TheWholeTorah.aiBeta

הקדמה · מצוות היחוד כמצווה תמידית ויסוד האמונה

לימוד בחברותאלרכישת הספר
האזנה לשיעור0:00 / 21:44

לפני שניגש ללימוד שער היחוד והאמונה, עלינו להקדים כמה הקדמות, כדי שנבין את חידושו המיוחד של אדמו"ר הזקן בחלק זה של התניא. שהרי המושג של ייחוד ואמונה אינו חידושו של התניא כלל: זוהי מצווה מתרי"ג המצוות, ומאז מתן תורה מחויב בה כל יהודי.

יתרה מזו: היחוד והאמונה הם יסוד גדול, במיוחד מפני שהם נמנים עם שש המצוות הנקראות 'מצוות תמידיות' - מצוות שאינן תלויות בזמן, במקום ובמין, ומחוייבים בהן - גבר ואישה, בימות החול ובימים טובים, באופן תמידי. שש מצוות אלו, שהן בכללותן מצוות שבחובת הלבבות, חייב יהודי לדעת ולקיים תמיד ובשלמות.

ממילא ברור שמצווה זו קיימת מאז מתן תורה, והיו יהודים שלמים וטובים שקיימו אותה דורות רבים גם לפני שהתגלה אורו הגדול של הבעל שם טוב ולפני שזכה העולם לספר התניא. מהו, אם כן, החידוש הגדול שבא הבעל שם טוב להוסיף במצוות אחדות השם?

כדי להשיב על כך נקדים ונראה כיצד נלמדה מצווה זו לפני הבעל שם טוב, בשני רבדים: על פי פשט ועל פי סוד (שהרי ספר הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי לפני שנים רבות, וההיבט הפנימי של המצווה קיים זה מאות שנים ויותר). לאחר מכן נראה מה חידש הבעל שם טוב, ומהי התוספת המיוחדת של שער היחוד והאמונה שבתניא על כל מה שהיה ידוע לפני כן.

הדברים שנלמד כאן מבוססים על המבואר בפרטיות ובהרחבה בספר דרך מצוותיך לאדמו"ר הצמח צדק, שבו מבוארות מצוות מתרי"ג המצוות על פי פנימיות. שם מבאר הצמח צדק את מצוות אחדות השם בכמה רבדים, ומגיע לבאר את חידושו של הבעל שם טוב בעניין.

שתי המצוות הראשונות שבמצוות עשה:

  1. מצוות אמונת האלוקות - המבוססת על הפסוק "אנכי ה' אלוקיך", הפותח את עשרת הדיברות.

  2. מצוות ייחוד השם - אף היא ממצוות חובת הלבבות.

שתיהן מצוות תמידיות, שיהודי מחויב בהן בכל רגע ורגע - לא כמצוות התלויות בזמן, כארבעת המינים שהם שבוע אחד בשנה. ננסה להבין בתמציתיות מהי מצוות האמונה, ומה מוסיפה עליה המצווה השנייה, מצוות הייחוד. במצווה השנייה נאריך יותר, שהרי בה עוסק שער היחוד והאמונה; אך כדי להגיע אליה נתחיל כסדר.

המצווה הראשונה - אמונה בהשם:

הרמב"ם פותח את ספר המדע, הספר הראשון שבי"ד החזקה, בהלכה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". בהמשך דבריו הוא כותב כי "בידיעת דבר זה מצוות עשה, שנאמר 'אנכי ה' אלוקיך'".

מהי המצווה הזו על פי פשט? ברובד השטחי ביותר ניתן היה לומר שהמצווה היא פשוט לדעת שיש בורא. אולם הצמח צדק שולל זאת: אין זו המצווה, ואף אין צורך בכך.

מדוע לא ייתכן שזו המצווה? כל מצווה שהיא - עצם קיומה מחייב שיש מי שמצווה אותה. נמצא שעוד לפני שהאדם שומע את המצווה, כבר ידוע לו שיש מצווה ויש ציווי. לא ייתכן, אפוא, שתוכן המצווה יהיה לדעת שיש מצווה, שהרי מי זה שמצווה עליך לדעת זאת? בהכרח שידיעה זו קודמת למצוות, ואינה אחת מהן.

ועוד: זה שיש בורא לעולם הוא דבר פשוט המובן מן ההיגיון - שאין דבר עושה את עצמו - ואפילו גוי יכול להבין זאת. אין צורך לצוות על דבר שכזה.

מהי, אם כן, המצווה הראשונה? המצווה היא לדעת את פרטי מציאותו של אותו בורא:

  • שמציאותו היא המציאות האמיתית.

  • שאין לו גוף.

  • שאין לו דמות הגוף.

  • שאחדותו היא 'אחד האמת'.

