה להבין את הדבר, ולאחר מכן להתחבר אליו. עד כה הוצגה הכותרת בלבד, ואותה יש להפנים, וההמשך יבוא בעזרת השם.