כל אחד מפרטים אלו ראוי לביאור ארוך, ואין אנו עומדים עליהם כעת. נאריך מעט רק בפרט האחרון, כדי לסבר את האוזן.

מה פירוש 'אחד האמת'? שאינו מורכב. למשל אדם העומד לפנינו נראה כישות ומציאות אחת, אך האם הוא באמת אחד? הרי הוא מורכב מגוף ומנפש; גופו עצמו מורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים; נפשו מורכבת משכל ומרגש; השכל עצמו מורכב מחכמה, בינה ודעת; והרגש מורכב מחסד וגבורה, אהבה ויראה. הוא מורכב מפרטים רבים אין ספור, אלא שכל הפרטים הללו התאחדו למציאות אחת, ולכן אנו קוראים לו "אדם אחד". זהו 'אחד המורכב' - כפאזל שהורכב מחלקים רבים והתקבלה ממנו תמונה שלמה, אך ניתן לפרקה ולומר: הנה חצי, הנה רבע.

כך היא כל מציאות שבעולם, גשמית ואף רוחנית - אפילו מלאך מורכב הוא. כל מציאות בעולם, בכל דרגה שהיא, מורכבת. על כך באה המצווה הראשונה ואומרת: מציאותו של הבורא אינה מורכבת מפרטים. זוהי האחדות האמיתית, שאין בדמיוננו הכרה בה, שכן אצלנו כל מציאות מתחלקת לחלקים, לתאים ולחלקיקים, וכל דבר ניתן לחלוקה לעוד ועוד.

כל הפרטים הללו - שהוא אחד האמת, שאין לו גוף, שאין לו דמות הגוף, ושהוא המציאות האמיתית - הם פרטיה של המצווה הראשונה, שכל יהודי צריך לחיות ולהאמין בה בכל רגע ורגע. זוהי מצוות אמונת האלוקות.

ראוי להדגיש: מצווה זו וכל פרטיה אינם מתייחסים כלל ליחס שבין הבורא לעולם ולנבראים. מדובר במציאותו של הבורא כשלעצמה - שהוא מציאות האמת, שאין לו גוף ושאינו מורכב - ללא כל יחס ושייכות לעולם; העולם עדיין אינו נידון כאן כלל.

[ידועה האמרה על יהודי שנשאל אם הוא מאמין באלוקים, והשיב: "איני מאמין - אני יודע". ואכן כך הוא: שהבורא קיים - זו ידיעה פשוטה, כשם שאדם הרואה כוס לפניו אינו 'מאמין' בקיומה. האמונה הנדרשת מן היהודי אינה בעצם קיומו, אלא במהות מציאותו: שהיא אחד האמת, בלתי מוגבלת ובלתי מורכבת].

וכיצד ניתן להכניס אל התודעה דברים שאינם נתפסים בדמיון? ראשית, מפני שהתורה אומרת שכך הוא - ובזה מוטלת על האדם האמונה. אך לא די בכך: ישנם מאמרי חסידות רבים המקרבים עניינים אלו אל ההכרה, ויש ללומדם. מי שלא למד - אכן לא יידע אפילו את משמעות המושג שאין לו גוף. אף הרמב"ם עצמו, בתחילת ספרו ובדרך הפשט, מביא כמה וכמה הוכחות לכך שאין לו גוף - ללמדך שהדבר ניתן להוכחה ולהבנה, ומצווה ללמוד ולהבין ככל שניתן.

ולבסוף יש לדעת שהשכל מוגבל, וכל מה שאנו יודעים - יש מעבר לו. עד לגבול שהשכל יכול להשיג, חובתנו להבין; ומעבר לכך - להאמין. וככל שהאדם מבין יותר פרטים, כך מתרוממת אמונתו: מה שהובן נעשה אצלו ידיעה, והאמונה עולה לדרגה עמוקה יותר - וכן הלאה עד אין סוף.

המצווה השנייה - ייחוד השם:

נעבור כעת למצווה השנייה, ובה נאריך יותר, שכן היא נושאו של חלק זה בתניא. כותב הרמב"ם: "אלוקה זה אחד הוא, אינו לא שניים ולא יתר על שניים אלא אחד", ולאחר שהוא מוסיף עוד ביטויים בעניין הוא כותב: "ובידיעת דבר זה מצוות עשה, שנאמר 'ה' אלוקינו ה' אחד'".

ננסה להבין מהו פירושה של מצווה זו: מהי אחדות ה' על פי פשט, ולאחר מכן על פי סוד, ומשם נגיע בעזרת השם לתורת הבעל שם טוב - שכדי להבין את חידושו יש לעמוד תחילה על היסודות.

על פי פשט, אין הכוונה כקריאה הפשוטה של השורה, שממנה יבין ילד שהוא אחד ולא שניים - כלומר שלא נחשוב חלילה שיש שני אלוקות או ריבוי אלוקות. כפי שנראה בפרק הראשון של שער היחוד והאמונה, אדמו"ר הזקן מתייחס למחשבה כזו ושולל אותה באופן מוחלט: וכי תעלה על דעתך שיש עוד אלוקה, עד שיהיה צורך להזהיר על כך? דבר זה ברור, ולא עליו מדובר. אף הרמב"ם שולל זאת בפשטות.

מהי, אם כן, מצוות אחדות ה', שהיא יסוד גדול באמונה? מה פירוש "הוא אחד ואין שני"?

ונקדים: בכל פירוש ופירוש נשתדל לא רק להבינו במובנו המופשט, אלא גם לראות כיצד מיתרגם הוא לעבודת השם - כיצד צריך יהודי מאמין, החי את הדברים כראוי, לחיות על פיו.

הפשט, על יסוד דברי הרמב"ם, הוא: עליך לדעת ולהאמין שהקדוש ברוך הוא הוא השליט היחיד. במצווה הראשונה, כאמור, לא דובר כלל ביחס שבין הבורא לעולם, אלא במציאותו כשלעצמה. ואילו המצווה השנייה מתייחסת כבר לעולם: נברא עולם, ועצם מציאותו יוצרת שאלה - כיצד מתיישבת מציאות העולם עם מציאות הבורא, ומי מנהיג כאן את העניינים? האם הוא מנהיג את הכול, או שמא יש לו משרתים המנהיגים תחתיו?

שהרי אצל מלך בשר ודם, וכן אצל כל מנהל מפעל ויצרן, אין המנהיג מונח בכל פרט ופרט - אין הוא מסוגל לכך - ולפיכך הוא מעמיד תחתיו סגנים ונציגים המנהלים את העניינים, בעוד הוא עצמו עוסק בעניינים הגדולים ואינו מתערב בפרטים הקטנים; ואם ישאלוהו על פרט קטן, לא יידע עליו כלל.

האם, חס ושלום, נאמר כך אף ביחס לעולם? הרי ברור לנו שהעולם מגושם, תחתון ונמוך ביחס למציאות הבורא, שכבר ידענו במצווה הראשונה שהוא המציאות האמיתית והאחדות השלמה. מי, אם כן, מנהיג את העולם הזה ומי שולט בו? האם ישנם כאן כוחות נוספים השולטים - לא חלילה כוחות שקמו מעצמם, אלא כוחות שהבורא העמיד, והם המנהיגים והשולטים כאן?

על כך באה המצווה השנייה ואומרת: "ה' אלוקינו ה' אחד" - הוא השליט היחיד. אין עוד שליט, ואין שום כוח נפרד ממנו חלילה המנהל כאן דבר מה. כל פרט ופרט, עד לפרט הקטן והאחרון שמתרחש - הכול הוא המנהל.

וכמו שנאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". פירוש המילה "אלוקים" על פי פשט, כפי שמביא רש"י בחומש וכן בגמרא, הוא מלשון כוח ושלטון, כמו "אילי הארץ". ממילא "כי ה' הוא האלוקים" פירושו שה' הוא השליט, והוא השליט היחיד: אין עוד שליט ואין עוד גורם נפרד המנהל כאן את העניינים, אלא הכול הוא מנהל.

זהו פירושה של המצווה השנייה על פי פשט, ובה צריך יהודי להתבונן בכל רגע, לחוות אותה ולחיות על פיה.

לסיכום: בחלק זה הקדמנו כי מצוות היחוד והאמונה נמנות עם תרי"ג המצוות ועם שש המצוות התמידיות, ואינן חידושו של התניא. עמדנו על המצווה הראשונה - אמונת האלוקות ("אנכי ה' אלוקיך"), שאין עניינה לדעת שיש בורא (דבר פשוט, המובן מן ההיגיון וקודם לכל ציווי), אלא לדעת את פרטי מציאותו: שהוא המציאות האמיתית, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ושהוא 'אחד האמת' שאינו מורכב - בשונה מכל נברא, ואפילו ממלאך. לאחר מכן פתחנו במצווה השנייה - ייחוד השם ("ה' אלוקינו ה' אחד"), שעניינה על פי פשט הוא היחס שבין הבורא לעולם: שהקדוש ברוך הוא הוא השליט היחיד, ואין שום כוח נפרד המנהל אף פרט מפרטי הבריאה.

בחלק הבא נעמיק במצוות ייחוד השם על פי סוד, ומשם נגיע לחידושו של הבעל שם טוב ולתוספת המיוחדת של אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה.